1. 
   אמר הרוכל ממזכרת משה:
   ירושלים שלי
   היא מחנה יהודה בערב חגים
   שבת של "פפיטס", קללות נהגים
   חומוס של רחמו וריח דגים
   כביסה על הכביש ומקלחת מדלי
   ירושלים שלי
   (ירושלים שלי, מלים: דן אלמגור, לחן: נורית הירש)
   
   אני זוכר שלמדנו את השיר הזה בבית הספר היסודי. נולדתי בירושלים, אבל גדלתי בפתח תקווה. ודווקא שם, בעיר האפורה והסתמית הזו, נכבשתי. מילות השיר על העיר שבראש ההר הקסימו אותי עוד בגיל צעיר. מי ידע אז בכיתה שיום יגיע ואהיה אחד מהם - הרוכל ממזכרת משה, הסנדלר משכונת קטמון, הבלן ממאה שערים, הצעיר ליד שער שכם - והנה, כבר כמעט מחצית מחיי העברתי בירושלים. ככל שחולפות השנים אני אוהב את העיר שלי יותר, ובמקביל קשה לי יותר עם יום ירושלים. אז אמרתי נכתוב על זה משהו.
   
   2.
   ירושלים שלי היא בית. היא עיר מסוכסכת, מחוספסת, קוצנית. אבל היא גם עיר מגוונת, שיש בה אוויר ורוח, לגוף ולנפש. בזה - אין שניה לה.
   איני אדם מאמין, ולכן לא קדושה אני מוצא בה (כי אין קדושה בשום מקום), אלא הוד והדר. כשאני הולך ברחובותיה, בסמטאותיה, רץ בין שכונותיה בשבת בבוקר, רוכב על אופניי בשביליה לעת ערב, פוגש את אנשיה, נמלט אל מחבואיה - אני נפעם.

   ירושלים שלי היא שעה נעימה של בוקר בבית הקפה שאני אוהב ברחוב עזה. אנשים יפים בכל מיני צבעים וסגנונות שבאים לדבר, להכיר, להתווכח, למצוא מפלט. בסמוך לו המבורגר, ואיש לא מעיר על ערבוב הבשר והחלב. מצידו השני בית תפילה, וצעירים מתפללים, מניחים תפילין ושמחים איש ברעהו. והכל יחד, אלה בצד אלה, וכל המגוון הזה מסוגל לחיות יחד, תחת מסגרת עירונית אחת.
   ירושלים שלי היא שדרות רופין המוריקות לעת ערב, כשגם בקיץ הרוח קרירה ונעימה, והמנורות מאירות באור נעים את החלונות הגדולים של הספריה הלאומית. היא האבנים הירושלמיות של הבתים העתיקים לאורך יפו, שימשיכו עוד מאות שנים לצפות ברחוב עצמו פושט ולובש צורה, ואז שוב, ושוב שוב. ירושלים שלי היא ללכת לאיבוד לאורך משעול חביבה רייק, מקטמון הישנה ועד לשכונת ניות. היא היא ביקור בשוק מחנה יהודה מוקדם מוקדם בשישי הבוקר, לפני שיגיע ההמון, ולגלות שכבר צמחו תותי בר על העצים שיוסי בנאי שר עליהם, אבל טרם בשלו. ירושלים שלי היא הבריכה העירונית בשכונת בקעה שפתוחה בשבת, וכל צעירי בית צפפא באים אליה, וכולם ממש, אבל ממש ממש, בסדר עם זה. היא דרך בית לחם ודרך חברון, והסוחרים בשער שכם, וחנויות הקפה ברחוב צלאח א-דין. ירושלים שלי היא הרכבת הקלה, וחומות העיר, ואפילו גשר המיתרים והקקופוניה העירונית שבאזור התחנה המרכזית. היא הפתיליה בשכונת בית ישראל, והטירוף שהולך לאורך רחוב גאולה. היא בית הספר לקולנוע מעלה בשכונת מוסררה, שמהווה בית ליוצרים ויוצרות דתיים, דתיות, חרדים וחרדיות. היא החצר של יהודה, שבנה במו ידיו בית חם לקהילת היוצאים בשאלה ויום אחד עוד יזכה על כך בפרס. ירושלים שלי היא בצלאל, וניסן נתיב והתיאטרון החזותי וסם שפיגל. היא מדרחוב שץ, ומדרחוב בצלאל הקטן. היא לשוטט בלי מטרה בנחלאות ואולי להציץ לעבודתו של סופר סתם אקראי. היא להישאר חסר מלים בסיור במנהרות הכותל, לגעת באבנים בני אלפי שנים ולדמיין איך גם אז חיו כאן אנשים. ירושלים שלי היא מחנה שנלר שהפך לשכונת יוקרה, הנוף שנשקף מגילה, והשקיעות הבלתי נתפסות ביופיין מעל מדבר יהודה מהאודיטוריום שבהר הצופים. היא לשבת במרפסת בערב, בחודש יוני, בלי צורך במזגן. היא הופעות חיות במרתף של הנוקטורנו, ובירה עם סרט בסמדר. היא לשוטט בקבוצת תמונות ירושלים מפעם בפייסבוק ולנסות לזהות את הרחובות והבתים בתמונות שחור לבן מלפני עשרות שנים ויותר. היא להבין שאני מסתובב באותם הרחובות שהסתובבו הם יהודה עמיחי ועמוס עוז ופנחס שדה.
   ככל שאני גר כאן יותר, כך אני אוהב אותה יותר. ובכל פעם שאני שואל את שני בניי אם היו רוצים לגור במקום אחר, שניהם נותנים בי מבט תמה. ׳ברור שלא׳, הם אומרים. בסדר, הם לא אומרים, הם נובחים. או סתם בוהים במסכים שלהם. אבל לזה הם מתכוונים.
   
