27.8.26

הרבה פעמים זה קורה לי פתאום, שדברים שאני עושה שאין שום קשר בניהם, פתאום מתחברים בדיעבד למשהו שהיה אמור להיות מחובר מלכתחילה. אינני עוסק בשאלה האם זה בסה״כ הנדוס של המציאות, אני לא משקיע בזה מאמץ אלא פשוט נותן לזה לקרות, וכשזה קורה אני מוקיר תודה לכך שהדברים מגיעים לכדי תובנה קוהרנטית רק כשהם שוקעים. כנראה שגם הטבע התכוון ששקיעות יהיו רגע מעורר מחשבה ומלא השראה. כך או כך בשבוע האחרון 3 דברים שלא היו יכולים להיות מתוכננים בשום צורה, התחברו להם ביחד, ברגע ששלושתם אופסנו היטב במערות הנפש והנשמה.

ספר: אם החיטה / מיקי בן-כנען

איך אני אוהב למצוא אוצרות בלומים שאף אחד כמעט ולא מכיר. בדיוק כזה הוא הספר אם החיטה. קריאה קלילה, מיוחדת, שונה וכ״כ יפה שהרגשתי שפשוט מגיע לי אחרי ״מהתלה אינסופית״. איך הגעתי לספר הזה? חברה טובה מהמושב הגיעה לקפה ודיברנו על ספרים ושאלתי אותה ״מה החמישייה הפותחת שלך?״ (שאלה שלדעתי שווה לחשוב עליה...) והיא בלי היסוס ענתה ״קודם כל אם החיטה!״. ״מה?״ שאלתי מופתע ונבוך מחוסר הידיעה שלי. אני רגיל לתשובות הרבה יותר בנאליות אני חייב להודות ואת התשובה הזו אף פעם לא שמעתי. ״מי כתב את זה זה?״ שאלתי בסוג של התנשאות. ״מיקי בן-כנען״ היא ענתה באדישות. ״וואללה לא שמעתי על הסופר הזה״, מתחיל להבין שנכנסתי פה למחילת ארנב. ״זה לא הוא זו היא״ נאלצה לחדד ולהעמיד אותי על השובניזם המובנה שלי. נוקאאוט, אף פעם לא הגיעה לאוזניי שמה של הסופרת המחוננת הזו. מסתבר שאת הספר הזה אין להשיג. ומסתבר שמדובר בתופעה נסתרת השייכת לקומונה של חובבי ספרות, סוג של אוצר שלא יוצא החוצה מהקומונה ומי שבאמת מחשיב את זה כקורא, חייב להכיר. מיד הבנתי שאני צריך פה להשלים פערים והיא אמרה לי שאין בעיה כי יש לה 2 עותקים והיא תביא לי אחד. עמוד ראשון, בום אתה בפנים. גמדה שמזמינה מסוק להרכבה מיפן, שוקדת על בנייתו בקומת הגג בדירה שלה בתל אביב, ומתחילה לטוס איתו ברחבי הארץ. מי יכול להפסיק לקרוא עכשיו? גם לא כדאי, כי ככה לא תכירו את אולג ואת ג׳וליה, ואת ווליד וחמיד, ואת העובדה שלגמדה קוראים אם החיטה, כי יש לה שיטה לגרום לכל יבול בכל העולם פשוט לצמוח כי נותנים לו קצת יחס חם. איזה ספר אדיר. נהנתי מכל רגע.

אלבום וסרט תיעודי בנטפליקס: Noah Kahan \ The Great Divide

לפני איזה חודש וחצי, באחד הניוזלטרים שאני מקפיד לקרוא מידי שבוע, המליצו על האלבום החדש של הזמר והיוצר נואה קאהן מורמונט. אני אוהב יוצרים של אמריקנה, ששמים את עצמם חשופים מול כל העולם. ככה שאיך ששמתי פליי על השיר הראשון באלבום, שיר שנקרא End Of August התחברתי מאוד. איך אפשר שלא? לתאר במדויק את הזמן הזה שבין סוף הימים החמים של אוגוסט עם כניסתו של חודש ספטמבר שמביא איתו את תחילת הסתיו.

וואו, כל מה שאת רואה כאן בחוץ ימות
או, זה עניין של זמן עד שזה יקרה
שדות של קרח ואורות מחזירי אור
עד שזו תהיה שוב, העיירה שלנו

וכל מה שתצטרכי אני אספק
טרמפ הביתה או אליבי
אני מכיר את הרמזור הזה
את יכולה לטוס ישר על פניו
כי המצלמה לא עובדת

כשהכנתי את עצמי לטיסה ארוכה של 12 שעות עם המשפחה הורדתי כמה סרטים תיעודיים בנטפליקס, ופתאום נתקלתי בסרט של שעה ורבע שנקרא Noah Kahan. היי אני מכיר אותו! ואני אוהב אותו! אבל לא באמת מכיר את הסיפור שלו. וממש לא ידעתי שמדובר בתופעה. כשרואים את הסרט התיעודי עליו בנטפליקס, מבינים את גודל התופעה, איך יוצר שצמח מתוך בדידות וייאוש מוחלט בימי הקורונה בוורמונט הפך לאמן שממלא אצטדיוני ענק ברחבי אמריקה, פשוט כי אנשים מצאו את עצמם בתוך הסיפורים שלו. זה יוצר ואמן שמזכיר איזה כוח עצום יש למילה הכתובה כשהיא פוגשת כנות לא מתנצלת, בלי שום מניירות. באלבום שלו הוא לוקח את השקט של ורמונט ומזקק אותו לשעה וחצי של פגיעות נדירה. מהצליל הראשון של החרקים בסוף הקיץ ועד לבלדות שמרגישות כאילו נתלשו מיומן אישי, פשוט כדאי להקשיב למילים של נואה. חברויות שהתפרקו בשתיקה, האשמה שבלהתרחק מהבית, והפחד המושרש שכל מה שטוב הוא רק זמני. יש באלבום הזה גם הודיה גדולה לאנשים שבוחרים להישאר לצידך, לחבר ילדות שמחזיק אותך בלילה קשה או לבת זוג שמסרבת לראות בך קללה. זה לא רק אלבום על שבריריות ומאבק נפשי, אלא יצירה אדירה של אופטימיות שמזכירה שגם מתוך השבר הכי גדול אפשר פתאום להרגיש שוב חיים. לא לפספס, לא את האלבום שמתאים בול לתקופה הזו, ולא את הסרט שמתאים תמיד. אתם תודו לי.

סרט דוקו: Andre Is An Idiot
כמה ימים אחרי הניוזלטר האחרון (כיף מסוג 2, זוכרים?) ענבל סגל שלחה לי הודעה כנה ויפה. לא אביא כאן את כולה כי יש בה גם מימדים אישיים, אבל בסופה היתה גם המלצה על עוד אוצר:

יש לי המלצה חמה לסרט דוקומנטרי שמצאתי ב-Hot VOD ״אנדראה הוא אידיוט״ על איש פרסום נשוי, אב ל-2 עם גישה סופר הומוריסטית וקלילה על החיים ויצירתית, שיצר סרט שבו הוא מתעד איך גילו לו סרטן סופני פתאום באמצע החיים ועל ההתמודדות.
סרט מיוחד, שונה, מרגש, עם המון תובנות.
בטוחה שיתן לך השראה לפוסטים הבאים שלך.
סופש נעים

ובכן ענבל, תודה. ראיתי והוא בהחלט נתן. איזה איש מיוחד אנדראה. “אנדראה הוא אידיוט״ הוא בדיוק מסוג הסרטים שמצליחים להפוך את הנושא הכי מפחיד בעולם למשהו מלא חיים. אנדראה, איש פרסום שרגיל לפצח בריפים ורעיונות, מקבל את בשורת הסרטן הסופני ומחליט לגשת אליה בלי שום טיפה של פאתוס או קלישאות, אלא עם הומור עצמי מושחז, ציניות מטורפת וקלילות כובשת. הרגעים המצחיקים שם לא מגיעים מניסיון לברוח מהמציאות, אלא מהאופן שבו הוא מסתכל למחלה בעיניים ובוחר לצחוק על האבסורד של הסיטואציה, על עצמו ועל הדרך שבה אנחנו מתייחסים לסוף. זו יצירה מרגשת ומעוררת השראה.

כשאני מנסה כעת לרקום את החוט שעובר בין 3 היצירות האלה, אני מבין לא מעט דברים.
על פניו, אין שום קשר בין גמדה שטסה במסוק שהיא בנתה במו ידיה לכיוון המדבר, זמר פולק ששר על החיים שלו ועל העונות בוורמונט ואיש פרסום שמביט לסרטן בעיניים וצוחק. אבל מתחת לפני השטח, שלושתם עוסקים באותו הדבר בדיוק: באיך אנחנו בוחרים לחיות את החיים האלה. הם מזכירים שגם כשהחיים שומטים לנו את הקרקע, בין אם זו מחלה, תקיעות נפשית או סתם עולם שלא תמיד יש בו היגיון, יש לנו תמיד את הבחירה להסתכל למציאות בעיניים, להגיב בכנות, בהומור ובקצת יחס חם. הנה משפט שראיתי, כתבתי ושאני חושב שצריך לשנן טוב טוב:

אפשר לבחור להישאר יצירתי, חם ומצחיק עד הרגע האחרון.
בסוף מתים אותו דבר, רק שהדרך לשם הרבה יותר נעימה.

סופ״ש נעים ומלא בחוטי התפירה שלכם
אדם

בסוף אוגוסט הצטרף לפלייליסט אחד השירים הכי יפים שאני מאזין להם עכשיו, סוף אוגוסט של נואה קאהן. זה הפלייליסט המלא של הניוזלטר, שווה ביותר!

Share בדלת פתוחה ובנפש חפצה

לאתר של בדלת פתוחה ובנפש חפצה

20.8.26

אני לא רוצה לשקר לכם, יש לא מעט פעמים שפשוט אין לי כוח לצאת לרוץ, לא בא לי, לא מתחשק לי וזה הדבר האחרון שמעניין אותי. יש לי את כל הסיבות הכי טובות בעולם למה זה המעשה הלא נכון לעשות עכשיו. אני ממש לא חריג בהקשר הזה, זה קורה לכולנו, וזה נכון לא רק לריצה, אלא לכל דבר שעומד לפנינו שהוא או קשה, או כואב, או מתסכל, מעצבן, מצריך מאמץ, מתיש - פתאום האינסטינקטים הכי חייתיים שלנו מתעוררים ואומרים לנו ״לא!״. ובכל זאת, בכל הפעמים האלה אני לרוב יוצא לרוץ. הטכניקה שלי פשוטה, כי יש לי משפט אחד שמצליח להסיט את החשיבה שלי למקום אחר לגמרי ולגרום לעצמי לעשות את זה בכל זאת, והמשפט הולך ככה:

״תעשה, זה יהיה כיף מסוג 2״.

לפני שנבין למה זה כ״כ אפקטיבי לעבוד ולהתקדם עם המשפט הזה, אני רוצה שנעצור שנייה ונבין מהם סוגי הכיף הקיימים, ומהם סוגי האנשים הקיימים ביחס לחלוקה הזאת. בעולם האאוטדור והטיפוס מחלקים את החוויות לשלושה סוגים:
כיף מסוג 1: כיף עכשיו, כיף תוך כדי. פשוט כיף (לאכול גלידה, לראות סרט, לשוטט שעות באינסטגרם).
כיף מסוג 2: סבל, מאמץ, שחיקה תוך כדי, וברגע שזה מאחוריכם - אושר צרוף, סיפוק ומשמעות (מרתון, מסע כומתה, תהליך גמילה, טיפוס על קרחון, כתיבת ספר, אמבטיית קרח).
כיף מסוג 3: האמת, לא יודע למה קוראים לזה כיף מסוג 3, משום שכיף לא קיים כאן, בכלל. לא תוך כדי ולא אחרי. מדובר בסבל טהור. פשוט סבל (פקקים באיילון זו דוגמה טובה).

אתם כבר מכירים את המנטרה השחוקה, החיים זה איזון, וגם כאן המטרה שלנו היא לבנות נוסחה נכונה המשלבת בין שלושת סוגי הכיף. בואו נראה דוגמאות לכמה סוגי חיים של אנשים:

הסיבה שהתחושה אחרי מאמץ, או קושי, או סבל כ״כ עוצמתית נעוצה בכימיה של המוח שלנו. כשאנחנו בוחרים בכיף מסוג 1 המוח מנסה לאזן את העונג והאושר ומפיל את הדופמין מיד אחרי הפעולה ברמה קיצונית למטה, זו הסיבה שבדרך כלל תרגישו ריקנות וחוסר שקט. מהצד השני, כשאנחנו חווים כאב ואי נוחות יזומה כמו מאמץ פיזי, ריכוז עמוק, עבודת פרך או התמודדות עם מטלה או משימה שפשוט אין לנו כוח אליה, המוח תמיד יתגמל אתכם בסופו של דבר במנה הגונה של דופמין הרבה מעל הרמה הבסיסית. וברגע שהמאמץ מסתיים הגוף מוצף באנדורפינים ובחומרים אחרים (אל תשאלו אותי אילו... אני לא עד כדי כך חכם, שאלתי את קלוד אבל אפילו את ההסבר שלו לא הבנתי) שיוצרים שקט פנימי אמיתי ותחושת אושר ומשמעות. זה כיף מסוג 2 . ואת הדיבידנד הזה אי אפשר לקנות בקיצורי דרך. אני יודע מה חלקכם חושבים. ״בסדר, אף פעם לא הייתי טיפוס של ריצות או טיפוס של אתגרים״, אבל כיף מסוג 2 יושב על נימי הנימים של היום יום שלכם, שלנו, והוא ממש לא שייך רק לנעלי ריצה וחבלי טיפוס. כיף מסוג 2 הוא כלי ניהולי ומנטלי מהמעלה הראשונה, אולי החשוב ביותר שיש. ממה מורכבים החיים שלכם? כמעט כל דבר נעוץ בתהליך שלוקח זמן, התמדה, כישלונות, התמודדות, רצף של עשייה סיזיפית לעיתים ומעיקה כמעט תמיד, וברגע שממסגרים את התהליכים האלה כ״כיף מסוג 2״ פתאום אפשר ״ליהנות מהדרך״ ופתאום ״הדרך הרבה יותר חשובה מהמטרה״ כי מה שאנחנו בעצם עושים במסגור הזה זה ללמד את המוח שלנו לחשוב אחרת. להילחם באינסטינקטים שתמיד יעדיפו את הבחירה הקלה.

אתמול בערב חבר טוב שלח לי הודעה מרגשת, פתאום הוא אמר לי בריפליי כזה של וואטסאפ שהוא קורא את מה ששלחתי לו מוקדם יותר השנה לפחות פעם בשבוע. כשאני חושב על כיף מסוג 2 הדברים מתחברים לי פתאום. וזה כשלעצמו עושה לי כיף. מאיזה סוג? זו כבר שאלה טובה.

סופ”ש נעים ושבת שלום
אדם.

לאתר של הניוזלטר, שם תמצאו את כל ארכיון הניוזלטר
(125 ניוזלטרים אם אתם מתעקשים לדייק)

לאתר של בדלת פתוחה ובנפש חפצה

הנה הוא הפלייליסט של הניוזלטר, שווה לשים ברקע לבישול, קריאה, אוירה, נהיגה:

Subscribe now

Share

13.8.26

לפני הכל 1: בסופ״ש האחרון החלטתי שאני מקים אתר. התיישבתי ולמדתי לכתוב קוד עם קלוד. זה כ״כ מלמד, נעים ונוח. הסקילים היחידים שאתם צריכים להביא לשולחן הם אמביציה, סקרנות ודמיון. בכל השאר הוא יעזור לכם. מפה לשם אחרי פחות מ 24 שעות, הקמתי במו ידיי ובלי עזרה של אף מתכנת או חברת פיתוח את האתר הרשמי של הניוזלטר ״בדלת פתוחה ובנפש חפצה״. כנסו מהמובייל, כנסו מהדסקטופ, כנסו מאיפה שתרצו, העיקר שתיכנסו:

בדלת פתוחה ובנפש חפצה

לפני הכל 2: לפני שבוע וחצי סיימתי את אחד הספרים הכי מיוחדים שיצא לי לקרוא. אני לא יודע אפילו איך להגדיר אותו, הוא טוב והוא רע, והוא הכל מהכל עם הכל. הוא אחר. מאז הוא לא עוזב אותי. התיישבתי לכתוב עליו במחברת שלי, והטקסט של הניוזלטר השבוע הוא העתק של מה שכתבתי שבוע אחרי שסיימתי. אם אין לכם כוח או שזה לא מעניין אתכם, תעשו טובה, תקראו רק את המשפטים שהדגשתי. הם יספרו חלק קטן מהסיפור, אבל חלק חשוב.