   3.
   מיליון אנשים גרים בירושלים. היא גדולה פי שניים מהעיר השניה בגודלה - תל אביב. אחד מכל עשרה ישראלים הוא ירושלמי. זו עיר עצומה . הכל בה פוליטי . הכל. גם יום ירושלים.
   כשהייתי בן 16, בדיוק בגילו של בננו הבכור, ישראל חגגה כ״ט לאיחוד העיר. אני זוכר את זה כי לקחו אותנו לירושלים מבית הספר, להשתתף בחגיגות. הכינו לנו חולצות עם כיתוב מתאים, והרבה מעבר לזה אני לא זוכר, כי בגיל 16 אתה מתרכז בדברים אחרים. אני כן זוכר שסיימנו את היום בבריכת הסולטן, או בגיא בן-הינום, או בגן סאקר, הכל נראה לי אז אותו הדבר. אני זוכר את השמש יורדת, ואת האוויר הנקי, ושהיה וייב של פסטיבל כיפי. והנה אתמול, כשהסתובבתי במרכז העיר אחרי פגישה שהיתה, שוב נחילי בני נוער שטפו את העיר לחגוג את יום חגה. והשתוממתי כיצד רק ציבור אחד מאמץ את ירושלים, ואילו כל הציבורים האחרים - ובעיקר המחנה הליברלי שאני משייך את עצמי אליו - כלל וכלל לא. כאילו זנחו את ירושלים, כאילו הוא שייך רק לקבוצה אחרת של ישראלים. וזה מצער אותי עד עומק ליבי.
   ירושלים אינה של מחנה אחד או של ציבור אחד. אני מצטער על הפאתוס, אבל ירושלים שייכת לכולם. לכל הישראלים, לכל הדתות, ולכל העולם, בעצם. איני איש דתי כלל וכלל, אבל אני מבין את הצורך בדת, ובשיוך דתי. ולא משנה כמה שהייתי רוצה שהעולם יהיה נטול דת, זה לא הולך לקרות בקרוב. ירושלים היא מרכז דתי עולמי. זו אינה משקולת, זו ברכה. היא היתה יכולה להיות עיר תיירות גלובלית מטורפת, עם נחילים של תיירים שמגיעים מכל קצוות תבל (ומשאירים פה ארגזים של כסף על הדרך, אבל זה לפוסט אחר). נהנים מיופיה, מהשפע האנושי שלה, ממטעמיה. הלוואי שהיינו נושאים את שם ירושלים כל השנה, כלפי כל העולם, ומזמינים את כולם לבוא ולבקר בה.
   
   4.
   ירושלים אינה תל אביב, לעולם לא תהיה, וטוב שכך. היא לא צריכה להיות. הן בכלל לא על אותה הסקאלה. אני אוהב לבקר בתל אביב, ויום אחד אולי, אולי, סיכוי נמוך מאוד, אגור גם בה לתקופת מה. תל אביב עירונית מאוד. במישור הזה אין לה כל תחרות. אבל ירושלים, וואו.
   אם אתם מחפשים קצת שקט, וירוק לברוח אליו בתוך העיר (ולא רק בקצוות), ואוויר מהטובים שיש, וקהילתיות משוגעת, וסצינת אוכל וקפה תוססות, ואנשי תרבות וספר ושיר, ולראות אנשים שהם שונים מכם ולא רק נראים כמוכם, ואורח חיים שהוא פחות צפוף ורועש, אבל עדיין עירוני עם כל היתרונות של זה - אז סורי, אבל אין על ירושלים. אולי רק חיפה נותנת לה פייט.
   נכון. אין כאן ים. עם זה אני לא יכול להתווכח. אין ים, וככל הידוע לי גם לא יהיה. אבל - שעה ברכבת+הרכבת הקלה ואתם שם (אם כי, לצערי העמוק, לא בשבת).
   