וואוו מה זה היה? אני זוכר את ההחלטה לגשת לספר הזה, ואני בהחלט שמח שהוא היה מונח הרבה זמן בתוך וטרינת הזכוכית היפה שלנו, מחכה לרגע המתאים שלו. אחרי אליס מונרו והסיפורים הקצרים שלה, הרגשתי שבא לי אתגר וניגשתי לכריכה הכחולה והמאיימת של הספר הזה. אני זוכר את עצמי על הספסל בגינה, מתמודד עם הדפים הראשונים ועם סגנון הכתיבה הכ״כ אחר, שונה, מיוחד הזה. האל נמצא בשנת גלאד, מה??? הוא מנסה להתקבל לאקדמיית טניס, אבל הוא חוטף התקף חרדה או מה שזה לא יהיה ומשמיע קולות ורעשים ולמעשה מתפגר בראיון. ככה זה מתחיל. אח״כ עוברים לשנת דיפנד הלבשה תחתונה, לאקדמיית טניס אחרת באנפילד ולבית אנט למכורים שנמצא על אותה גבעה. לא הכל מובן, למעשה הרוב לא מובן, הקריאה איטית, היא עצמה מהתלה אינסופית. אתה מרגיש שמישהו מעמיד לך אתגר, בוחן אותך. אני אמור לקרוא על המהתלה האינסופית או לחוות אותה? אחרי 10 עמודים אתה עייף, אתה עוזב את האתגר כי ה-10 עמודים האלה לקחו לך 30 דקות, ואתה יוצא להפסקה של 24 שעות של עיכול, הדברים לא תמיד מתעכלים ולא תמיד מסתדרים, אבל ככה דיוויד פוסטר וואלאס רצה שנרגיש, אני מניח. לאט לאט אתה נכנס פנימה, עוד דמות, ועוד רובד, עוד פיסת מידע, אתה בשלב הזה כבר מורגל לסגנון הכתיבה, למוזרות, לשאיבה הנושאית שפותחת עוד ועוד צוהר של מחילות ארנב שלא נגמרות ותיאורים ארוכים, קשים ומסורבלים של תופעות אנושיות קלות וקשות. כל זה עוד בלי לתאר את הצורך ללכת לסוף הספר כל כמה פסקאות, כי הערות השוליים הן 20 אחוז מהספר ולעיתים הן הסיפור עצמו, אז למה הן בשוליים?

כי ככה זה בחיים, לפעמים השוליים מספרים את הסיפור שצריך לשמוע, את האמת.
הספר הוא עד עמוד 932, אבל ההערות הן מעמוד 932 ועד עמוד 1079. כמעט 150 עמודים שמסבירים או מסבכים או מהתלים את העלילה הסבוכה הזו גם ככה. רוב האנשים שניגשים לספר הזה, ייזנחו אותו מהר, וזה חבל מאוד. זה לא ספר בכלל, זה תיאור פילוסופי של תופעה, תופעה שהיא החיים שלנו בשנת 2026, וזה פשוט מטורף לחשוב ולהבין שהוא כתב את הספר הזה לפני 30 שנה. בשנת 1996. זה ספר שדורש ניסיון, בגרות, התמדה ונכונות להזיע. זה לא ספר למתחילים, זה ספר למיטיבי לכת בעולם הקריאה, היה כאן מאבק, גדול, היה גם תסכול וגם שעמום, וגם צחוק, וחוסר הבנה, והתרוממות רוח, והשראה, וכל המילים האלה הן התחושות שמרכיבות את היום יום שלנו. זו הפעם הראשונה שהעלילה נבנית במוח של הקורא והשאלות נשארות פתוחות לגמרי, ואחרי כל המאבק הדבר הראשון שבא לך לעשות זה להבין. לשמוע עוד. להתחיל מחדש. מה קורה כאן? הרי חיכיתי שזה ייגמר כבר. אני נהנה מתחושת ההישג, אבל ככל שעוברת שעה, ובמיוחד בשבוע האחרון מאז שסיימתי את הספר הזה, אני צורך המון מידע עליו, אני מנסה להבין את עומקן של הדמויות, של מבנה העלילה, של המסרים, את הפרשנויות ומה שבעצם ניסו להגיד לנו כאן. וגם שנת ה-30 לספר הזה מעלה המון שאלות, הנפוצה בהן היא ״איך הוא ידע??? איך למען השם הוא ידע?״

שההתמכרות לבידור היא ההתמכרות המסוכנת ביותר.
אז נכון, זו לא קלטת הוידאו של ג׳יימס אינקנדנזה, אבל הסמארטפונים? עוד ועוד ועוד ועוד, עד איבוד הדעת, והכל בעיניים מזוגגות וריר שנוטף ומבקש ״עוד!״ איך הוא ידע שהמנהיגים שלנו בעתיד יהיו כל כך מטומטמים, שזה מה שנקבל, שזה מה שנאהב (ג׳וני ג׳נטל הנשיא של אונ״ן, הוא פשוט דונלד טראמפ), איך הוא ידע שגבולות לא יהיו גבולות (בדיוק בשנה שארה״ב רוצה לספח את גרינלנד)? לא פעם אתה קורא את זה ומזכיר לעצמך שזה נכתב לפני 30 שנה, לפני האינטרנט, או ממש בתחילתו. להזמין אוכל עד הבית ולתאר במדויק את התחושה של לדבר עם חברים ומשפחה דרך מכשירים, כמה שכל צריך בשביל לחשוב על זה, אבל כמה הבנת נפש מדויקת צריך כדי לתאר במדויק איך זה מרגיש. בעמוד 78 אני מבין שכל הפירוט והתיאור של ההתמודדות של הנערים, ולמעשה ספורט נוער בכלל, הוא למעשה ביסודו של דבר הכשרה לאזרחות, להקריב את הציוויים הצרים וחדורי הלהט של העצמי – הצרכים, התשוקות, הפחדים, הגחמות, של הרצון המתאווה האינדיבידואלי – למען הציוויים החזקים והגדולים יותר של קבוצה (=מדינה) ומערכת כללים של תחומים (=החוק)

היריב האמיתי בחיים הוא העצמי. מי שעומד מולך הוא לא היריב ולא האויב, להפך, הוא בן הזוג לריקוד.
הוא המילה, התירוץ או ההזדמנות לפגוש את העצמי. כפי שאתה ההזדמנות שלו. אתה מבקש להביס את העצמי המוגבל, שגבולותיו הם שמאפשרים את המשחק מלכתחילה, ולהתעלות עליו. זה טרגי, ועצוב, וכאוטי ונפלא. כל החיים זהים זה לזה כאזרחים של המדינה האנושית: הגבולות המפיחים חיים הם בפנים, ויש להרוג אותם ולהתאבל עליהם, שוב ושוב.

השנאה בסוף היום של כל עבודה, היא פשוט רק עוד חלק מהעבודה.
איזו צורת חשיבה נכונה וממסגרת, וגם עוזרת. דון גייטלי הוא בעצם הגיבור של הספר ולא האל, או ג׳יימס, או אורין, או מריו, או המאמות (אווריל). הוא מכור שרק בסוף הספר אנחנו נחשפים, דרך החלומות שלו, לתקופה שבה היה מכור והוא נאבק כל יום בפיכחון ובחוסר היכולת לא לחשוב על שימוש חוזר. גייטלי הוא ענק, ראשו גדול וגופו גדול והוא מסמל גרביטציה, כי הגודל זה מה שמחזיק אותו בקרקע. הסיפור שלו לא נסגר, כמו שכמעט אף סיפור לא נסגר בספר הזה, אבל התיאור של

הדברים שלומדים במוסד לגמילה מהתמכרויות כמו בית אנט, הוא האנלוגיה הכי חזקה שיש, לאיך בעצם צריך לחיות את החיים האלה נקיים וגמולים ממה שיש להם להציע, הנה כמה נבחרים:
1. שאנשים מסוימים פשוט לא יחבבו אותך, לא משנה מה תעשה.
2. שלא משנה כמה אתה חכם, למעשה אתה הרבה פחות חכם מזה.
3. שלא חייבים לחבב אדם בכדי ללמוד משהו ממנו/ממנה.
4. שאנשים רעים אף פעם לא מאמינים שהם רעים, אלא שכל האחרים רעים.
5. שאפשר ללמוד דברים יקרי ערך מאדם טיפש.
6. שפשוט נעים יותר להיות שמח מאשר להיות מעוצבן.
7. שלהתרכז במשהו בתשומת לב זו עבודה קשה מאוד.
8. שהאנשים שהכי צריך לפחד מהם, אלה האנשים שהכי פוחדים.
9. שנדרש אומץ אישי רב בכדי להרשות לעצמך להראות חלש.
10. שאף רגע בודד ויחיד כשלעצמו אינו בלתי נסבל.
11. שמותר לרצות.
12. שכולם זהים באמונתם הסודית הלא מדוברת שעמוק בפנים הם שונים מכל האחרים.
13. שאולי אין מלאכים, אבל יש אנשים בעולם שהיו יכולים להיות כאלה.

סופ”ש נעים,
אדם.

Subscribe now

Share בדלת פתוחה ובנפש חפצה

Leave a comment

הנה הוא הפלייליסט של הניוזלטר, שווה לשים ברקע לבישול, קריאה, אוירה, נהיגה:

6.8.26

ב 4 ביוני, המשנה למנכ״ל, איש הקריאייטיב והמומחה לאסטרטגיה בדימוס, אדם פולצ׳ק, ישב מול המקלדת שלו, תפס את משבצת ה״נביא שרואה הכול״, וגזר את דינה של פרארי.

“פ״רע״רי” הוא קרא לזה אז.

בטקסט מלא בחזה נפוח ובביטחון עצמי של מנהל גדול שמשוכנע שהוא המציא את הגלגל, הוא הסביר לכם בלהט קדוש שילד בן חמש בטוקיו או בתל אביב יודע שפרארי זה אדום. הוא נפנף בטסטוסטרון, ברעש מנוע שמזעזע את הסרעפת, שלף את קוקה קולה מ 1985 ואת הלוגו של גאפ, ניסח חוקים קשיחים של עולם השיווק, וחתם בנחרצות של פסק דין: ״כשאתה מוותר על האדום אתה נשאר בלי צבע יסוד. אתה נשאר בלי ערכים. ובעיקר בלי לקוחות״.

נו, איפה הלקוחות, אדם?

כי השבוע, המציאות חזרה מהחופשה כדי לתת לפולצ׳ק סטירת לחי מצלצלת: פרארי כבשה את יעד המכירות השנתי של ה Luce החשמלית והכחולה שלה בתוך חודשיים בלבד. 500 יחידות, במחיר של מעל 600 אלף דולר לחתיכה, עפו מהמדפים. הסיפור גמור, הקופות במראנלו מפוצצות, והפרארי הכחולה והחשמלית שוברת שיאים.

ופולצ׳ק? הוא נשאר עם הפוסט המפואר שלו מיוני.
מודפס, ממוסגר, ומריח כמו התנשאות שנשרפה על המסלול.

אם יש משהו שאפקט דאונינג קרוגר אוהב, זה אנשים שכותבים בביטחון מוחלט על תחומים שאין להם מושג בהם. ככל שפולצ׳ק הבין פחות את הנכונות של השוק העולמי החדש (עשירים סינים) לשלם הון עתק על יוקרה שקטה וחשמלית - ככה הוא נשמע הרבה יותר בטוח בעצמו. קל מאוד לגזור את דינו של מותג על בסיס הנוסטלגיה הפרטית שלך ולקרוא לזה ״אבחנה מקצועית״. קל עוד יותר לשכוח שהעולם לא עובד לפי התיאוריות שנוח לך לכתוב עליהן בניוזלטר שבועי.

הטקסט של אדם מיוני לא היה סתם טעות. הוא היה שיעור מאלף ביהירות, בקיבעון, ובאשליה שאפשר לכלוא ענקית כמו פרארי בתוך השטנץ שהמצאת לעצמך בראש. המעצבים באיטליה לא היו ״גאונים בעיני עצמם״ כפי שהוא מיהר ללגלג. הם פשוט ראו את מה שהפרשן הדגול סירב לראות מבעד לחשיבות העצמית והרצון להישמע חכם.

אבל אתם יודעים מה? צריך לתת לאדם קרדיט על דבר אחד: הוא עולה כעת על הדוכן, חוטף את הצינור מהמציאות, ויש לו את האומץ לבוא ולהגיד לכם. ״חברים, אכלתי אותה. מגיע לי ניוזלטר שהוא טור פרשנות פירוק״.

להודות בכישלון מול כל הקוראים שלך זו לא חולשה. זו הדרך היחידה שלו להישאר רלוונטי. מי שלא מוכן לבלוע את הכובע מדי פעם, סופו להתאבן בתוך הקונספציות של עצמו. הניתוח של פולצ׳ק מיוני היה כישלון קולוסאלי, אבל ההודאה שלו היום היא כנראה הדבר הכי חכם שהוא עשה השנה: תזכורת לכך שהשוק תמיד חכם יותר מהפרופסורים שלו, ושגם אחרי עשרות שנים בביזנס, עדיף לפעמים לסגור את המקלדת, לתת לזמן לעשות את שלו וללמוד משהו חדש.

פרארי הוכיחה שהיא יכולה להיות גם אש וגם כחולה.
פולצ׳ק הוכיח מחדש שהוא בן תמותה.

שתהיה שבת שלום,
אפילו לאדם.

השבוע צירפנו לפלייליסט את אחד השירים היפים, Glad and sorry של להקת Faces. למי שלא מכיר זו הלהקה של רוד סטיוארט לפני שיצא לסולו, וגם של רון ווד שהצטרף אח״כ לרולינג סטונס. איזה שיר!!! אז הנה הוא הפלייליסט של הניוזלטר, שווה לשים ברקע לבישול, קריאה, אוירה, נהיגה:

30.7.26

כל העולם ב״אודיסיאה״. הטירוף מדביק.
זה כ״כ מרגש מצד אחד לראות נערים ונערות בני 14 מתעניינים בסיפור מלפני 3000 שנה, ומהצד השני נורא מצחיק לשמוע אנשים בני 50 שמבקשים לא לעשות ספוילרים ולא לספר איך נגמר הסיפור (אח שלי, זה סיפור מלפני 3000 שנה...).

אתה פותח את הפיד בספוטיפיי. כל הפודקאסטים מנתחים את התופעה. בניוזלטרים מכריזים על שבירת שיאי הצפייה. אתה מנסה להזמין כרטיסים לקולנוע ואין מקום (מתי זה קרה לאחרונה?). בסטוריז באינסטגרם משפיענים שכבר ראו ב IMAX, כמובן. פתאום הספר הזה, שרבים בכלל לא הכירו, מופיע בראש רשימת רבי המכר (אנשים מצפים לקבל סיפור סטנדרטי ולא מבינים שמה שהולך לנחות להם על השולחן זו למעשה שירה שמורכבת מ 24 בתים וסיפורים ששזורים זה בזה). אני לא אתפלא אם בעוד 9 חודשים השם הפופולרי ביותר לבנים חדשים יהיה אודיסאוס, ולבנות פנלופה. (מבחינתי יש רק אחת, והיא קרוז).