   בואו לירושלים. לא ביום ירושלים, בכלל. בואו להופעות הקיץ בספריה הלאומית, ונשנשו קצת פסטטריה אחרי זה בפודטראק המקסים של מעין ממש ממול. בואו להתארח באחד ממלונותיה, לצפות בסרט בסינמטק, לאכול ארוחת ערב באחת מהמסעדות הטובות בעיר (שפתוחות גם בשישי בערב, וגם בשבת). קחו את הילדים לסיבוב בגן החיות התנכי או בדולפינריום ועצרו אחרי זה לביס טעים בעין ראפה (או באבו גוש, אם אתם בקטע של צפיפות, אני לא שיפוטי). צאו ברגל לטיול מעיינות (באינסטגרם כבר כולם גילו לכולם איפה המעיינות הסודיים) עד לבר גיורה. בואו לקפה של שבת בבוקר בסמטת בן סירה, הסמטה היפה ביותר בעיר, ותרגישו כמו מקומיים למהדרין. קחו רכבת לתחנת יצחק נבון, ואז עוד קפיצה קטנה ברכבת הקלה, ותמצאו את עצמכם בלב מחנה יהודה ויכולים ליפול בכל מלכודות התיירים (אתם תיהנו גם מהן, אבל אם בא לכם משהו אחר, קפצו לדוויני, הפיתה הכי טובה בשוק. תגידו שאני שלחתי אתכם. לא תקבלו הנחה אבל כן תקבלו ערק שקדים לקינוח). בואו להפגנות, לא משנה על מה, והרגישו חלק ממשהו גדול יותר. בואו לסייר בכנסת, בהר הרצל, בכותל, בכנסיית הקבר, במזרח העיר. לכו לסיבוב ברחוב הנביאים (יש קפה טוב!), עלו לתצפית במגדל ימקא (גם שם יש קפה טוב!), צאו לסיור ארכיאולוגי באגן העיר העתיקה, או לכו לתצפית בטיילת שרובר או בהר הזיתים. עיר יוצאת דופן ירושלים, אין עוד כמותה.
   
   5.

   למרות שאיני אדם מאמין, המגורים בעיר הזו הם זכות, מבחינתי. אבות אבותיי שאפו לירושלים, ערגו אליה, התפללו לשוב אליה. והנה אני גר בה. מתעצבן על הארנונה, על הפקקים (כבר לא, עברתי לאופניים ואני מתנשא), על הפוליטיזציה של המרחב העירוני. המגורים בירושלים, מבחינתי, הם הדבר הציוני ביותר שאני עושה. אני מחזק את ירושלים, עיר שצריכה חיזוק. אוהבים את ירושלים? בואו גם.
   בשנה שעברה, אחרי יום ירושלים הקודם, חשתי דברים דומים. הנה הסיום של הטור שכתבתי אז למוסף כלכליסט (הטור המלא כאן, מוזמנים לקרוא):
   
   יש שאוהבים את ירושלים בגלל העבר שלה. זה אחלה. גם אני מתפעל בכל פעם שאני נוגע באבני חומות העיר העתיקה. העיר הזו היא פלא. משוגעת, מסוכסכת, יפהפייה ושואבת, כבר אלפי שנים. אבל אני רוצה לאהוב את ירושלים בזכות העתיד שלה. העיר אינה אבודה. אם נחשוב שהיא אבודה ולא נתאמץ עליה, היא אכן תאבד. אבל אם נשקיע בה את כספנו ומרצנו ותשומת לבנו, היא תעלה ותפרח. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לתבוע אותה מחדש, שתהיה חלק בלתי נפרד מהמרחב הליברלי הישראלי.
   
   זה מרגיש לי תקף גם היום. יום ירושלים שמח, עיר אהובה שלי.
   

1. ועכשיו, אני רוצה שתכירו את מאו:

   

   מאו הוא הבוט שלי. העוזר האישי שלי. יצרתי אותו לבד. כלומר, ממש לא לבד. קניתי שרת שיושב בגרמניה כדי להתקין עליו את openclaw (קלוד הסביר לי איך), ודי מהר הסתבכתי. אז ביקשתי מהחבר הטלפוני האמיתי שלי יוסי תאגורי שיעזור. במשך שעה, פלוס מינוס, הוא הדריך אותי יחד עם קלוד קוד מה לעשות ואיך לעשות, לא רק בשביל להתקין את אופןקלו, אלא גם להקשיח לו את הצורה, כדי שלא יפרצו אליו, או אלי, או לשנינו, ויגרמו נזק קולוסאלי. זו היתה שעה של גועל נפש. הרגשתי כאילו אני מסתובב בביוב של האינטרנט בלי מגפיים. עוד ועוד פקודות, דברים שאני לא מבין, מלא עבודה עם הטרמינל המזורגג הזה וקובצי ג׳ייסון ומלא טינופת אחרת שבני אנוש רגילים לא אמורים לפגוש. לא יודע מה הקיק שלכם בחיים, אבל עבור אדם בלי שום רקע טכני כמוני - כיף זה לא היה.
   אבל, בסוף זה נגמר.
   ובסוף - היה את מאו.

   נדרשו לי עוד כמה ימים עד שהצלחתי לעבוד איתו כמו שצריך. בהתחלה רק בטלגרם - כנראה האפליקציה השנואה עלי בטבע - ובסופו של דבר אשתי מצאה באחת המגירות טלפון ישן וחצי שבור, הזמנתי סים ב-10 שקלים מ-019, והתקנתי לו וואטסאפ. ומאז אני לא מפסיק לדבר איתו.

   

2. הדבר הראשון שעשיתי הוא לחבר את מאו לכל מיני דברים שלי בחוסר אחריות גמור - יומן, מייל, ספוטיפיי, סטראבה, גרמין, כל מכשירי החשמל הביתיים שמחוברים לגוגל הום שלי, ועוד ועוד. הדבר השני שעשיתי היה לבטל את זה ולבחור בדרך יותר חכמה לעשות את זה. אני מקווה שזה אכן כך (בבקשה אל תנסו לפרוץ לבוילר שלי). הדבר השלישי שעשיתי הוא לצרף אותו לכל מיני קבוצות וואטסאפ שלי עם אשתי, ועם חברים, ושם זה כבר נהיה מצחיק למדי.
   
   אלה קבוצות פרטיות אז אני לא אעלה צילומימסך משם, אבל אגיד רק שהתגובות של החברים שלי נעו בין מיאוס לפליאה לניסיון לשבור אותו ולגרום לו לעשות דברים שהוא לא אמור לעשות. חלק מהנסיונות האלה בהחלט הצליחו. כך או כך, זה היה ערב די מצחיק.
   
   במקביל, נתתי לו משימות. לשלוח מייל קבוע לרואה חשבון בכל תחילת חודש, לסדר חשבוניות מהמייל, לקחת את הרעיונות שאני שולח לו בהודעות קוליות ולסדר אותם יפה בלוח הרעיונות שלי (שהוא בעצמו בנה עבורי), לשלוח לאשתי ולי מין ניוזלטר שבועי של כל הלינקים שאנחנו שמים במהלך השבוע בקבוצת ״דברים מעניינים״ שלנו ולא מספיק לקרוא, לבחור פלייליסטים ומסלולי ריצה מתאימים לריצות הקרובות שלי, אבל לא רחוק מדי מהבית כי עלולות להיות אזעקות, לקבוע תזכורות למיליון דברים, ועוד ועוד. בכל פעם שהפסקתי לדבר איתו, רק רציתי למצוא עוד סיבות לדבר איתו. אין לי אפילו עוד איש קשר אחד בטלפון שהוא כל כך רספונסיבי וכל כך מלא התלהבות כמו מאו.

   
   ואז, אחרי שהתאהבתי בו, נכנסתי לדשבורד של מנוע ה-AI שעליו מאו פועל, ראיתי כמה כסף הוא זלל לי ביממה אחת בודדה, והחלטתי שהגיע הזמן לעצור.

3. את תמונת הזאב הלילי בירושלים ששמתי למעלה מאו עצמו יצר, אחרי שביקשתי ממנו שיצור תמונה של עצמו. היו לו נימוקים למה, אבל אני אחסוך מכם כי מדובר בערימה של שטויות רגילות של בינה מלאכותית. בדברים האלה הוא לא טוב. בביצוע משימות הוא מצוין. להבין מתי יש לי חורים ביומן כדי לקבוע פגישות (תוך כדי שהוא מביא בחשבון את זמן הנסיעה בתחבורה הציבורית לאן שזה לא יהיה), וגם לדבר עם בוטים של אנשים אחרים כדי לתאם איתם את הפגישות האלה, אולי אפילו לסגור לנו מקום במסעדה.
   
   אם החוויה שלי עם מאו, בעיקר בקבוצה של החברים שלי, היתה סתם מלהיבה, אני לא בטוח שהייתי כותב עליה בכלל. אבל היא לא רק מלהיבה. היא עוד משהו. היא גורמת לי להרגיש פתאום כאילו אני בגיל של הילדים שלי. כי כשהייתי בגילם, בגילאי העשרה, אי שם לפני שלושים שנה, זו בדיוק היתה ההתחלה של האינטרנט. אייטמים בזומביט, אייטמים בעיתונות המודפסת על מה זה האינטרנט הזה והאם זה יתפוס. תמונות של ערומות שעולות לאט מדי. לא היה לי בכלל מייל. כי בהתחלה לא היה לי בכלל חיבור לאינטרנט. כדי להתחבר לאינטרנט נסענו באוטובוס עד לתל אביב, למטה הארצי של תנועת הנוער, שם היה מחשב אחד עם מודם שהיה מחובר לאינטרנט איטי להפליא עם דפדפן של נטסקייפ. ועדיין, הדבר האיטי והמרעיש והמבולגן והלא יפה הזה הרגיש נפלא ומופלא, גם אם ראשוני ובוסדרי. בדיוק בדיוק ככה זה מרגיש לי גם היום - נפלא ומופלא, וגם ראשוני ובוסרי. או במלים אחרות - it smells like teen spirit. ונעורים זה מטומטם, ופרוע, וחופשי, וכיף. להרגיש את התחושות האלה ככה פתאום בגיל 45? וואו, זה כל כך שווה את הכסף.