מה קרה פתאום? מה יש בה ב״אודיסיאה״ שכ״כ מדביק? שאלה טובה, אבל יש לה תשובה מוחצת. מה שקורה כאן הוא לא עוד טרנד חולף, אלא ניצחון מוחץ של סטוריטלינג על זמני (למי שעדיין יש עוד ספק מהו הכוח הגדול שמניע את האנושות כולה). האודיסאה פוגשת את העולם והאנושות של 2026 בדיוק במקומות שהכי חשובים להם:

קפלו את כל הנ״ל לעובדה שבמאי ענק דוגמת כריסטופר נולאן לוקח את חומרי הליבה האלה ומניח אותם על מסך ה IMAX הקרוב לביתך, בלי שימוש בבינה מלאכותית, רק עם תחקיר מעמיק, ירידה לפרטים הכי קטנים ופרפקציוניזם שמבייש את שאר המתחרים שלו, הוא מוכיח שתוכן טרנדי נעלם תוך 48 שעות, אבל סיפור עומק עם שורשים זהותיים תמיד יגרום למאות מיליונים לקנות כרטיס, ולהושיב את התחת על כיסא בקולנוע במשך שלוש שעות.

יוון היא מדינה נהדרת. בארבע השנים האחרונות יוצא לי להסתובב שם לא מעט מטעם העבודה. אחת לחודש וחצי אני שם לכמה ימים, ולמדתי שאתונה היא אחת הערים הנעימות, הכיפיות והמגניבות בעולם. למדתי שאוכל פשוט, טרי, שמוגש באהבה וברוחב לב, מנצח כל כוכב מישלן, למדתי יותר על המיתולוגיה היוונית, ועל הפילוסופים הגדולים של התרבות המפוארת הזו, למדתי שלאירופאים המערביים הנפוחים מעצמם היה קל להכפיש את האנשים הפשוטים והנהדרים האלה, שקמים בבוקר עם חיוך על הפנים אפילו שהמדרכה ברחוב קצת עקומה ויש צפירות בכביש, אבל הם אנשים טובים, חמים ומרבים טוב בעולם ולא נופלים בחוכמתם מאנשי האקדמיה של הסורבון.

יוון חייבת הרבה לכריסטופר נולאן. מה שיקרה מכאן והלאה הוא שמטען ההערכה לתרבות העתיקה הזו, למוסדות שלה, לחוכמה שלה ולדרך החיים שלה, ידביק מיליונים. התיירות הנכנסת תרקיע שחקים, ויותר ויותר אנשים ברחבי העולם ייחשפו, יכירו ויוקירו. ככה בדיוק כוח רך (Soft Power) עובד. ככה עושים שיווק בשנת 2026.

אני שמח בשביל היוונים. מדינה נהדרת. אנשים נפלאים. אך בד בבד, זה בדיוק הרגע שבו הלב הישראלי שלי נחמץ. כי בעוד שיוון מקבלת קמפיין מורשת עולמי בשווי מיליארדי דולרים בזכות במאי ענק אחד והרבה שורשים, השיווק וההסברה הישראליים ממשיכים להישאר תקועים בריק מוחלט. איזה כישלון קולוסאלי. אם הייתי סמנכ״ל השיווק של מדינת ישראל, או של התרבות היהודית בכללותה, זה בדיוק מה שהייתי עושה. לא משקיע עוד שקל בדוברים רשמיים באנגלית משופשפת באולפני חדשות של האתמול, לא מחפש ראש ממשלה שהאנגלית שלו טובה ושהוא יודע לחרטט נהדר בחדשות זרות, לא משתמש במשפיענים כדי לספר שתל אביב היא מקום של הומואים ואוכל נהדר, אלא עושה הכול כדי למצוא את כריסטופר נולאן הבא ולתת לו את המפתח לסיפור, שעם כל הכבוד לאודיסיאה, הוא הראשון בחשיבותו בעולם הסיפורים: התנ״ך.

הסיפור התנ”כי וההיסטוריה היהודית עמוסים ברגעים אוניברסליים כמו מוסר, חופש, מאבק מול מעצמות, ודילמות אנושיות מורכבות, אהבה, בגידות, חריצות ועוד שיכולים להפוך לאפוסים הוליוודיים אדירים אם מנגישים אותם דרך במאי ענק ובלי כתוביות חסות של משרד החוץ. אנחנו מנסים כל כך הרבה זמן להשפיע על דעת הקהל דרך שיטות עבודה שפשוט לא עובדות, וממשיכים שוב ושוב להאשים את כל העולם שלא קונה את הסחורה שלנו. אני יודע מה חלקכם יגידו לי ״בוא אדם, בשביל לגרום לאנשים לקנות את הסיפור שלנו צריך גם מוצר טוב וזה איך נגיד, בשנים האחרונות לא בדיוק פאר היצירה״ ואני אגיד לכם שלפעמים, ואולי קצת יותר מלפעמים, צריך טוויסט בעלילה שיגרום גם לנו לצאת מהבחילה של הסרט והפופקורן המאוד מלוח שאנחנו נמצאים בו כרגע. הניסיון לשכנע ולהזיז עמדות דרך טיעונים רציונליים, רטוריים ופוליטיים שייך לעולם המדיה של המאה הקודמת. רוצים להשפיע? חפשו רגש וחוויה, תשאפו להיות במיינסטרים התרבותי ושתפו את האמת המוצרית: התנ״ך והיהדות הם היסודות של הערכים התרבותיים שהשפיעו על הציוויליזציה כולה.

ההסברה הישראלית היא רק רובד אחד, קטן, שלא מתפקד אצלנו. זה קורה בהסברה, זה קורה בתחבורה, זה קורה בחינוך, זה קורה בתשתיות... וזה קורה בגלל הדרך שבה אנחנו מנהלים את עתיד המדינה הזו. מה שהאודיסיאה עושה כעת עבור יוון הוא רק הצצה קטנה לאור בקצה המנהרה שיכול להיות כאן, וכל כך מגיע לנו שיהיה. אנשים שחושבים אחרת.

התרגלנו להסתפק במועט. בעולב. התרגלנו למנהיגים ולמנהלים שחושבים במונחים של הסטורי הבא באינסטגרם או מהדורת החדשות של שמונה בערב, בזמן שהעולם בחוץ בונה נכסים אסטרטגיים לדורות. התרגלנו לראות איך המערכות שלנו מתנצלות, מגיבות, מתפתלות ומאשימות את כל העולם, במקום ליזום, להוביל, להפתיע ולעצב מציאות. אנחנו צריכים לדרוש מנהיגות עם חזון, אנחנו צריכים לדרוש מקצוענות, מעוף, גמישות מחשבתית ואומץ. בכל דרג, בכל משרד ממשלתי, בכל מערכת ציבורית.

אודיסאוס היה אומר על זה: “לא נאה לנו לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לגורל. עלינו לפעול ולמצוא את הדרך.”

אולי שווה לא רק לראות אותו, אלא גם להקשיב לו.

אדם

נ.ב – עם כל הכבוד לאודיסאוס, מבחינתי זו השיבה הביתה הכי מרגשת שיש

הנה הוא הפלייליסט של הניוזלטר, שווה לשים ברקע לבישול, קריאה, אוירה, נהיגה:

Leave a comment

Share

23.7.26

אני פותח עיניים, ביקיצה טבעית, בין 4:45 ל 5:00 בבוקר. אני לא מהאנשים שמבקשים מעצמם עוד שלושים שניות או דקה לקום, אני קם. אני שוטף פנים (ממלא את הידיים פעמיים במים קרים ומתיז אותם על הפנים בלי רחמים, בקיץ ובחורף, אין שום הבדל), אני מצחצח שיניים 2 דקות. אני יורד למטה. אני שותה ליטר מים פושרים. איפשהו בין 5:15 ל 5:30 לפני שאני יוצא לריצה או סיבוב אופניים עם הפוינטר הגרמני לוקאס שזקוק למינימום חצי שעה של ריצה לפני שהוא אומר ג׳ק רובינסון או בוקר טוב למישהו או משהו, אני יוצא לטיול בין שניים לשלושה חלונות בעולם.

בלחיצת כפתור מצאתי את עצמי מול החלון של מרכוס במינכן, גרמניה.

הנה גן העדן הפרטי של מרכוס. אלוהים אדירים, זה כל כך ירוק, פורח ומטופח, שאני מרגיש שכל עלה שם עבר מניקור. אני בגן עדן קטן של שפיות על רקע הטירוף והחום של יולי בשפלה. זה כל כך יפה, שזה כמעט מעצבן.

משם, קפיצה קטנה לעולם אחר. נפרדתי מהפרחים של מרכוס ונזרקתי היישר למציאות האנגלית. החלון של דן.

את המבט הזה אפשר לזהות מקילומטרים. שמיים אפורים, גבעות ירוקות אינסופיות וקו רקיע שכל כולו רעפים אפורים ואחידים. החלון של דן משקיף על נוף פסטורלי שהוא ההגדרה המילונית לנימוס אנגלי. הטוויסט היחיד בעלילה הוא מתקן האכלה לציפורים שתלוי לו, והראש שלי מתחיל לחשוב האם זה יהיה תוכי או ציפור קטנה אחרת, כחולה או ירוקה או סתם אפורה (הרי אנחנו באנגליה) שתחליט לבקר. זה כל כך מפתה שאני מדמיין את עצמי מחזיק כוס תה חמה בשתי ידיים ופשוט בוהה בנוף הזה.

ולסיום, עם עוד לחיצת כפתור שמשנה מציאות, הנוף משתנה לחלוטין במקום בתים אפורים או גינות מטופחות, אנחנו מסתכלים על חצר אחורית שמישהו שכח להזכיר לה שהיא לא חלק משמורת טבע. עדר שלם של איילים, גדולים, מרשימים ומחוממים היטב, תופס את השטח על מה שנראה כמו שאריות אחרונות של שלג תחת קרני שמש מסנוורות. העצים מחטניים, הבית ברקע נראה כמו בקתת ציד, ואתה מרגיש כאילו כל רגע איזה דוב גריזלי יגיד שלום. זה קולורדו, בייבי. טבע גולמי וחסר פשרות, שנשקף מהחלון של מאט.

כולה שלושה חלונות מתוך מאות מיליארדים, אולי טריליון, אולי 2 טריליון, שקיימים בעולם. לכל אחד זווית משלו, השקפה אחרת. אחרי מסע קצר של שתי דקות ממרפסת במינכן דרך הגבעות האנגליות ועד ההרים המושלגים של קולורדו, הראש שלי נקי.

וכאן בדיוק הקסם של WindowSwap הפלטפורמה הקטנה והגאונית הזו שהצליחה לפצח את האינטרנט בלי לרצות שום דבר בתמורה. מה אין פה? אני אגיד לכם מה אין פה, אין פה אלגוריתמים דורסניים שמנסים למכור לך משהו, אין פיד אינסופי ששואב לך את הנשמה, ואין לייקים. יש רק אנשים מכל קצוות תבל שבחרו לפתוח חלון בבית שלהם, להקליט רגע קטן של שגרת חיים אמיתית, ולחלוק אותו עם זרים גמורים. ואם אתם שואלים אותי זו טכנולוגיה במלוא תפארתה – לא כזו שמנתקת ומעסיקה בכוח, אלא כזו שפותחת פתח שקט להתחברות אנושית פשוטה, ומזכירה לנו כמה העולם עצום ומרתק וכ״כ אינסופי.

השעה 5:30. בדקה אני משוגר חזרה לחלון דרכו אני רואה את העולם שמחכה לי שם בחוץ. אני רואה גם את לוקאס מחרבן בגינה.

בוקר טוב עולם.
אדם

הנה הוא הפלייליסט של הניוזלטר, שווה לשים ברקע לבישול, קריאה, אוירה, נהיגה:

Leave a comment

Share

16.7.26

לפני כמה שבועות הייתי בהרצאה שבה אחד השקפים תפס אותי חזק. מודלי השפה שאנחנו עובדים איתם היום חכמים. מאוד חכמים. כמה חכמים? ובכן תחשבו על בן אדם שקרא 25,000 ספרים. זו כמות המידע שיש במודל שפה היום. מכיוון שהמספר לא משקף את הכמות העצומה, המטורפת, האדירה של המספר הזה אני אעשה לכם הפשטה על מנת שנבין יחד את המשמעות האמיתית שלו. בוא נניח שאתם קוראים 10 עמודים ביום (רובכם לא, אני יודע), זה אומר שאתם קוראים 300 עמודים בחודש, יעני ספר אחד בחודש. 12 ספרים בשנה. בקצב הזה, כדי להגיע ל-25,000 ספרים אתם תצטרכו לחיות 2100 שנה. כלומר, כדי להיות עם ידע כזה היום, הייתם צריכים להיוולד לפני ישו.

כל הפסקה היפה הזאת יוצאת מנקודת הנחה שאתם אכן קוראים 10 עמודים ביום.
הבעיה היא שאתם לא.
גם הילדים שלכם לא.
ואם לא נתעשת, נאבד, כחברה אנושית, את אחד הכלים שהופכים אותנו למי שאנחנו. לא חבל?

אני יודע, אתם קוראים, אבל אחרת (בולשיט טהור, גלילה זו לא קריאת ספר)
אני יודע, אתם מקשיבים לפודקאסט (חרטוט גדול, זה תמיד אגב פעולה אחרת שמנטרלת עשרות אחוזים מהיכולת שלכם להתרכז באמת ומהיכולת של המוח שלכם לזכור לאורך זמן)

בשבוע שעבר התפרסמה במגזין The Atlantic כתבת ענק שהכתה גלים בכל העולם והציבה מראה מבהילה מול הפרצוף של כולנו. היא נפתחת בסיפור על ספריית אלכסנדריה המיתולוגית, שפעם החזיקה את כל הידע האנושי. במשך שנים סיפרו לנו שהספרייה נשרפה כליל על ידי יוליוס קיסר או נבזזה באכזריות במלחמות. אבל היסטוריונים מודרניים חושפים אמת הרבה יותר בנאלית ומפחידה: הספרייה שהחזיקה את כל הידע בעולם, פשוט מתה מהזנחה. תחזוקת המגילות הייתה יקרה מדי, הלחות והמזיקים כרסמו בכתבים ולבני האדם פשוט נגמר הרצון והכוח להעתיק ולשמר אותם. כפי שכתב חוקר ההיסטוריה רוג’ר באגנל: ״זה לא שהיעלמות הספרייה הובילה לעידן החושך, עצם העובדה שאפשרו לה למות הראתה שעידן החושך כבר הגיע״.
וואו המשפט הזה נותן לי בעיטה בבטן, כל פעם שאני קורא אותו ובטח עכשיו כשאני כותב אותו. נשמע מוכר? כי בדיוק לשם אנחנו צועדים. אנחנו לא סתם חווים ״משבר קריאה״, כפי שטוענת כותבת המאמר אנחנו הופכים לחברה פוסט-אוריינית. אנחנו מוקפים במיליוני מילים ביום במסכים, אבל איבדנו את היכולת לקרוא באמת.
בעזרת החבר שלי קלוד, לקחתי את כל הכתבה וביקשתי ממנו לייצר את 6 הגרפים שמספרים את הסיפור הברוטלי והמאיים הזה:

1. הקריאה לשם הנאה פשוט קורסת

בשנת 2004, כמעט שליש מהמבוגרים (28%) קראו להנאתם ביום נתון.
בשנת 2023 המספר הזה נחתך כמעט בחצי ועומד על 16% בלבד.

2. הילדים שלנו מוותרים מראש

בשנת 1984 רק 8% מבני ה-13 דיווחו שהם כמעט אף פעם לא קוראים בשביל הכיף. בשנת 2025 המספר הזה זינק ל-29%.