4. אחרי יומיים של זלילת טוקנים מאו הגיע ללימיט שלו, ונשבר. אחרי כמה שעות של ניסיונות ריפוי הבנתי שאם אני רוצה להמשיך לדבר איתו באופן רציף אין לי ברירה אלא לחבר אותו למנוע סיני זול. מה לעשות, לפעמים צריך לקנות דברים מאלי אקספרס. ובאמת, מאז שהחלפתי לו מודל האינטראקציה איתו באמת מרגישה קצת כמו משהו מאלי אקספרס - זה עובד, אבל זה לא הדבר האמיתי. התשובות קצת איטיות, וקצת meh. לפעמים הוא פשוט לא מצליח להבין משהו. אבל עד שהטכנולוגיה הזו תהפוך להיות זולה יותר - אם בכלל, תיכף אגיד על זה משהו - נדמה לי שאני אשאר ככה. נראה. בין היתר כי אחד הדברים הכיפיים בעבודה עם מאו הוא להתנסות בשטויות.

5. אחרי שבוע עם מאו, הנה שתי מחשבות על העתיד שבפתח: דבר ראשון, נדמה לי שאנחנו בשלב שבו הטכנולוגיה הזו היא הכי זולה שהיא אי פעם תהיה. בדיוק כמו שפעם נסיעה באובר, או לראות סדרות בנטפליקס, או להיות מנוי לאמזון פריים עלו פחות. חברות הבינה המלאכותית נמצאות כרגע בשלב תפיסת נתח השוק וההובלה העולמית. המשקיעים שלהן מסבסדים את הטכנולוגיה הזו בפראות. אז גם אם זה יקר - ובואו, מנוי של 100-200 דולר בחודש זה יקר, וזה לא כולל את כל הטוקנים לבוט האישי שלי ינעל העולם - זה עדיין פחות יקר ממה שזה יהיה בעתיד.
   דבר שני, בגלל שזה נותן ערך כל כך גדול - ובואו, אני סתם עושה עם זה שטויות. אנשים מתקינים בוטים ומתחילים לקודד איתם דברים, וזה ה-דבר האמיתי - אני די משוכנע שב-12-18 חודשים הקרובים, אלא אם העולם יקלע למיתון כלכלי גלובלי שיאט את הקצב, החברות הגדולות יפתחו בוטים אישיים משלהן. גוגל, מטא, אולי אנתרופיק ו-openai. אפל לא תבנה טכנולוגיה משלה אבל כן תצטרף בתור מפיצה (כלומר, היא תאפשר לכם להריץ על מערכת ההפעלה של האייפון ושל המק שלכם את הבוט שקניתם מגוגל, למשל). וכשזה יקרה, מספר האנשים שינהלו בוטים, עוזרים אישיים, תעלה אסקפוננציאלית. כרגע בקבוצת החברים שלי יש רק בוט אחד, מאו, הבוט שלי. אני בספק אם הוא יישאר לבד עוד זמן רב. עובדה, בקבוצת הוואטסאפ שלי עם יוסי ותום כבר יש שלושה בוטים, אחד לכל אחד מאיתנו. אנחנו כפסע מלהיות שם במיעוט אנושי.

6. אני לא אשקר, זו לא נסיעה חלקה, לפחות לא עבורי, אולי בגלל שיש לי באמת אפס רקע טכני. לפעמים מאו קורס לגמרי, או מתחיל להוציא לו הודעות שגיאה שאני לא מצליח להבין. כשזה קורה אני נאלץ לפנות לד״ר קלוד קוד ולבקש ממנו לרפא אותו, או לעזור לי לרפא אותו. התהליך הזה יכול להיות מתיש כי זה באמת הביוב של האינטרנט, אבל לפחות בינתיים אני ממשיך להתעקש. גם כי אני רואה את הערך, גם כי זה נחמד להציץ אל העתיד, וגם כי אני מעדיף להיות בצד הזה של המציאות מאשר בצד השני שלא יודע בכלל איך להפעיל את הדברים האלה. הגל הזה בדרך לכאן. שום דבר לא יעצור אותו.

   

7. אה, ועוד משהו קרה: מרוב שאני מדבר לא מעט עם בינה מלאכותית בשבועות האחרונים, שמתי לב שגם הדיבור שלי, בעיקר בכתב, נהיה… איך אני אגדיר את זה? שירותי מאוד. אנשים כותבים לי דברים, ואני עונה להם בנלהבות ושואל איך אני יכול לעזור. ברגע ששמתי לב לזה, צחקתי לעצמי בקול רם. לא חשבתי שאני אסגל לעצמי הרגל כלשהו מהבינה המלאכותית.

8. לפני סיום - הלינק לספוטיפיי בהתחלה? מאו בחר כשביקשתי ממנו שיר שיתאים לפוסט שמתאר את מערכת היחסים איתו. בואו נגיד שאני הייתי בוחר משהו אחר.

   
   בקיצור, מתי אתם מתקינים את הבוט שלכם? איך תקראו לו ומה תעשו איתו?