3. טווח הקשב שלנו התרסק לרצפה:

ד״ר גלוריה מארק מאוניברסיטת קליפורניה בדקה כמה זמן אנחנו מסוגלים להתרכז במסך לפני שאנחנו קופצים למשימה אחרת. ב-2004 זה היה 150 שניות (שתיים וחצי דקות) וב-2012 זה ירד ל-75 שניות. והיום? 47 שניות פתטיות. אנחנו פשוט לא מסוגלים להחזיק קשב.

4. איבדנו את היכולת להבין טקסט מורכב

מבחני האוריינות הרשמיים בארה”ב מראים ששיעור המבוגרים שאינם מסוגלים לסכם, להסיק מסקנות או להבין טקסט של כמה עמודים. אחד מכל שלושה אנשים פשוט לא מסוגל לעקוב אחרי טיעון מורכב.

5. העיתונות הכתובה גוססת

ב 1975, חצי מהצעירים בשנות העשרים לחייהם פתחו את היום עם עיתון יומי. כיום, פחות מ-9% עושים זאת. רובנו צורכים ״פייק חדשות״ ברילז בטיקטוק או בציוצים מקוטעים.

6. הקריאה הפכה לכת סודית ואליטיסטית

קריאת ספרים הופכת לתחביב אקזוטי, אפילו גידול סחלבים כבר יותר נפוץ. 20% בלבד מהמבוגרים אחראים ל-80% מכלל הספרים שנקראים בשנה.

אז אני יודע רובכם לא מבינים בכלל למה זה מטריד אותי ולמה אני חושב שזה כל כך מסוכן?
כי קריאה היא לא סתם עוד פורמט או דרך להעברת מידע. המוח האנושי לא נולד עם חיווט קוגניטיבי לקריאה, זה סקיל שאנחנו כחברה אנושית טיפחנו וגידלנו וכדי לרכוש את המיומנות הזו המוח שלנו היה צריך לאלתר ולבנות קשרים נוירולוגיים חדשים כדי לתרגם סימנים על דף למחשבות מופשטות ומורכבות. התהליך הזה, הניתוח, פיתוח הדמיון, המעקב אחרי טיעון לוגי שנמתח על פני מאות עמודים, בניית נרטיב, חיבור רגשי שהולך ונבנה הוא מה שעיצב את המוח המודרני שלנו, את המדע, את הפילוסופיה, את הדמוקרטיה... הבנתם...

כשאנחנו גוללים בפיד בשירותים במקום לקחת ספר לשירותים, המוח שלנו מקבל מנות דופמין מהירות וזולות. הוא לא צריך להתאמץ, הוא לא צריך לדמיין (הסרטון כבר מציג לכם הכל ולא משאיר מקום לכלום) והוא בטח לא צריך לחשוב לעומק. כשאנחנו מפסיקים לקרוא ספרים, אנחנו לא רק מאבדים סיפורים יפים, אנחנו ממש מנוונים את השריר המחשבתי שמאפשר לנו לחשוב באופן עצמאי וביקורתי. אנחנו הופכים לחברה שקל יותר לתמרן אותה, לשקר לה ולשטח אותה לסיסמאות של מילה אחת (נשמע מוכר???).

אפשר להאשים את כולם, אפשר להגיד שזה שטויות, אפשר להגיד שהזמנים משתנים, שאין הבדל בין לקרוא אתר אינטרנט לבין לקרוא ספר. אפשר גם להגיד שאלו סתם הגזמות וכל התיאוריות השחורות תמיד היו כשנכנסה טכנולוגיה חדשה... תבחרו מה שאתם רוצים לספר לעצמכם. אני רק רוצה שתדעו שבזמן שאתם מחפשים הסברים ותירוצים שפותרים לכם את הדיסוננס הקוגניטיבי שמצדיק את חוסר הקריאה שלכם ומאשימים את כל העולם ואחותו אפשר גם להילחם על מה שכבר יש ממש כאן.
שימו ספר בתיק.
שימו ספר בשירותים.
שימו ספר ליד האסלה.
שימו ספר במטבח.
שימו ספר על שולחן פינת האוכל.

מעבר לעובדה שזה הקישוט הכי יפה שאפשר להציע לבית, אתם בפעולה הזו מגדילים בצורה משמעותית את הסיכוי שלכם לקרוא. וקריאה היא הדרך היחידה להציל את המוח שלכם ושל הילדים שלכם מעידן החושך המודרני. למען השם, מה אתם עושים עכשיו?? עשו לעצמכם טובה ותסגרו מיד את הניוזלטר המפגר הזה, שימו את הטלפון על מצב טיסה לשעה, קחו ספר אמיתי בידיים - מנייר, כזה שמריח טוב - ותנו לעצמכם לפחות 20-30 דקות של אימון למוח.
אתם אנשים טובים באמת, מגיע לכם יותר מ-47 שניות של ריכוז.

קריאה נעימה
אל תוותרו על הדבר הזה
סופ”ש נעים,
אדם

הנה הוא הפלייליסט של הניוזלטר, שווה לשים ברקע לבישול, קריאה, אוירה, נהיגה:

Share

9.7.26

אומרים שהקשר בין אחים הוא השילוב הכי קרוב שיש בין אהבה ללחימה, בין אינטימיות לבין זרות. אבל אם צריך לזקק את התמצית של הימים האחרונים באתונה, המשפט של סי. אס. לואיס צף ועולה מעצמו:

״אחים ואחיות הם האנשים שאיתם אנו נלחמים, איתם אנו משלימים, ואותם אנו אוהבים – אך מעל הכל, הם האנשים שאיתם אנו צוחקים על אותן בדיחות פנימיות שאף אחד אחר לעולם לא יבין״.

אני ושתי האחיות שלי, החלטנו, אי שם בעבר, על חוק ברזל: בכל פעם שאחד מאיתנו נוגע בעשור עגול, אנחנו עוצרים הכל וחוגגים את המאורע ״עד הקצה״. הפעם היה תורה של קרן, אחותי הקטנה, שנגעה ב 40 והיעד היה אתונה.

אבל האמת היא שהיעד היה רק תירוץ. זה בכלל לא מעניין.

היופי באחים (או אחיות) הוא שהם העדים היחידים שנותרו לגרסה הצעירה שלך. הם היחידים שזוכרים את כל אותם רגעים שרק אנחנו מבינים את האבסורד שבהם. כמו למשל, הניסיונות הבלתי נגמרים של דדי (אבא שלנו) להתניע את מכסחת הדשא. אני לא יודע מי בעולם חוץ מאיתנו יבין את הפאניקה והצחוק המטורף שעולה בנו רק מהמשפט: ״תפתח את הצ’וק!״ זה רגע קטן ומינורי שכולנו היינו שם, וזה רגע אחד שרק אנחנו נצחק עליו עד דמעות, גם שלושים שנה אחרי.

כשאנחנו נוסעים יחד בגיל מבוגר, העשורים האלו שחולפים לא באמת מוחקים את הילדים שהיינו, הם רק מוסיפים להם שכבות של הערכה. היומיים וחצי האלה באתונה לא היו רק מסע קולינרי או טיול בין אתרים עתיקים ושוטטות ברחובות ובבתי הקפה, הם היו מסע של סנכרון. מדהים לראות איך מתוך הרעש של החיים המודרניים – הקריירות, הילדים, הלחצים – אנחנו מצליחים לחזור, תוך דקות, לשפה הפרטית הזו שרק אנחנו דוברים.

החגיגה ״עד הקצה״ שהבטחנו לעצמנו היא לא בגלל המותרות, היא בגלל ההבנה העמוקה שזמן הוא המשאב הכי יקר שלנו. כשאתה מבלה כמה ימים עם האנשים שמכירים את השורש שלך, אתה מיד חוזר לקרקע. בלי מסכות. אתה חוזר הביתה לא רק עם זיכרונות של חופשה, אלא עם תזכורת חיה למי שאתה באמת, מאיפה באת ולאן אתה הולך.

לפעמים צריך להתרחק קצת, לעלות על מטוס ולנחות בעיר זרה ביחד, כדי להיזכר שאין דבר יציב יותר, מצחיק יותר ומנחם יותר מהשבט הקטן והמשוגע הזה שגדלת בו. ואני חייב תודה להורים שלנו, שעם כל הביקורת, הצליחו בענק לחבר ככה בינינו. מה אני אגיד לכם, אני כבר מחכה לעוד 4 שנים, שם כבר נחגוג 50 לבכורה. ועד אז, נדאג לפתוח את הצ׳וק, ולתת למנוע של החיים לעבוד ולקחת אותנו קדימה במסע.

סופ”ש נעים,
אדם

Leave a comment

Share

״קרן שמש מאוחרת״ השיר שמזכיר לי תמיד את אחותי, ובלי קשר אחד השירים היפים במוזיקה הישראלית, התווסף השבוע לפלייליסט שלנו. אז הנה הוא הפלייליסט של הניוזלטר, שווה לשים ברקע לבישול, קריאה, אוירה, נהיגה:

2.7.26

העולם התחיל להקיא את הרעל. השבוע, ממש בזמן שאתם קמתם מהמיטה והתחלתם לגלול בפיד, אוסטרליה הכפילה את הקנס על חברות הטכנולוגיה שלא אוכפות את החסימה לגיל 16, מ-49 ל-99 מיליון דולר אוסטרלי ובנוסף הרגולטור האוסטרלי פתח בחקירות נגד מטא, יוטיוב, סנאפצ’אט וטיקטוק על אי ציות. חמישה מיליון חשבונות של ילדים כבר נמחקו או הוקפאו שם. ראש הממשלה שלהם כבר לא מתנצל ולא מתרפס בפני האנשים החזקים והעשירים בעולם, הוא פשוט אמר שהטק ״לא עושה מספיק״. לא רק אוסטרליה, הנה המפה שמוכיחה שהעולם מתחיל להתעורר:

האחרונים שהצטרפו, הבריטים, לא מסתפקים בלחקות את האוסטרלים, הם עוקפים אותם: איסור גורף מתחת לגיל 16, חסימת לייבסטרים, חסימת יכולת של זרים ליצור קשר עם ילדים, והרחבה מפורשת גם לפלטפורמות גיימינג. הם שוקלים עוצר לילה ושבירה של הגלילה האינסופית עד גיל 18, ואפילו מכריחים את הבוטים שמנסים לתת פתרון להיות ה״חברה הרומנטית״ של הילדים שלהם להיות אסורים מתחת לגיל 18.

ואצלנו? אנחנו, יחד עם האמריקאים, עדיין מנהלים דיון פילוסופי עדין על ״זכויות הפרט״ של מכור בן שתים עשרה. למה יש עדיין טלפונים בבתי הספר? שאלה טובה... יש לי משהו להגיד לכל ההורים ההיסטריים שנלחמים על הטלפון בכיתה: אתם לא הורים דואגים, אתם הורים מחלישים. אתם מונעים מהילד שלכם את הדבר הכי חשוב שבית הספר יכול לתת לו, וזה לא ציון טוב אלא החיכוך החברתי, העימותים, המעמדות, הרכילות, ההתמודדות עם בני אדם אמיתיים שאי אפשר לחסום בכפתור. תפסיקו לרדוף אחרי הנקודה הכחולה שמראה לכם בכל רגע נתון איפה הם ותתחילו להסתכל להם בעיניים. אתם תתפלאו לגלות שמזמן אף אחד שם לא מסתכל בחזרה.

תתעוררו. זה כבר לא דיון אקדמי על השפעות המסך. זו מלחמה על הבית, והעולם המערבי (שאנחנו עדיין משתייכים אליו... נכון לשעה זו) כבר בחר צד. אנחנו עוד מתלבטים. אנחנו ממשיכים להרעיל את עצמנו בפיד אינסופי, משוכנעים שאנחנו חייבים להיות ״מעודכנים״. אנחנו לא. שום דבר לא יעלם מחיינו. ואם קשה לכם לשמוע את זה, תתמודדו: אתם פשוט מכורים למכונת הרעל של צוקרברג ושות’ ובזמן שאתם גוללים, החוסן הנפשי שלכם ושל הילדים שלכם נשחק לטובת עוד לייק מזויף, היכולת לדחות סיפוקים נמחקת, ויכולת הריכוז מתפוררת לרסיסים בני שש שניות.

ב-9 באוקטובר יוצא “The Social Reckoning”, וזה לא יהיה עוד סרט הוליוודי על איך נוכל וגנב צעיר בנה אימפריה. זה יהיה כתב אישום. אוי איך שאני מחכה לרגע הזה. הבמאי האדיר ארון סורקין כתב וביים, והוא כבר עכשיו אומר את זה בלי כפפות: ״אני מאשים את פייסבוק בשישי בינואר. תצטרכו לקנות כרטיס לסרט בכדי לראות מה החברה הזו עושה״ . ג’סי אייזנברג, השחקן ששיחק את צוקרברג בסרט הראשון ״The Social Network״ סירב לחזור לתפקיד. אחרי שנים, הוא פיתח דעה כל כך שלילית על המורשת האמיתית של האיש שהוא פשוט לא רצה יותר שיזהו אותם זה עם זה. אל דאגה, השחקן האדיר מ״יורשים״, ג’רמי סטרונג, נכנס במקומו רק שהפעם, צוקרברג אפילו לא הגיבור הראשי. הוא חולק את הבמה עם פרנסיס האוגן, האיום מבפנים.

למי שלא יודע, האוגן פתחה את התיקים שנקראים ״The Facebook Files״ אצל הוול סטריט ג’ורנל וכל העולם ראה את המחקרים של פייסבוק. לא של מבקרים. לא של מתחרים. לא של אויבים. שלהם עצמם.

- אינסטגרם גורם לבנות להרגיש רע עם הגוף שלהן
- שימוש תכיף בפייסבוק ובאינסטגרם מייצר הפרעות אכילה
- עלייה ברורה ומוכחת אצל בנים ובנות בנטייה להתאבדות
- גידול חד ביצירת רגשות של קיטוב, שנאה, פילוג

פייסבוק ידעה. פייסבוק תייגה. פייסבוק קברה.
ואז המשיכה לדחוף את אותו פיד בדיוק, כי הצמיחה הייתה חשובה יותר.

מארק הסרבל הכתום בדרך. אתה לא איש טכנולוגיה. אתה סוחר סמים דיגיטלי שמצא דרך למכור את המוצר שלו לקטינים, לחלשים, לחולשות של המוח האנושי, בחר לתעד את הנזק במחקר מסודר ואז לקבור אותו ולצפות שהוא לא ייצא לעולם.
יבוא יום מארק ואתה תלבש את הסרבל הכתום, ולא בגלל שאני מאחל לך, אלא בגלל שזה מגיע לך והציבור מתחיל להבין מי אתה.

בדרך כלל לוקח לחברה אנושית 20 שנים להבין נזק של תופעה הרסנית כדי להתחיל למגר אותה.
שנה הבאה פייסבוק תהיה 20 שנה בחיינו.
הגיע הזמן להקיא את החרא הזה.
אל תחכו לרגולציה, אפשר כבר עכשיו לדחוף אצבע.

אדם

Share

הנה הוא הפלייליסט של הניוזלטר, 75 שירים נכון להיום, ששווה לשים ברקע לבישול, קריאה, אוירה, נהיגה:

25.6.26

השבוע שלי התחיל ברגל שמאל*. כנראה שילוב של כמה וכמה פרמטרים, עייפות וחוסר שינה, אי עמידה במטלות הבוקר שעושות לי טוב, הגעה בלחץ למשרד, ההרוגים בלבנון, המחשבה על מעמדה של מדינת ישראל בעולם... בקיצור, היו לי סיבות. חלקן אמיתיות וחלקן קיימות רק בראש שלי, כך או כך יום ראשון היה יום לא טוב, בלשון המעטה. להתחיל את השבוע עם יום לא טוב אף פעם לא מבשר טובות להמשך השבוע, כך שהחרדה מפני הבאות הייתה ממשית. אני רוצה לחזור רגע ליום ראשון, ולסיבה שהכול הלך עקום ביום הזה. אני הרבה מדבר על ״נקודת מפנה”, אותו רגע קסום שבו קורים כבר יותר מדי דברים באותו כיוון, ומאותה נקודה כבר אי אפשר לעצור את הסחף, כמו פינג׳ן מבעבע של קפה שחור, כשהקפה מתחיל לגלוש העסק יצא משליטה, זה מה שהיה ביום ראשון. הצטברות של אירועים שבאו אחד אחרי השני, בכל אחד מהם הייתה לי האפשרות והבחירה לבחור איך להגיב, מה לעשות, כיצד לנהוג, ובכל האירועים שקדמו לנקודת המפנה הייתי יכול לבחור ימינה ובחרתי שמאלה. שוב ושוב ושוב לקחתי את הבחירה הלא נכונה. נקודת המפנה הגיעה בישיבה רבת משתתפים שבה נתתי לאגו שלי לנצח את המהות. הייתי כ״כ עסוק בלהיות צודק, הייתי כ״כ מרוכז בלנסות להוכיח, כ״כ בטוח שלא נכון להקשיב - שפשוט דרסתי. פגעתי באנשים והתוצאה הייתה ששום דבר ממה שרציתי לא הושג ועל הדרך היו לא מעט נפגעים. במבחן התוצאה, כישלון. שם גם נפל לי האסימון, כבר היה מאוחר מדי לברוח מהגורל של היום הזה כי נקודת המפנה שלו התרחשה. היום המשיך, ושעה אח״כ שוב הייתה לי יכולת בחירה, ואחרי שהבנתי שאני במסלול חזק למטה החלטתי לבחור הפעם נכון. לנסות ולהתחיל לתקן, ללחוץ על הברקס, אפילו שאת היעד כבר פספסתי.

חשבתי הרבה אם להוציא את ההתנצלות הפומבית.
הרי מנהל גדול אני, מה יגידו?
להודות בטעות?
מול כולם?
להראות שאני פגיע?
במהות צדקתי, פשוט הדרך לא הייתה נכונה.
שיתמודדו, שיתיישרו הם אליי.

כל הנ״ל עובר בראש על אוטומט ולא נותן מנוח.
מייל כזה כ״כ לא מקובל בספרי הניהול הקלאסיים.
אבל זה נחמד וקל להטיף על ניהול חדש, וכשהוא מונח לפתחך ואתה אשכרה יכול לבצע אותו, שם הדברים הופכים מורכבים וקשים יותר.

הוצאתי התנצלות פומבית:

שלום לכולם,
כמה אני מדבר ומרצה על ניהול תהליכים של שינוי, והנה היום אני הוא זה שנתקע עמוק בשלב הדחייה.
במבט לאחור, הדרך שבה הובלתי את הדיון שלנו הייתה לא במקום ואם אנשים נעלבו או נפגעו ממנה אני מצטער.
על אף שיש פערים בצוותי העבודה המצריכים פתרון ותיקון, הדרך הנכונה היתה צריכה להיות ניווט השיחה המשותפת ליצירת וקביעת הפתרון ולא הוצאת תסכול שלא מקדם אותנו קדימה.
אני מעריך מאוד את העשייה והעבודה של כולם והמשך העבודה המשותפת חשובה לי מאוד ואין לי ספק שהיא גם תצליח בענק.
תודה שאפשר לטעות לידכם, ותודה גדולה יותר שאפשר גם לקחת אחריות ולהתנצל.
אדם

לא ידעתי, ואני עדיין לא יודע אם זה המעשה הנכון, אבל זה פחות חשוב לי. חשוב לי שאני מרגיש אדם (תרתי משמע) טוב יותר אחרי המייל הזה. מרגיש לי שבכל היום הזה זה היה מעשה אחד שראוי לספר עליו בבית לילדים, מרגיש לי ניהול אחר ונכון. מרגיש כמו בחירה טובה. והתהליך שאני עובר עכשיו מרגיש כמו שיעור טוב בחמלה עצמית: חמלה עצמית מכבדת את העובדה שלכל בני האדם יש חוזקות וחולשות. במקום ללכת לאיבוד במחשבות של טוב ורע, אנחנו מפנים מודעות קשובה לחוויה של הרגע הנוכחי ומבינים שהחוויה אינה קבועה, אלא משתנה כל הזמן. ההצלחות והכישלונות שלנו באים והולכים – הם לא מגדירים אותנו! וגם לא קובעים את הערכים שלנו! הם פשוט חלק מלהיות יצור חי שחי את החיים. המוחות שלנו עלולים לנסות לשכנע אותנו אחרת, אבל אל תאמינו לכל מה שאתם חושבים. אנחנו יצורים פגיעים ולא מושלמים ועם זאת נפלאים ונהדרים – בדיוק כמו שאנחנו.

בתמונה הרחבה יותר, כשאני מסתכל על הדברים עכשיו, נקודת המפנה הראשונה של יום ראשון הייתה הישיבה ההיא שבה דרסתי. אבל נקודת המפנה המשמעותית באמת הייתה הרגע שבו עצרתי את הסחף, לקחתי נשימה, והחלטתי להביט במראה בלי פילטרים: לשחרר את האגו, לתת למהות לנצח ולהתחיל לטפס שוב אחרי הנפילה. בדרך למעלה, כשעברתי שוב על אותם נופים, הזכרתי לעצמי שהדרך מרגשת מהפסגה, שמותר לנו לטעות כל עוד אנחנו מוכנים להחזיק בהגה ולתקן את המסלול ושמצפון נקי הוא בסך הכול עדות מוצקה לזיכרון גרוע.

סופ״ש נעים,
אדם

*המילה הלטינית ל״שמאל״ היא Sinister שעם השנים הפכה באנגלית למילה שמשמעותה זדוני או מרושע. הרומאים היו כה חרדים מהמזל הרע של צד שמאל, שהם האמינו שהרגל הראשונה שנוגעת ברצפה כשקמים בבוקר קובעת איך ייראה כל היום. אם אדם קם מהמיטה והניח קודם כל את רגל שמאל על הרצפה, הוא ״הזמין״ אליו את הרוחות הרעות, ושהיום שלו הולך להיות הפוך, עצבני ומלא במזל רע. האמונה הזו הייתה כל כך חזקה, שבבתים עשירים ברומא העתיקה שכרו עבדים מיוחדים שכל תפקידם היה לוודא שהאורחים נכנסים לבית ברגל ימין תחילה.

רוצים לשמוע משהו? שימו פליי לפלייליסט של הניוזלטר שלנו

Leave a comment

Share

18.6.26

מי יודע מה ההבדל באחוזים בין ה-DNA שלנו לזה של שימפנזה?
כשחושבים על זה, ברור שיש הבדל תהומי. הרי הקמנו פה עולם. בנינו מערכות תקשורת בינלאומיות, טכנולוגיה, ערים מטורפות, בייתנו חיות, גידלנו חקלאות, המצאנו מחשוב קוונטי.

אבל האמת היא (ואם אתם לא מאמינים לי, לכו תשאלו את קלוד), שסך ההבדל הוא בערך 1.7%. זהו.

על ה-1.7% המסכנים האלה בנינו אימפריה. הגענו לחלל. הפכנו ליצור הכי חזק ומסוכן על הפלנטה. כולה אחוז ושלושת רבעי. מצד אחד, מרשים בטירוף. מצד שני, בואו נחשוב רגע על ה-98.3% הנותרים. מה זה אומר עלינו?
ברור שזה אומר שיער בחזה, נחירות ומשחקי היררכיה מטופשים במשרד. אבל מבחינה קוגניטיבית, זה בעיקר אומר שאת רוב ההחלטות שלנו אנחנו מקבלים בדיוק כמו בעל חיים תבוני אך אינסטינקטיבי. יצור שמובל על ידי דחפים ותת מודע שאין לו שום דרך להסביר אותם, והוא גם לא מתעסק בזה. הוא פשוט נותן למוח להחליט וממשיך הלאה.

ואז מגיע הטיפוס התורן ואומר ״פרסום? שיווק? עליי זה לא משפיע״.
יש לי חדשות בשבילך, חבר: הוא משפיע עליך. ובענק. האמת היא שהוא משפיע עליך יותר מאשר על אחרים, כי בניגוד אליהם, אתה עד כדי כך לא מודע, שאתה בטוח שאתה בשליטה. וזה המצב הכי מסוכן שיש.

זה בדיוק השער לעולם הכי מרתק שיש:
קבלת החלטות א-רציונלית.
כי כשמבינים את זה, מבינים כמעט הכל.
בזמן שקראתם את הפסקה האחרונה, המוח שלכם ביצע עשרות מניפולציות קטנות, תת-מודעות לחלוטין, על המציאות שלכם. אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו יצורים רציונליים מוחלטים ששולטים בעולם מתוך בחירה חופשית ומודעת, אבל מחקר מדהים שפורסם ב Nature Communications מזכיר לנו שאנחנו מופעלים, בראש ובראשונה, על ידי תהליך ביולוגי קשיח ממש. למי שאין כוח להיכנס ללינק אספר לכם בקצרה: במהלך מגפת הקורונה, צוות חוקרים מספרד ומיפן ניסה לגבש הנחיות לריחוק חברתי. כשהם ניתחו סרטוני וידאו של הולכי רגל, הם קלטו משהו הזוי: בני אדם, וזה לא משנה אם הם ילדים בגן בטוקיו, בני נוער בחצר בית ספר בספרד או מבוגרים בקניון בישראל, נוטים באופן ספונטני ועקבי לסובב את הגוף נגד כיוון השעון בכל פעם שהם משנים כיוון.

החוקרים היו בטוחים שמדובר בהרגל תרבותי או חוקי תנועה מקומיים. הם השוו, בדקו, הפכו. גורנישט. הנטייה שמאלה ניצחה הכל. המסקנה? ״עיקרון ביולוגי עמוק של שבירת סימטריה״. בעברית מדוברת: הרגליים שלכם פונות שמאלה כי ככה המוח מחווט, ואין לכם שום Say בעניין.
זה רק פרומיל מהדרכים שבהן המוח מנהל לנו את החיים מאחורי הקלעים בלי לשאול אותנו אף שאלה. קחו למשל את אפקט בובה/קיקי, בוא ננסה את זה עליכם לפני שנסביר מה זה. אני מציג 2 תמונות אתם צריכים לבחור למי מהן קוראים בובה ולמי מהן קוראים קיקי.

95% מכם נתנו לתמונה העגולה והפלאפית את השם בובה (אל תעוף על עצמך אם אתה דווקא עשית הפוך, זה לא מייחד אותך, זה אומר שהאינסטינקטים שלך דפוקים).
למה זה קורה? כי המוח עשה מיפוי אוטומטי במאית השנייה וחיבר את התנועה הרכה של השפתיים בזמן הגיית המילה ״בובה״ לצורה ויזואלית עגולה.

ואם זה לא מספיק, החושים שלנו נמצאים במלחמת אזרחים מתמדת, וחוש הראייה הוא הבריון של השכונה שתמיד מנצח. באפקט מקגורק הנירולוגי, אם ישמיעו לכם בלופ סאונד של אדם אומר משהו (נגיד ״באבא״) אבל בווידאו יראו את השפתיים שלו זזות בצורה אחרת (נניח ״גאגא״) המוח שלכם פשוט ימחק את מה שהאוזניים שמעו באמת, ויכריח אתכם לשמוע את מה שהשפתיים מראות. אתם יכולים לדעת שזה שקר, אתם יכולים לנסות להתרכז, זה פשוט לא יעזור. המוח מעוות את השמיעה כדי שלא תיווצר לו סתירה בעין.

כדי לשמור עלינו בחיים, גם במחיר של הזיות קטנות ומחייכות המוח שלנו מחווט בצורה פסיכוטית לזהות פרצופים, מנגנון שנקרא פאריידוליה. זו הסיבה שאתם רואים פרצוף כועס או שמח בשקע החשמל, בחזית של המכונית או בשני שקעים וקו על קיר בטון. מבחינה אבולוציונית, עדיף למוח לטעות אלף פעמים ולראות פרצוף בסלע דומם, מאשר לפספס פעם אחת נמר שמסתתר בשיחים.

בעולם השיווק, המכירות והעסקים, הטיפוסים שנכשלים הם אלה שמנסים למכור ל-1.7% הרציונליים. הם מציגים טבלאות אקסל, מפרטים טכניים והסברים הגיוניים, ואז תוהים למה אף אחד לא קונה מהם.

בעוד שלושה חודשים יהיו פה בחירות במדינת ישראל, אנחנו נכנסים לבחירות האלה במצב הכי קשה בינינו, מפולגים מתמיד, קרועים מתמיד, שונאים מתמיד, מפחדים מתמיד. יהיו לכם הרבה ויכוחים, הרבה צורך והרבה מקרים של ״לנסות ולשכנע״. תזכרו שהמקצוענים האמיתיים מבינים שההחלטות והשכנוע מתקבלים עמוק בתוך ה-98.3% הנותרים. רוצים לשכנע? פנו לדחפים, לאינסטינקטים, לתת מודע ולכל הדברים שלא משתנים כבר עשרות אלפי שנים.

ואם אתם חושבים שהמחנה השני, זה ששונה מכם, הם בסה״כ חבורה של בבונים שלא מבינים שום דבר, אתם מבחינה רציונלית וסטטיסטית – צודקים.

אווו, אה-אה-אה, אוווו אה-אה
אדם

Subscribe now

Leave a comment

הפלייליסט של הניוזלטר מוכן לכם ממש כאן למטה:

בעולם כאוטי ומבולגן אני מנסה לייצר לעצמי מסגרות וטקסים שיאפשרו לי לחשוב יותר, לא לפעול על אוטומט, וליהנות מהרגע הזה ממש עכשיו שאני שומע את האצבעות שלי מקלידות על המקלדת ואשכרה מייצרות. יש מאין.

הניוזלטר שיצא בדיוק לפני 48 שעות היה מכתב רגיש וארוך מהמוח שלי אליי, וכנראה שהוא נגע בלא מעט מכם שכן קיבלתי עליו דרך הודעות פרטיות כמה תגובות שאני חושב שראוי לשתף. (וזה נושא שצריך לבדוק פעם – איך אנשים מסכימים לחשוף את עצמם ככה ברשתות החברתיות, אבל להגיב תגובה פומבית בסאבסטאק שלי הם לא מסכימים בשום אופן...)

חברה אחת שלחה לי את המשפט היפה הזה:

״זה הקעקוע היחיד שבא לי לעשות בגילי המופלא. זה מהספר ״לאכול, להתפלל, לאהוב״. יש שם איזה איטלקי שממש מסביר למה באיטליה זה חלק מהתרבות ואצל אמריקאים נניח (כמו אצלנו) זה גנאי או משהו שאתה צריך להרוויח בעבודה קשה 😂״

מחברה אחרת קיבלתי משפט קצר וחד:

״אתה נהדר אני הולכת לבהות בקיר״

ומאחד האנשים הכי מעניינים ומרתקים שהכרתי, שהוא חידה אחת גדולה וטובה בפני עצמה קיבלתי:

״אהבתי את האחרון. אתה מתקרב להיות בנאדם. ראה הוזהרת... (תוהה אם אתה זוכר שפעם הצעתי לך, שאם אתה צריך לנקות את הראש ולחשוב מחדש על משהו, שתבוא לחיפה. יש כאן מרינה שקטה מאוד ותוכל לשתוק (איתי) איזה שעה טובה. זה ממש מפתח ופותח הכל מחדש. רק לשתוק. אמן בקרוב...). אני נזכר שהדוגמה המחשה הטובה ביותר לדבר הן תמונות התלת מימד. יש לי בבית תמונה כזאת שכשאתה מסתכל עליה, אתה רואה שום כלום כזה. סתם משהו עמום. אבל, אם תעז לאבד את השליטה על העין, אם תעז לבהות בה באורח לא מתבונן ולא מחפש משהו, פתאום תראה תמונת עומק תלת מימדית מופלאה של ניו יורק. מדהים כשלעצמו, ומשל מצוין לחיים. (לעיתים נדירות מאוד אני אכן עומד לבהות בה, אבל מיקמתי אותה כך שאעבור לידה הרבה פעמים ביום. לפחות יודע שאיני רואה).״

וחבר אחר שפשוט שלח 2 אימוג׳ים: 🧠🤔

היו עוד הרבה ואני מצטער שלא את כולם הבאתי לכאן, אני רק מאושר שהדחף לכתוב נכנס בי שוב באמצע יום שבת, ושגרמתי לכם לחוש את שגאון הכלכלה ההתנהגותית עמוס טברסקי ידע כה טוב לנסח:

If you don’t waste hours, you’ll end up wasting years

תמשיכו לבהות!
אדם

Leave a comment

11.6.26

אדם שלום,
אני מבין שאתה חייב להרגיש יצרני, אפקטיבי, ושאתה חושב שזה שאתה מקשיב לפודקאסט במהירות x2, כי במהירות רגילה אתה מרגיש שאתה מפגר מאחורי הגרסה האופטימלית של עצמך.