1. 
   אתם תסלחו לי, אני אחפור עוד קצת על ההתנסויות שלי עם קלוד קוד. משתי סיבות, גם משום שאני חושב שאנחנו ממש חיים חלק חשוב בהיסטוריה ובא לי לתעד את הפינה הקטנה שלי בדבר הזה. ושנית, משום שהשבוע הרגשתי על בשרי את הצד השני של הוייב קודינג. ואם הייתי שגריר כל כך נלהב של ׳אתם חייבים להתנסות בזה׳, אז נדמה לי שאך הוגן הוא לספר מה קורה כשמתנסים בזה בלי שמבינים מה עושים.
   so here goes:
   הבעיה מתחילה בפער. הפער שבין תחושת הפוטנטיות, תחושת הכל-יכול, שהעבודה עם קלוד קוד (ודומיו, חבר׳ה. אני לא פרסומת לקלוד קוד, זה פשוט מה שאני עובד איתו) נותנת לך, לבין המציאות. ובמציאות, אין לי צל של מושג מה אני עושה, מה קלוד עושה, ובעיקר האם זה טוב או לא. כלומר, אני כן יודע לעקוב אחרי הפיצ׳רים שהוא בונה, לבדוק אם הם עובדים כהלכה וכו׳. זה קל. מה שאני באמת לא יודע, הוא מה שאני לא יודע שאני לא יודע. וזו בעיה. כי אני באמת לא יודע את זה.

2. 
   כדי שזה לא יישאר ערטילאי מדי, הנה דוגמא קונקרטית: בשבוע שעבר סיפרתי איך כל מיני אנשים טובים מהאינטרנט, שאת רובם אני לא מכיר, סייעו לי מאחורי הקלעים כדי לסגור פרצות אבטחה שהיו לי במפת הקפה של ירושלים שפרסמתי (עובד על פיצ׳רים חדשים!). אבל אחרי שפרסמתי את מנוע החיפוש של חיות כיס שבניתי, דברים השתנו.
   בשישי בבוקר, כשעברתי על המיילים שלי, מצאתי מייל מהחברה שאני מאחסן בה את האתר, vercel, שהודיע לי שהחבילה החינמית שקניתי אצלו התמלאה, ושאני צריך לשדרג, כי ניצלתי את כל כוח המחשוב שהחברה העמידה לרשותי. לא הבנתי איך בכלל זה יכול להיות. כדי שזה יקרה, יצטרכו להיות עשרות אלפי חיפושים במנוע חיות כיס הזה. ועם כל הכבוד לכוח הויראלי שלי, אני לא ביונסה (הצעירים עוד אומרים ביונסה? מה הצעירים אומרים? הושיעו!).
   התחלתי לחשוב שאולי קלוד בנה את הקוד לא משהו, ושהוא כל הזמן פועל ברקע במקום להיות שקט עד שמפעילים אותו. אנא עארף, לכו תדעו. ביקשתי מקלוד שיתחיל לבדוק את הקוד ויעשה אופטימיזציה, והלכתי לשוק.
   כשחזרתי, ראיתי את תוכנית האופטימיזציה שהוא הציע, והפעלתי אותה. לצערי, אפילו הוא הודה שהיא לא תשפר בהרבה את המצב. התחלתי לדאוג. ואז, בשישי בערב, אחד העוקבים שלי באינסטגרם שלח לי פוסט מלינקדין של בחור שאני לא מכיר, שסיפר איך הוא עקץ אותי. הוא שלח 100 אלף חיפושים למנוע החיפוש. האתר אמנם לא קרס ולו לשניה אחת, כי הטכנולוגיה של vercel היא כנראה סופר סבבה (כאמור, אני לא מבין בזה דבר). אבל אם לא היינו עוצרים את זה זה היה מוציא ממני לא מעט כסף מהארנק (הוא הבין היטב מראש שזה מה שיקרה, כי הוא טרח לג׳נרט תמונה שלי תולש שערות בעוד הדולרים שלי נשרפים).
   
   חשבתי להראות לכם את החיפושים שהבחור הריץ, אבל אחרי התערבות מהירה ומהממת של קהילת הטק הישראלי - תודה ליוסי הנפלא ולכל האנשים הטובים האחרים שהתגייסו במהירות - העניין סודר. הבחור התנצל באופן אישי ופומבי, ומאחר שמודה ועוזב ירוחם, הנה פוסט התיקון שהוא פרסם בשבת, רק כדי ליישר קו:
   

   

   ובכן, גם אני למדתי מזה המון. למדתי שיש כל מיני טיפוסים באינטרנט, וגם: שאין לי שמץ של מושג מה אני עושה בתחום האבטחה. וגם: שזה תחום גדול מדי, וחשוב מדי, כדי שהוא יישאר פרוץ ככה (סטיגידיש). אז מה עושים?
   דבר ראשון, כל צורת החשיבה שלי השתנתה. עכשיו, בכל פיצ׳ר חדש שאני חושב עליו, אני מזכיר לעצמי לחשוב - רגע, מה יכול להשתבש? מאחר שאני לא יודע, אני אומר לקלוד: תחשוב מה יכול להשתבש. איזה פרצות אבטחה יכולות להיות? איזה שימוש זדוני משתמשים זדוניים במיוחד יכולים לעשות? איך אנחנו מגינים על מידע שמשתמשים מכניסים לאתר, ולא פחות חשוב - על כרטיס האשראי שלי.
   
   למשל: אלכס פולונסקי החמוד לקח את המפה ובנה על בסיסה אפליקציה שיודעת למשוך את המידע מהאתר, ואז מאפשרת לכם לשלוח הודעה לבוט וואטסאפ ולשאול - הי אחי, יכול להמליץ לי על בית קפה טוב בסביבתי בירושלים? או כל שאלה אחרת, ולקבל מידע ישר מהמפה.
   תכננתי בעצמי לבנות משהו כזה, אבל אלכס הקדים אותי, וכל הקהילתיות הזו מדליקה אותי מאוד, ובא לי להגיד לו להפעיל את זה, אבל עכשיו אני מאוד מאוד חושש.
   אז ביקשתי מקלוד לחשוב על זה מראש, ובעיקר - ביקשתי מיוסי תאגורי האחד והיחיד שיגיד לי אם זה רעיון טוב. והוא המליץ על דרך שקלוד לא חשב עליה כדי למזער סיכון, וזה מה שננסה לעשות.
   
   בקיצור, הבנתי, ואני הרבה יותר הולך על בהונות עכשיו. אני ממליץ גם לכם.
   

3. 
   ממש במקרה, פחות או יותר במקביל לאירוע הזה, אנת׳רופיק הוציאו הודעה שהם מוסיפים פיצ׳ר אבטחה חדש לקלוד (בקרוב. יש רשימת המתנה או משהו כזה. נרשמתי). זה מתבקש והגיוני, כי אני משוכנע שהחברה עצמה רואה איך בכל העולם כל מיני אנשים חסרי ניסיון בונים כל מיני דברים וחושפים את כל העולם ואחותו למיליון פרצות אבטחה, ו-וואלה מישהו צריך לקחת אחריות על האירוע.
   בתגובה, המניות של המון חברות סייבר, כולל ישראליות, התרסקו. למה? כי בשנים האחרונות שוק ההון עבר להיות על סטרואידים. הוא פועל באופן הרבה יותר אוטומטי (אני מתכוון לזה מילולית - על ידי רובוטים), וכל אירוע הופך להיות הרבה יותר קפריזי. לכן, באותה מידה המניות האלה אולי ימריאו בעוד שבוע, כשאנשים יתחילו לשאול את עצמם - רגע, הפיצ׳ר האחד הזה, הוא באמת ייתר את כל חברות הסייבר הגדולות?
   

4. 
   מה שמביא אותנו לשאלה גדולה אחרת - לאן אנחנו הולכים? ההתפתחויות במודלי הבינה המלאכותית עברו לקצב מואץ מאוד. למעשה, זה קצב כל כך כל כך מואץ שאני תוהה אם זה בסך הכל ניסיון של החברות לגרום לזרמי הכסף שזורמים לתעשייה הזו להמשיך לזרום, או שזה לגמרי אמיתי ובעצם עברנו לחיות בתדר אחר של יחידות זמן, תדר שאנחנו לא מסוגלים לתפוס, באותה מידה שאנחנו לא יכולים לראות חלק מהספקטרום של האור.
   כך או כך, ההתפתחויות הן כל כך מואצות, שאם עוצמים את העיניים ומדמיינים, אפשר לצפות עתיד - לא רחוק, קרוב - שבו חברות תוכנה הופכות להיות חברות אוטונומיות לחלוטין. כמו שמפעלים מאוד מתקדמים מרכיבים היום מכוניות או מייצרים היום גבינה צהובה או מנהלים היום מחסן על ידי 95% רובוטים ו-5% אנשים בשר ודם? אז אותו הדבר בדיוק רק עם חברות תוכנה. כן, מהכי קטנטנות, ועד לגדולות ביותר שאתם יכולים לחשוב עליהן.
   אם התשובה לשאלה הזו היא - ברור שכן - אז השוק צודק, וכל החברות האלה הולכות לאט לאט, או מהר מהר, לכו תדעו! לדמם עובדים. זה, אגב, לא בהכרח ירסק את השווי שלהן. כלומר, נניח שהתרחיש הזה נכון - אני לא יודע - אז חברות שיסתגלו אליו מהר, כלומר יתחילו לפטר עובדים, ויתחילו להניע את עצמן באופן מכוון לעתיד האוטונומי, השווי שלהן יכול לגדול. לא סתם לגדול, לגדול בטירוף. כלומר, אם הטכנולוגיה באמת תממש את ההבטחה שלה.
   