יש לי שאלה קצת אינטימית אליך. אני קרוב אליך מאוד, אז אני מרשה לעצמי:
מתי בפעם האחרונה ישבת חמש דקות רצופות, בלי טלפון, בלי פודקאסט ברקע, בלי ספר, בלי ״לסגור פינות״ בראש, ופשוט בהית בקיר? לא, המחשבה על ״מה אני צריך לקנות בסופר״ לא נחשבת. אני מדבר על בהייה טהורה, מזוקקת. כזו שבה המבט מזגג, הפה אולי נפתח קצת, ואני נראה מבחוץ כאילו עברתי למצב ״המתן״.

מתי זה קרה לך? אני זוכר מתי, כנראה ב-2007, רגע לפני שהאייפון יצא והחליט שכל חלקיק שנייה פנוי בחיים שלך הוא באג שצריך לתקן. אלפי נגיעות ביום, ארבע חמש שעות מסך ממוצע, ואפס דקות קיר. זה מה שאתה נותן לי. ממש תודה לך.
אתה חושב שאני מגזים אדם, אבל תן לי לספר לך שב-2014 חוקרים מאוניברסיטת וירג’יניה הושיבו אנשים בחדר ריק לרבע שעה, לבד עם המחשבות שלהם, עם אופציית בידור אחת: לחצן שנותן להם שוק חשמלי. אנשים שדקות קודם לכן הצהירו שהיו משלמים כסף כדי לא לקבל שוק, הם אותם אנשים שבחרו להתחשמל. שני שלישים מהגברים. אדון אחד לחץ 190 פעם. תן לזה לשקוע אדם: בני אדם, וגם אתה, מעדיפים כאב פיזי על פני חמש דקות בחברת עצמם.
ממה אתה בורח? תגיד לי, זה יישאר בינינו בלבד!

אתה בטח חושב לעצמך עכשיו, כי אני מכיר אותך מצוין: ״נו באמת, אין לי זמן לבהות, יש לי יעדים, יש לי משימות, יש לי חרדה קיומית לטפח״ אז זהו, שהמדע (כן, אנשים עם חלוקים) חושב אחרת לגמרי. תדע לך שמסתבר שכשאתה בוהה ומפסיק לייצר, אני לא נכבה. אני בסך הכול מעביר הילוך למה שנקרא Default Mode Network רשת ברירת המחדל של המוח. ומה קורה כשהיא נדלקת?

אני מתחיל לקשר בין זיכרונות, מעבד את הרגשות ופותר בעיות שלא הצלחת לפתור כשניסית בכוח. אני אומר לך שוב ושוב ושוב, ההברקות שלי לא מגיעות באימייל ה50 של היום. הן מגיעות במקלחת, או בפקק, או במקרה שלך ברכבת. ארכימדס קיבל את האאוריקה שלו באמבטיה. ניוטון, בבטלה מתחת לעץ. שנינו יודעים שאתה ואני לא ברמה הזו כמובן, אבל בכל זאת... תזכור שאף תגלית גדולה בתולדות האנושות לא קרתה למישהו באמצע ישיבת סטטוס. וגם, וזה אולי הכי חשוב אני והמערכות שלי נרגעים (אלו שכל הזמן צועקות לך ״תברח, יש אימייל מהבוס״) וככה אתה והגוף שלך מבינים שהוא לא בסכנת חיים מיידית.

אדם, הבהייה היא לא בזבוז זמן. פעם היית בוהה מצטיין, מה קרה לך? אתה חולה על כושר, רץ כמה פעמים טובות בשבוע, התחלת חדר כושר לאחרונה, וגם פעם בשבוע חזרת לפילאטיס. לכולם אתה דואג אבל מה איתי?
אני יודע, אתה חתיכת מכור לגירויים. לשבת מול עציץ מרגיש לך כמו עינוי. לכן ביקשתי מג׳ימיני להכין עבורך תוכנית אימונים מדורגת:

אדם, אם מישהו היה מוכר לך היום כדור שמשפר זיכרון, מעלה יצירתיות ומוריד סוף סוף את לחץ הדם שלך, היית קונה אותו בהרבה כסף, לי יש אליך הצעה לקבל את כל הטוב הזה, בחינם.

שלך תמיד ואיתך תמיד (חוץ ממקרים חריגים של אלצהיימר)
המוח שלך

שבת שלום,
אדם

הפלייליסט של הניולזטר, שמאגד את כל השירים שהופיעו בניוזלטרים בשנתיים פלוס האחרונות

Leave a comment

4.6.26

אם תשאלו ילד בן חמש בטוקיו, בניו יורק או בתל אביב מה זה פרארי, הוא יגיד לכם מילה אחת: אדום.

לא חשמלי, לא מרחב פנימי משופר, לא חמישה מושבים ובטח שלא כחול, או סוג של תכלת.
אדום.
תשוקה.
מוחצנות.
וייב של תעוזה.
לטרוף את החיים.
רעש מנוע שמזעזע את הסרעפת.
השבוע, פרארי השיקה ה״לוצ׳ה״ הרכב החשמלי הראשון שלה. ככה זה נראה:

ואני שואל, למה לעזאזל היא עשתה את ההשקה הזו בכחול???
אני אגיד לכם למה, כי חשבו שם הגאונים החדשים של העידן המודרני, שצריך לשנות. ושלהביא את ג׳וני אייב, מעצב אפל האייקוני שהוא מותג בפניי עצמו, תהיה בשורה חזקה, משכנעת ואפילית יותר לדור חדש שכבר לא מזוהה עם הערכים האדומים של החברה.
באמת חתיכת שינוי שגם מצדיק את המחיר, 640 אלף דולר!
והצידוק? הפרארי הנוחה אי פעם!

תזכירו לי מי קונה פרארי בשביל נוחות?
ולמה לשלם יותר על מוצר שלא מכיל את ערכי המותג?
האנשים שקונים פרארי עושים את זה כי כשאתה נוהג על פרארי כל מי שרואה אותך מיד בונה תמונה וסיפור בראש: הנה איש עשיר, הנה איש שהטסטוסטרון שלו עדיין חי ובועט, הנה איש שרוצה שכולם יידעו את זה. עוד לא נולד הנרקיסיסט שקונה פרארי בכדי שיהיה לו, ובכן, נוח.

אין שום סיכוי שזה יצליח. וזה מצטרף לעוד שורה של כישלונות מפוארים שניסו לעשות את אותו הדבר בדיוק: כי כשמותגי על מנסים להנדס מחדש את סימן ההיכר שלהם בכוח כדי לקרוץ לקהל שלא קיים, השוק תמיד תמיד תמיד מגיב בסטירת לחי מצלצלת:

• התקף הלב של קוקה קולה (1985) - מתוך פאניקה מפפסי, שינו בקוקה קולה את הנוסחה ל New Coke המוצר החזיק 79 ימים לפני שהצרכנים כמעט שרפו את המטה באטלנטה.

• הסיוט הצבעוני של היינץ (2000) - קטשופ הוא אדום. היינץ חשבה שזה יהיה ״מגניב״ להשיק קטשופ כחול, ירוק וסגול לילדים. הצרכנים חטפו רתיעה פסיכולוגית והמוצר נמחק.

• התאבדות המותג של גאפ (2010) - החברה החליפה את הלוגו הכחול והאייקוני שלה בפונט משעמם וריבוע קטן. הציבור הגיב בכזה לעג, שהלוגו הוחזר למקור תוך שישה ימים.

יש חוק אחד קשיח בניהול מותגים:

אתה לא מחנך את הלקוחות שלך מחדש,
אתה תמיד ממשיך להזין ולהגדיל את הפנטזיה שלהם.

פרארי מנסה להיות מה שהיא לעולם לא תהיה.
היא מנסה להיות מה שהולך היום - נקייה, ירוקה ומשפחתית.
אבל פרארי זה לא ״זן״, פרארי זה ״אש״. ואף מכונית כחולה או ג׳וני אייב לא יישברו את זה לעולם. הם ילמדו בדרך הקשה, כשאתה מוותר על האדום אתה נשאר בלי צבע יסוד.
אתה נשאר בלי ערכים.
ובעיקר בלי לקוחות.

שבת שלום,
אדם

Subscribe now

השמועות אומרות שהטקסטים פה משתפרים ב-30% אם שומעים את המוזיקה הנכונה ברקע. הנה הפלייליסט של הניוזלטר – מושלם לקריאה, בישול, נהיגה או סתם בהייה בתקרה. אל תהיו כאלה, תנו לזה צ'אנס.

Leave a comment

Share

Share

Share בדלת פתוחה ובנפש חפצה

28.5.26

בשנת 1865, כלכלן אנגלי צעיר בשם ויליאם סטנלי ג’יבונס פרסם ספר שהדיר שינה מעיני האליטה הבריטית. בריטניה הייתה אז בשיא המהפכה התעשייתית, ומנועי הקיטור החדשים שנכנסו לשוק היו יעילים בהרבה מכל מה שעשו קודם. הם דרשו הרבה פחות פחם כדי לייצר את אותה כמות אנרגיה.

ההיגיון הפשוט של הממשל הבריטי אמר:
״מעולה, המנועים יעילים יותר, אז נצטרך פחות פחם״.

ג’יבונס טען את ההיפך.
כשמשאב נעשה זול יותר, הצריכה הכוללת שלו לא יורדת, היא מזנקת.
מכיוון שהמנועים הפכו לזולים להפעלה, כי הם דרשו פחות פחם, רף הכניסה שלהם ירד ופשוט השתלם להכניס אותם לכל מפעל, רכבת ואונייה. למעשה, היעילות הכפילה את הביקוש וצריכת הפחם הכוללת זינקה. תופעה זו נכנסה לספרי ההיסטוריה כ״פרדוקס ג’יבונס״.

עברו כ״כ הרבה שנים מאז הכלכלן הבריטי המבריק הציג את העקרון הכלכלי הזה, ובאמת שיש המון דוגמאות שתומכות בו, הנה עוד שתיים מאוד מפורסמות:
מהפכת האקסל - בשנות ה-80, כשמיקרוסופט התחילה להכניס את התוכנה הזו למשרדים, כולם היו בטוחים שזה סופם של רואי החשבון והאנליסטים. הרי חישוב שלקח שבועות עם נייר ועיפרון קרה פתאום בלחיצת כפתור. מה קרה בפועל? מספר האנליסטים הפיננסיים ומנהלי הדאטה זינק במאות אחוזים. מכיוון שחישוב פיננסי הפך לכל כך זול ומהיר, חברות לא הסתפקו בדוח אחד בשנה, הן התחילו לבקש פי 100 יותר ניתוחים, תחזיות, ותרחישי ״מה אם״. היעילות ייצרה תעשיות שלמות חדשות.
מהפכת הכספומטים (ATM) - כשהמכונות האוטומטיות למשיכת כספים נכנסו לבנקים, החשש היה שכל הטלרים יפוטרו. המציאות? מספר הטלרים דווקא עלה. למה? כי עלות תפעול של סניף בנק ירדה משמעותית בזכות המכונות, מה שאיפשר לבנקים לפתוח הרבה יותר סניפים פיזיים. הטלרים הפסיקו לספור שטרות ידנית ועברו לעסוק בייעוץ, מכירות ובניית מערכות יחסים עם הלקוחות. נוצרה להם עבודה אחרת. ג׳יבונס מנצח שוב ושוב ושוב.

והיום? 161 שנים מאוחר יותר, אנחנו עושים את אותה טעות חשיבה עם המשאב הכי מדובר בעולם: זמן העבודה שלנו בעידן הבינה המלאכותית (AI) – רק שהפעם אולי בכל זאת משהו ישתנה, ואולי מדובר בטעות הפוכה?
הנרטיב ששולט בכותרות הולך ככה: אם כלי בינה מלאכותית יכול לקצר משימה של עשר שעות לשעה אחת - חברות יפטרו תשעים אחוז מכוח האדם שלהן. ג’יבונס, שהיה חי היום, היה צוחק. שוק העבודה אינו עוגה קבועה ולא משתנה של משימות שרק צריך לחלק. כשהעלות של משימה צונחת, הביקוש לתוצר שלה משתולל.
אבל בואו נחזור רגע לאקסל של שנות ה-80... אז הוא לא החליף את השיפוט האנושי, הוא החליף את החישוב. על אותו משקל הכספומט לא החליף את האמון האנושי, הוא החליף את ספירת השטרות. בכל מהפכה קודמת, הטכנולוגיה השתלטה על הביצוע, ובני האדם עברו לתחום שהמכונה לא יכלה לגעת בו: שכנוע, יצירה, שיפוט, אסטרטגיה. וכל פעם שהם עברו לשם, הם היו בטוחים. אבל הבינה המלאכותית מאיימת ממש על המקומות האלה, שאליהם עברנו בעבר. לא על הביצוע. על השיפוט עצמו.

בואו נפרק את זה רגע. ניקח חברה שיש לה מחסנית שלמה של משימות שהיא צריכה לפתח ועד היום היא לא יכלה לעשות את זה מהר כי זה לוקח מלא זמן ואין לה אינסוף עובדים. ובכן, בינה מלאכותית נכנסת ופתאום יש המון, ממש הרבה יותר, משימות שאפשר לבצע. פרדוקס ג׳יבונס אומר יש יותר משימות אז הכול בסדר, אבל הבינה המלאכותית מסוגלת לסגור הרמטית את המשימות האלה, אז הביקוש לתוצרים שלה יגבר, לא בהכרח הביקוש לבני אדם.

נקודה נוספת שמעלה אצלי לא מעט סימני שאלה היא שגם אם ג’יבונס צודק ברמה המצרפית, כלומר גם אם סך המשרות בכלכלה יישמר או יגדל, ההיסטוריה מוכיחה שהתיקון קיים ברמת השוק הכולל, לא בהכרח אצל העובדים עם המשרות שנעלמו ממנו. מה אני רוצה להגיד? הכלכלה המצרפית לא מתגוררת בשום מקום. סוכני הנסיעות, מפיחי התמונות, מפעילי המרכזיות – השוק הכולל הרוויח. הם אישית, פחות.

אז מה אני באמת חושב?

קודם כל קחו בערבון מוגבל כי זה רק מה שאני חושב. ואחרי הדיסקליימר הזה אני חושב שגם הפעם ג׳יבונס צדק. אם בעבר כניסת הכלים החדשים דרשה מאיתנו להפוך מ״מבצעים״ ל״מנהלים״, הרי שבעידן שבו המכונה מתחילה לנהל ולשפוט בעצמה, הגדרת הערך האנושי פשוט צריכה להשתנות שוב. והיא תשתנה. זה כבר לא מספיק לדעת ״איך לנהל את המשימה״ או ״איך לבקש מה-AI קוד פיתוח״. המעבר הבא ידרוש מאיתנו לפתח את מה שהמכונה, בהגדרה, לא מסוגלת להחזיק:

אמון ואחריות

אמון ואחריות הם לא ערכים רכים ולא מילות באזז של עידן ה-AI, הם מנגנון כלכלי מאוד ספציפי, כי כשרופא חותם על אבחנה, כשעורך דין נותן חוות דעת, כשמנהל השקעות מציע אסטרטגיה, כשסוכן ביטוח מוכר לך פוליסה הם לא רק מעבירים מידע, הם חותמים על המוניטין שלהם, על הרישיון שלהם וכמובן על הפרנסה שלהם. האמון שאנחנו נותנים בהם נגזר ישירות מהעובדה שהם משלמים מחיר אישי אם הם טועים.

ה-AI לא יכול להתבייש.
הוא לא יכול להיות מפוטר.
הוא גם לא יכול לחוש את הכובד של החלטה שגרמה לנזק.
הוא כן מייצר תוצרים מצוינים אבל אף פעם לא אחראי לתוצאות שלהם
וזה לא כשל טכני שיתוקן בגרסה הבאה, זה תנאי לקיום האנושות.

לכן, ככל שהמכונה תשתלט על יותר תחומים (והיא תשתלט) הביקוש לאנשים שמוכנים לחתום על תוצריה בשמם רק יגדל. הם לעולם לא יבינו או יידעו יותר ממנה, אבל הם כן יהיו מסוגלים לאבד משהו אם הם טועים. הם כן יהיו מסוגלים להביט בעיניים ולקחת אחריות. איזה כיף זה שעם כל הטכנולוגיה המתפרצת הזו, בסוף מה שיחזיק זה אנושיות.

אל תתבלבלו,
זו לא נחמה. זה עומס.

סוף שבוע מצוין,
אדם

השמועות אומרות שהטקסטים פה משתפרים ב-30% אם שומעים את המוזיקה הנכונה ברקע. הנה הפלייליסט של הניוזלטר – מושלם לקריאה, בישול, נהיגה או סתם בהייה בתקרה. אל תהיו כאלה, תנו לזה צ'אנס.

Leave a comment

20.5.26

בצבא היה לי העונג לישון מעל עמית הוכמן (בלילות שבהם זכינו למיטות קומתיים ולא ישנו בשטח), ודאגתי לנצל את הפוזיציה כדי להציק לו רבות. אין מה להגיד, עמית די סבל ממני. מהצד השני, עמית תמיד היה מדוגם ודאג לסדר את הציוד שלו כל כך בקפידה, והמיטה תמיד הייתה מתוחה כך, שלהציק לו באמת היה מצווה בנוסף, תמיד הפתיעה אותי היכולת שלו להיות גם קיבוצניק מחצור וגם אוהד שרוף של מכבי תל אביב. יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע.

בצבא, הוכמן היה מה שנקרא ״פדלאה לייט״.
לא האיטי בחבורה, אבל בטח לא המהיר.
לא מהאנשים שהריצה באה להם בקלות, מקום טוב באמצע.
לייט בלומר קלאסי.

בשנים האחרונות הוא לקח את עניין הריצה כמה קילומטרים רחוק מדי. כמה רחוק? נניח, 160 קילומטרים. באמתחתו כבר כמה אולטרה מרתונים מפוארים, מרתון מתחת לשלוש שעות, וכל זה תוך כדי שהוא מגדל ארבעה ילדים ומנפק בצק פיצה מושלם. עמית החליט שהוא נכנס באמ אמא של עולם הריצה, וביצע. בסוף השבוע האחרון הוא התייצב בצרפת למרוץ של 160 ק”מ. 24 שעות רצופות של ריצה. שנה שלמה של אימונים מפרכים, מוכנות מנטלית מלאה, משמעת ברזל.

ספוילר: הוא לא סיים את המירוץ. אחרי 12 שעות הוא פרש.

הסיבה? משהו לא טוב שהוא אכל בבוקר, כאבי בטן עזים במירוץ שהכל חייב לתקתק. שנה של הכנות התנפצה בגלל ארוחה אחת.

ואני? אני מה זה גאה בו על הפרישה הזו.

1986. אסון הצ’לנג’ר. חללית של מיליארדי דולרים, פאר הטכנולוגיה האנושית, שהתפרקה לחתיכות 73 שניות לאחר השיגור. הסיבה לא הייתה כשל במנועים העצומים או במחשבי הטיסה. הסיבה הייתה ה O ring - אטם גומי קטן, בעלות של דולרים בודדים, שאיבד את הגמישות שלו בגלל הטמפרטורה הקרה בבוקר השיגור. מדובר באחד הסיפורים המרתקים, שכבר מזמן הפך להסבר של תופעות חברתיות וכלכליות. בין אם זו מעבורת חלל, ארגון עסקי או גוף של רץ אולטרה מרתון, נקודת הכשל הסיסטמית היא כמעט לעולם לא הרעיון הגדול. להפך, היא הפרט הקטן, האזוטרי, זה שנראה שולי לעומת המאמץ הכולל. אתה יכול לבנות מערכת אימונים מושלמת במשך שנה, אבל אטם הגומי שלך יכול להיות כריך פגום בבוקר המירוץ. (הוכמן, תגיד, מה אכלת?)

באופן שרק היקום יכול להסביר, נחת השבוע בתיבת המייל שלי ניוזלטר עם שיחה מרתקת בין שני מומחי ביצועים, בראד סטולברג ומייקל שרטר. הם דיברו על כך שהמלכודת הגדולה ביותר של אנשים בעידן הנוכחי היא חוסר עקביות, המרדף אחרי החפץ הנוצץ הבא במקום היצמדות ליסודות שאתה בוחר לאורך זמן. הם גם דיברו על כך שלפעמים, הדברים הפיזיים הקשים שאנחנו עושים הופכים למקום הנוח שלנו. הם הופכים לבריחה מהקושי האמיתי. ״אני מכיר אנשים שיכולים לרוץ 100 מייל בלי לעצור״, אמר שרטר, ״אבל הם יחטפו פאניקה אם אבקש מהם לשבת לבד עם המחשבות שלהם במשך 10 דקות״.

חזרה לעמית. לרוץ 160 קילומטר זה קשה פיזית, אבל עבור אולטרה מרתוניסט שהקדיש את חייו לרוץ כל שבוע בין 150 ל 200 קילומטר, להמשיך לרוץ לתוך הכאב זו ברירת המחדל. זה לא משהו שבכלל מזיז לו. הוא התרגל לכך. זה המגרש הביתי שלו. הקושי המנטלי האמיתי, הדרמה האמיתית של אנשים כמו עמית הוכמן הוא היכולת לעצור. להסתכל לאגו בעיניים, לכל מה שאנשים כמוני שלא עושים רבע מזה יגידו, ואחרי שנה של אימונים וכל כך הרבה הקרבה, להבין שהגוף אותת לך: ״עד כאן״, ולקבל החלטה רציונלית, קרה ואמיצה - לפרוש.

אנחנו נוטים להעריץ את מי שממשיך בכל מחיר, את מי שרץ לתוך הקיר ושובר אותו. דבקות במשימה, נכון? אבל גדולה אמיתית היא לא סבל לשם סבל. סבל לשם סבל הוא רעיון די טיפשי. גדולה היא היכולת לנהל מאבק משמעותי שמתיישב עם הערכים שלך, ולדעת מתי המערכת הגיעה לנקודת כשל שמחייבת עצירה. הוכמן לא סיים את ה 160 ק”מ שלו בצרפת, אבל הוא ניצח במשחק המנטלי החשוב ביותר: לדעת שגם החיים הם ריצה למרחקים ארוכים, ושמנצח מי ששומר על המכונה שלו בשביל האתגר הבא.


מה האתגר הבא, אתם שואלים?
הנה מה שעמית שלח לי היום:

קורה, תחזרו, תנצחו

חג שבועות שמח
אדם

* ניוזלטר זה מבוסס על שיחות הבוקר שלי, זיכרונות ממיטות קומתיים, והשראה ענקית מהאנשים שלא מפחדים לעשות דברים קשים, וגם לא מפחדים לעצור.

Share

רוצים לשמוע משהו?
שימו פליי על הפלייליסט של הניוזלטר, שמאגד את כל השירים שהופיעו בניוזלטרים בשנתיים האחרונות, מובטחת הנאה צרופה!

הערת פתיחה - לניוזלטר של היום כדאי גם להקשיב

14.5.26

אני אוהב כלי נגינה. יש משהו בכלי נשיפה, בסקסופון או בחצוצרה, שתמיד מביא איתו טוויסט שמרגש אותי. ברגע שהם נכנסים, כמעט תמיד השערות סומרות. המפוחית, סימן ההיכר של הגדול מכולם (דילן), מייצרת הרמוניה שמרטיטה אצלי משהו עמוק. אני משוגע על תופים, במיוחד כשאלה ״מתופפי על״ כמו סטיוארט קופלנד מהפוליס, וגם כינור עושה לי את זה. אבל האמת היא שמעל כולם, תמיד עמד הפסנתר.
אולי זה בגלל הפסנתר שעמד במרכז הבית של סבא וסבתא שלי והוא חלק מנוף ילדותי. אולי זה בגלל חצי השנה שלמדתי בגיל 8, זה לא החזיק מעמד הרבה, אבל אולי השאיר חותם. או אולי זה בגלל הזיכרון של אבא שלי לוקח אותי למועדון החברים בקדמת צבי (שם עמד פסנתר ציבורי מרופט), ומנגן לי את אחד הקטעים היפים ששמעתי בחיי (אני די משוכנע שהוא לא היה כזה, אבל זה ממש לא משנה כי בזיכרון שלי הוא לפחות היה כזה, וזה מה שחשוב). הסביבה הקרובה שלי תמיד ידעה שאני מת על הכלי הזה, ואני כל כך אוהב מוזיקה, ככה שבגיל 40 קיבלתי מתנה מאוד מרגשת - פסנתר יפהפה ומיוחד הביתה.

עברו חמש שנים, ובעוד שאני עדיין מחכה לרגע שבו אתיישב ללמוד ברצינות, הבן שלי יואב כבר שם. בכל ערב הבית מתמלא באווירה מחשמלת, אקוסטית וכל כך נעימה בזכות חצי שעה של נגינה שלו. השכנים מבקשים שיפתח את החלון, בכדי שגם הם יהנו ממנו. לא פלא שאחד האלבומים שאני הכי אוהב לשמוע הוא האלבום הבא:

מדובר בקית’ ג’ארט ובהופעה האייקונית שלו בקולן, גרמניה. והאמת היא שהסיפור שמתלווה להופעה הזאת הוא הדבר שבאמת גורם לה להיות גדולה מהחיים, ורלוונטית מתמיד בזמנים שלנו היום, 50 שנה אחרי.

בינואר 1975, נערה בת 18 בשם ורה ברנדס ארגנה קונצרט ג’אז בבית האופרה של קולן, בגרמניה. ג’ארט הגיע עייף, סובל מכאבי גב עזים, וגילה את הסיוט של כל פסנתרן: במקום פסנתר הכנף של ״סטיינוויי״ שהזמין, חיכה לו פסנתר ״בייבי גרנד״ קטן של ״בזנדורפר״, ששימש בכלל לחזרות. הוא היה לא מכוון, הפדלים לא עבדו בכלל והצלילים הגבוהים היו צורמניים להחריד. ג’ארט לא הסכים לעלות לבמה ורצה לבטל את ההופעה. ורה, רק בת 18 התחננה על חייה וביקשה בכל לשון של בקשה לא לאכזב את 1,400 האנשים שחיכו בקהל למופע. ג׳ארט השתכנע, אך אמר לה שהוא הולך לעשות מופע של אימפרוביזציה מוחלטת ומה שייצא, ייצא. וכך ב23:30 בלילה, אל מול אולם מלא, הוא התיישב לנגן.

מכיוון שהפסנתר היה כל כך גרוע, ג’ארט נאלץ לשנות את כל סגנון הנגינה שלו:

• הוא נמנע מהקלידים הגבוהים והצורמניים והתמקד רק במרכז ובצלילים הנמוכים.

• כדי לפצות על חוסר התהודה, הוא הכה חזק בקלידים ורקע ברגליו על הרצפה כדי לייצר קצב (אותן צעקות וקולות תיפוף ששומעים בהקלטה)

• והכי חשוב – הוא פשוט ״התמסר״ למגבלה.

ומה התוצאה אתם שואלים?

וואוו איזה סיפור. האלבום הזה לא רק הצליח מסחרית, הוא פשוט שינה את פני המוזיקה. הוא היווה השראה ישירה לקטעים אייקונים, כמו הלהיט The way it is של ברוס הורנסבי (שהודה שהסולו שלו הושפע עמוקות מהאלתור של ג’ארט). או לשיר אולי הכי יפה של ניק קייב Into my arms , ובאמת אפשר לשמוע את ההשראה הזו בעוד כל כך הרבה רצועות מוכרות.

תחשבו על החיים שלנו היום. אנחנו מוצפים באינסוף אפשרויות, וזה נורא מבלבל כי קל מאוד לחשוב שחופש מוחלט הוא דווקא המתכון ליצירתיות. אני רוצה להעמיד תזה אחרת לגמרי. בזמן שאנחנו מחפשים את התנאים האופטימליים, את הכלים הכי מתקדמים ואת התיזמון המושלם הסיפור של קית׳ ג׳ארט וקונצרט קולן מלמד אותנו שיעור הפוך לגמרי: החופש האמיתי נמצא דווקא בתוך הגבולות, כשיש תנאים לא מושלמים.

המגבלה מכריחה אותנו להיות יצירתיים, תחשבו על המדינה שלנו, עלינו כעם, על כמה יצירתיות יוצאת מתוך קושי, אתגר והתמודדות עם מה שאין. דווקא להשליך את המיותר, את הקישוטים הריקים, ולמצוא את הליבה של מה שיש לנו להגיד. כשג’ארט הבין שהקלידים הגבוהים בוגדים בו, הוא פשוט זנח אותם ועבד עם מה שיש. הוא הפך את הפסנתר המקרטע לכלי הקשה, את הפדלים השבורים לתוף, ואת חוסר האונים לאנרגיה מתפרצת.

אנחנו חיים בעידן שבו הכל זמין, הכל נגיש והכל מתוקן ופשוט מושלם (אתם עדיין מבזבזים את זמנכם באינסטגרם ובטיקטוק?) אבל היופי האמיתי, זה שגורם לשערות לסמור וללב להחסיר פעימה, נמצא תמיד בחיכוך. בקושי. ביכולת להוציא צליל נקי מתוך כלי שבור. אף אחד לא יכול לנגן כמו קית’ ג’ארט על פסנתר מושלם, אבל עוד יותר מכך, אף אחד לא היה מנגן את קונצרט קולן על פסנתר שבור כפי שהוא ניגן לפני 50 שנה ב1975. המגבלה כפתה עליו להיות הגרסה הכי מזוקקת וחד פעמית של עצמו.

אז אולי טוב שהפסנתר אצלי בבית עוד מחכה לי.
אולי טוב שאני עדיין לא מומחה. ולעולם לא אהיה.
ואולי כדאי שאתיישב כבר לנגן על המתנה הכי יפה שקיבלתי.
כי ברגע שנפסיק לחכות לתנאים המושלמים, למדריך המושלם, לזמן הפנוי המושלם או לכלי המושלם נגלה שהמוזיקה הכי יפה שלנו רק מחכה שנפיק אותה דווקא מתוך מה שקיים. עכשיו.

פשוט להתחיל לנגן.
עם מה שיש.
כמה יופי יש בעולם.
אדם

3 שירים אדירים נוספו לפלייליסט השבוע. מדובר בסה״כ בחמש וחצי שעות של מוזיקה מושלמת גם לסופ״ש הזה. שווה לשמור ויותר שווה לשמוע את הפלייליסט של הניוזלטר:

Leave a comment

Share

7.5.26

על החברות, על העיוורון

ביום חמישי האחרון, כמה שעות אחרי שהניוזלטר השבועי עלה לאוויר, הגעתי הביתה. ביצעתי מהר את מה שהייתי מוכרח לבצע, והכרזתי בקול: ״אני חייב ללכת לישון״. נכנסתי למיטה ב-21:30 וכיביתי מנועים.
למה כל כך מוקדם? כי בשלוש לפנות בוקר כבר הייתי צריך לקום, לעלות על האוטו ולנסוע שעה וחצי לבית הספר כדורי, למרגלות הר תבור. המטרה: לפגוש חבר קרוב ולרוץ יחד את חצי מרתון התבור, שיוזנק ב-5:50 בבוקר.
״תגיד, אתה באמת מתכוון לנסוע שעה וחצי באמצע הלילה, לרוץ שעתיים, ואז לנסוע עוד שעה וחצי הביתה? זה לא נראה לך כמו טירוף חושים?״ זה משפט שקיבלתי, ואחר כך גם אומת עם חברי, שגם אותו שאלו: ״תגיד, הוא באמת מתכוון לעשות את זה רק בשביל לרוץ איתך?״
באותו רגע לא היה לי אפילו ספק. התחשק לי לרוץ, ויותר מזה, התחשק לי לרוץ איתו. הסינגלים של יער בית קשת, האוויר הקר של הבוקר בצפון, אנשים טובים שבאים לרוץ בארץ, התנועה של הגוף בתוך הטבע וגם הגעגוע אליו - כל אלה היו שווים כל דקת שינה.

מתישהו במהלך הריצה יצא לנו אפילו להחליף כמה מילים על זה. הוא סיפר על שיחה שהייתה לו עם חבר אחר, ואיכשהו הגענו לווידוי שלי, ואמרתי לו בכנות: אני לא עושה עבודה מספיק טובה בלשמור על קשר.
הריצה הזו, יפה ונדירה ככל שתהיה, היא החריג.

בין חצי מרתון אחד למפגש משפחות אחר יש חודשים שלמים שבהם אנחנו לא מדברים. אולי מסתמסים ומחליפים צחוקים בוואטסאפ, אבל מדברים? עם יד על הלב, לא תמיד. וזה קורה לא מתוך חוסר אכפתיות, אלא פשוט בגלל המלכודת של החיים עצמם: יש עבודה, יש משפחה, יש עייפות מצטברת, יש תחביבים, יש גיאוגרפיה, וכשאתה אוסף לאורך הדרך מעגלים רבים של חברים - מהצבא, מהלימודים, מתפקידים, מהשכונה - פיזית, אין מספיק שעות ביממה.
כנראה שככה זה. לא מתרחקים מחברים מתוך בחירה. מתרחקים מתוך החיים.

המספרים מספרים את הסיפור הזה בצורה מדויקת: בגיל ההתבגרות, הזמן שאנחנו מבלים עם חברים מגיע לשיאו ועומד על קרוב לשעתיים ביום. כל יום. אבל ככל שנכנסים לעולם המבוגר, הגרף צונח. יתרה מכך לפי נתונים, לפני כעשרים שנה האדם הממוצע בילה כ-60 דקות ביום עם חברים, והיום? המספר הזה צנח ל 26 דקות בלבד. פחות מחצי שעה ביום למעגלים החברתיים שלנו.

אני יושב, חושב ושואל את עצמי, אז מהי בעצם חברות? אם נמדוד אותה לפי נוכחות יומיומית, הודעות בכל בוקר או מפגש שבועי קבוע, רובנו כנראה נכשלים. אבל אני רוצה שחברים שלי יידעו שלי יש הגדרה אחרת. פחות ניתנת למדידה, אבל אולי הרבה יותר אנושית ואמיתית.
חברות היא הידיעה השקטה והבטוחה שאם אני אצטרך, הוא יהיה שם בשבילי. ואני בשבילו. תמיד.
שאפשר לא לדבר חצי שנה, להיפגש שוב, ולהמשיך בדיוק מאותה נקודה.
זו הידיעה שאפשר לנסוע שעה וחצי בלילה בשביל מישהו, ולא צריך לצרף לזה הסברים.
שאני גאה בו, והוא בי, אפילו מרחוק. אפילו מול אנשים שהוא לא מכיר.
כשאני מספר עליו לאנשים אחרים, אני פתאום מחייך, בלי סיבה.

ויש עוד משהו שאני רוצה שכל החברים הטובים שלי יידעו:
אתם החברים הטובים שלי, כמו כוכבים.
לא תמיד אני רואה אתכם, אבל אני תמיד יודע שאתם שם.

אוהב אתכם,
אדם

וואיי וואיי וואיי איזה שיר הצטרף השבוע לפלייליסט שלנו…. אז הנה הוא הפלייליסט של הניוזלטר, שווה לשים ברקע לבישול, קריאה, אוירה, נהיגה:

Subscribe now

Leave a comment

30.4.26

אני עולה במעלית לקומה 22. בלי לחשוב, שולף את הטלפון מהכיס ופותח את הווטסאפ. חייב לבדוק אם מישהו שלח לי הודעה ב 22 השניות שעברו מאז שיצאתי מהמעלית של החנייה.

אני עומד בתור בבית המרקחת. בלי לחשוב, שולף את הטלפון ופותח טלגרם. חייב לדעת אם קרה משהו נורא בגבול הצפון או בדרום בשלוש הדקות האחרונות.

אני תקוע ברמזור בפנייה שמאלה למושב. שתי דקות המתנה. אני יודע שהרמזור הזה נצחי, אבל היד שלי כבר נשלחת לתא שבין המושבים. אני חייב לבדוק אם שלחו לי הודעה. אולי העולם השתנה מאז שנסעתי חצי שעה?

אני נכנס למפגש חברתי. אני מגיע לבד. לא נוח לי. אבל אני לא באמת לבד, אף פעם. בלי לחשוב, אני מוציא את הטלפון. אסור שחס וחלילה אהיה שנייה אחת לא עסוק, או שמישהו יראה אותי בוהה בחלל.

אני שוטף ידיים. 20 שניות של סבון. כמו ילד טוב של רופאת המשפחה שלי. הנה הגיע הרגע שבו המוח שלי אומר: ״הלו, משעמם פה, בוא נראה מה חדש בטוויטר בזמן שהברז רץ״.

אני מנסה לקרוא ספר. עמוד 4. הראש שלי מתחיל לגרד. אני לא מצליח להתרכז, אז אני מושיט יד לטלפון שלי, שנמצא שם, מוכן ומזומן, כמו חבר רע שמציע לי מנה של רעל נעים.

אני הולך מהחנייה הביתה. 30 שניות של הליכה בחוץ. האוויר נקי, השמש שוקעת. האם אני באמת צריך להסתכל על המסך בזמן שאני הולך? לא. האם אני עושה את זה? ברור.

אנחנו לא שמים לב, אבל נהייתה לנו ״נשימה שנייה״.
היא לא מגיעה מהריאות, היא מגיעה מהאגודל.
היא לא מרחיבה את החזה, היא רק מצמצמת את התודעה.
אחחחח... הגלילה, הגלילה... היא הפכה לנשימה בלתי פוסקת. אנחנו פשוט לא יכולים בלעדיה. מכורים על מלא. עוד גירוי, עוד דופמין, עוד מידע. בום, בום, בום, המכונה דופקת.

יש רגע כזה, מאוד קשה לאבחנה, דורש תשומת לב יתרה ובדרך כלל נדרס תחת הרצון העז לפגוש את האלגוריתם... זה הזמן המאוד קצר בין הרגע שבו מופיע הדחף לבין הרגע שבו האגודל פוגש את המסך. הרגע הזה נקרא פעם ״שעמום״, או ״חרדה״, או ״צורך בחיזוק״, או ״בהייה״, או ״תחושת חוסר אונים״... ואנחנו פשוט לא מוכנים לסבול אותו. הרגע הזה, שאני קורא לו ״השנייה השנייה״, הוא למעשה הרגע שבו נערך הקרב על החופש שלנו.

רוצים לשמוע משהו?
אני אדם, בן 45, ואני נקי כבר שלוש שנים.
אני כבר שלוש שנים בלי רשתות חברתיות. בכלל.
אני כבר שלוש שנים בלי אפליקציות תוכן על הטלפון. בכלל.
אני כבר שלוש שנים בלי נוטיפיקציות. בכלל.
והאמת היא שאני עדיין מכור. וגם אף פעם לא הייתי באמת נקי.
אני כבר שלוש שנים, ברוב הפעמים, מפסיד בקרב הזה של השנייה השנייה.
מה אני אגיד לכם? אני מרגיש אבוד.
המוח שלי כל פעם מנצח אותי ומכניס אותי ללופ של ההרגל.
לקחו לי את החופש לבחור.
היכולת האנושית האדירה לבחור איך לחיות את הרגע, התאדתה לי מול העיניים.

אני רק רוצה לחזור לנשום. וזו משימה כל כך קשה, כי הגלילה תהיה שם תמיד. היא תמיד תציע לי שאיפה נוספת. הניוזלטר הזה הוא חלק מהמתכון שלי לנסות ולהילחם שוב ושוב בכישלון שלי, בחוסר ההצלחה. אני חושב לעצמי: ״אולי אם תכתוב על זה, תהיה יותר מחויב לזה״. אני חייב להיות מודע כל הזמן. לשלוט ברגע הזה של הדחף הדוחה הזה, שלוקח ממני את היכולת להגיד בוקר טוב לאנשים במעלית, לחשוב על משהו יצירתי בתור לבית המרקחת, ליהנות מהעננים ברמזור שמאלה למושב, ליצור קשר עין עם מישהו במפגש חברתי, לעוף על עצמי שאני שוטף ידיים כמו שצריך, לקרוא ולהיכנס לעולם אחר וליהנות מעוד שקיעה בסופו של יום.

מי שמכיר אותי יודע שאני שונא להפסיד, אז איך בכל זאת אני מפסיד כל פעם מחדש?

נמאס לי להיות לוזר, אני אחת ולתמיד הולך לנצח.
כי אני רוצה לתת לעצמי את המתנה הכי טובה שאני יכול לתת:
את היכולת לסבול רגע אחד של חוסר גירוי.
את היכולת באמת לנשום.

סופ״ש נעים ורגוע לכולכם
אדם

איזה שיר אדיר נוסף לפלייליסט של השבוע, סיזיפוס של אנדרו בירד מופיע פה למעלה בקליפ היו-טיוב וכמובן שנכנס מיד גם לפלייליסט של כל השירים שהופיעו עד כה בניוזלטרים שלי. אז הנה הוא הפלייליסט של הניוזלטר, שווה לשים ברקע לבישול, קריאה, אוירה, נהיגה:

Share בדלת פתוחה ובנפש חפצה

23.4.26

אתמול חגגנו 78 שנים. לפני 78 שנים פרצה מלחמת העצמאות, או השחרור. בהחלט תקופה אחרת זו הייתה. פעם, הכול היה פשוט וטהור יותר. אפילו מלחמות לא היו צריכות שם מהוקצע ומוצלח. מלחמת ששת הימים נקראה כך כי היא נמשכה שישה ימים. מלחמת יום הכיפורים, כי היא פרצה ביום הכיפורים. מלחמת ההתשה קצת נשכחה בין הספרים, אבל היא הייתה, והיא נקראה ככה כי, ובכן, היא הייתה, בגילוי לב נדיר שלא יחזור, מלחמה שהתישה את כולם. אלה שמות שמספרים מה קרה, או מתי קרה, או כמה זמן זה לקח. לא מה כדאי לחשוב, או מה שאנחנו רוצים שנחשוב, על מה שקרה.

יש רגע מדויק שבו זה השתנה, ואני יכול לנעוץ בו אצבע: 1982. זו לא מלחמת לבנון, אלא ״מלחמת שלום הגליל״. שם שאי אפשר לריב איתו, כי מי נגד שלום? מי נגד הגליל? שם שמצדיק לחימה. יש מטרה ברורה, והיא משרתת את האמצעי. בפנים, בין הקצינים, המבצע נקרא ״תוכנית אורנים״, שם ניטרלי, טכני, לא מוכן לפרסום, ובטח שלא למיתוג ולעיצוב תודעה. לשם כך הוציאו שם אחר, שנבנה כדי לשכנע. זה הרגע שבו למלחמה הישראלית יש לראשונה שני שמות: אחד שהצבא קורא לו, ואחד שאנחנו אמורים לקרוא לו. ואין זה פלא שמהלך זה מתכתב כמעט אחד לאחד ובתזמון כמעט מושלם, עם תהליך האמריקניזציה שעובר על החברה הישראלית כולה, ועם תרבות הקפיטליזם בכלל (יש טובים ויש רעים, יש מנצחים ויש מפסידים) שפושטת בעוצמה על החברה הישראלית.

מאז הפסקנו להיות במלחמות והתחלנו ״לנהל סכסוך״ (איזה שם מכובס ומעצבן). וכשאתה לא נלחם אלא מנהל, יש צורך בישיבת שיווק, שתסביר לכולם על ההשקה החדשה והמוצלחת שאתה רוצה לקבע בתודעה של הלקוחות (העם). לא במקרה זה רק הלך וקיבל תאוצה מסחררת. בשנות התשעים ניסינו להיות ספרותיים: ״ענבי זעם״, כאילו מישהו בחדר הפיקוד או בקריה פתח והתחיל לקרוא את סטיינבק . בשנות האלפיים עברנו לנרטיב ההגנה: ״חומת מגן״. אנחנו בכלל לא ״נכנסים״, אלא מקימים משהו כדי ש״הם לא ייצאו״. ואז בא ״עמוד ענן״, שמחבר בהברקה בין התנ״ך לשובלי כיפת ברזל. ו״עופרת יצוקה״, שנבחר גם בגלל חנוכה וגם כי מחקר הוכיח שהוא מייצר לכידות לאומית. כן, יש מחקר על זה. מישהו ישב ומדד.

ה״צוק האיתן״ נמשך 51 יום ונגמר בלי הכרעה. ה״שומר החומות״ נמשך 11 יום ונגמר בהפסקת אש מצרית. ה״חרבות ברזל״ עדיין נמשך. האם מתישהו ייגמר? לא בטוח, כי זה שם שמרגיש כמו שיחה בין שתי חרבות שמתנגשות בסרט מלחמה, והקהל מתרשם ממוזיקת הפלדה.

יש כאן דפוס שקשה להתעלם ממנו. 78 שנים של מלחמות אינסופיות, ואיתן גם שמות, ובכל זאת יש מילים שלא מופיעות באף אחת מהן: ״כאב״, ״הרס״, ״כיבוש״, ״נרמול״, ״אין כניסה״ ועוד. מי שחושב שזה במקרה, כדאי שיחשב מסלול מחדש. כל שם עובר סינון קטגורי, כי הוא צריך לרמז על עוצמה, על הגנה, על ייעוד היסטורי, אבל אף פעם לא על מה שמתרחש בשטח. השמות הם מפת הדרכים של מה שמותר וצריך לחשוב, לא של מה שבאמת קורה.

בשנים הבאות נמשיך להילחם, והשאלה היא לא איזה שם יבחרו למלחמה הבאה, שתגיע בקרוב. השאלה היא האם אנחנו בכלל מסוגלים, כחברה, לנהל שיח על מלחמה בלי לעטוף אותה בצלופן של הירואיקה והצלחה מזויפת. האם אנחנו מסוגלים לומר: ״אנחנו יוצאים למהלך הזה כי אין ברירה, והמחיר יהיה x״, בלי להזדקק לדימוי תנ״כי שיעזור לנו לשכוח למה המהלך הקודם לא השיג את היעדים שלו?

ספוילר: כנראה שלא.
אנחנו מעדיפים לקנות שמות של מתכות, חיות ותופעות טבע.
זה פשוט הרבה יותר קל מלהסתכל במראה.

סופ״ש נעים אריות,
אדם

הנה הוא הפלייליסט של הניוזלטר, שווה לשים ברקע לבישול, קריאה, אוירה, נהיגה:
(והשבוע הצטרף ״תביאו יותר״ שיר שמסמל תקופה, של הילה רוח הנהדרת)

Leave a comment

Share