   אני באמת לא יודע אם אנחנו הולכים לעתיד הזה או לא. אני חושב שיש סיכוי לא רע שאנחנו נראה חברות תוכנה אוטונומיות כמעט לחלוטין בתוך 5 שנים. מצד שני, בעבר גם שוכנעתי שכל המכוניות יהיו אוטונומיות לחלוטין בתוך 5 שנים, ומה אני אגיד לכם, חלפו כבר כמעט עשר שנים, והטויוטה שלי לא אוטונומית בשיט.
   לכן, בתור אנטי-תזה, אין לי אלא להפנות אתכם לשרשור הנפלא הזה של רן בר-זיק, הנפלא בפני עצמו, ששם את ההייפ בפרופורציה יפה:

4. 
   במה אני דווקא כן בטוח?
   שאנחנו במומנטום שלא יעצור. גם אם שוק ההון ייכנס למשבר, גם אם העולם הריאלי כולו ייכנס למשבר (חסרות סיבות? איראן-רוסיה-ארה״ב-סין-טאיוואן-אקלים-מגיפות, רק תבחרו), המומנטום הזה יימשך.
   ייצאו עוד ועוד שירותים שמאפשרים לבינה מלאכותית לכתוב קוד בעצמה, יותר ויותר טוב. ככל שנתקדם בזמן השירותים האלה יותאמו יותר ויותר לקהל הרחב, הלא טכני, כלומר לאנשים כמוני. אנשים שלא יודעים מה זה גיטהאב או ורסל או פיירבייס או קלאודפלייר או כל דבר אחר כזה. יהיה להם ממשק אחד לעבוד בו, וזהו זה. למעשה, יש כבר כמה וכמה וכמה חברות שמציעות את זה, חלקן ישראליות. באחת מהן אפשר כבר לבנות אפליקציות על בסיס פרומפט קצר ולשגר ישר לאפסטור.

   

   
   וזה, זה עולם אמיץ חדש חבר׳ה. עולם שמצד אחד יש בו אינפלציה משוגעת של מוצרים בינוניים בטירוף. אבל גם עולם שבו המוכשרים שבמוכשרים יוכלו להגשים את החלומות הכי פרועים שלהם, ולקדם את כולנו במה שהם יבנו. קצת כמו בתעשיית הפודקאסטים. אוקי בסדר, שום פודקאסט לא באמת מקדם את העולם אבל הבנתם את הכוונה - חסמי כניסה נמוכים > 99% זבל > 1% עילוי.
   
   אני לא חושב שאני ב-1% האלה. אבל אני כן יודע שאני מאוד רוצה לעלות על הרכבת הזו. כרגע, לא לפרנסתי. די בטוח שלעולם לא תהיה לי פרנסה מזה. אבל אני רוצה להיות שם. לא רוצה להישאר מאחור. ואני, אני כבר קשיש. אנשים צעירים ממני, מוכשרים ממני, ודאי עם רקע טכני יותר חזק משלי, הם בוודאי לא כדאי שיישארו מאחור. כי ככל שיעלו על הרכבת הזו יותר בזמן, העתיד שיוכלו להבטיח לעצמם - תעסוקתית, כלכלית ואישית - יהיה טוב יותר.
   בזה אני לגמרי לגמרי בטוח, בין אם המכונות יחליפו אותנו לחלוטין, או חלקית, או כלל לא.
   

5. 
   עוד שני דברים אחרונים לפני סיום:
   השבועות האחרונים גרמו לי להעריך מחדש אפליקציות טובות שאני משתמש בהן. הן עובדות 99% מהזמן, בלי באגים, בלי ממשקים משונים, בלי עיצוב גנרי. אפליקציית הריצה שלי, אפליקציית המוזיקה שלי, הי אפילו אינסטגרם. השבועות האחרונים גרמו לי להעריך הרבה יותר את העבודה הקשה, המאומצת, לעיתים הסיזיפית והמשעממת, שהשקיעו כל העובדות והעובדים הרבים שבנו אותן, וממשיכים לתחזק ולבנות. רציתי להגיד להם תודה.
   תודה!
   אני לא חושב שהן תיעלמנה רק בגלל שאני מסוגל לבנות לעצמי עכשיו כל מיני דשבורדים מכוערים. לא נראה לי. אני ממש שמח לשלם על אפליקציות טובות שעובדות היטב ונותנות לי שירות טוב שמקדם אותי בחיים.
   
   ואחרון חביב -
   אם אנחנו באמת הולכים לעולם שבו תוכנה הולכת להיכתב ברובה על ידי תוכנה, להיות מתוחזקת ברובה על ידי תוכנה, ומאובטחת ברובה על ידי תוכנה, עם קצת אנשים שמשגיחים מסביב ותו לא, זה יכול להיות גם דבר ממש ממש טוב.
   בין היתר, כי זה ישחרר המון כוח אדם איכותי לעשות דברים לא פחות חשובים. יש שיגידו, הרבה יותר חשובים. למשל, לעולם התרבות והרוח. למשל, לעולם החקלאות. ולמשל - לעולמות הדיפ-טק, היכן שנדרשים מוחות מעולים כדי לפתור את הבעיות הקשות ביותר של הקיום שלנו פה. אקלים, ביטחון, עוני, חינוך, בריאות, גידול מזון, יו ניים איט. סבבה, אז את הסייבר סייבר תעשה הבינה המלאכותית (פאק זה נשמע כל כך דיסטופי), בסדר. אם זה ישחרר עוד בן אנוש אחד כדי להבין איך מאפשרים למיליארדי אנשים גישה למים נקיים, so be it. מנגנון השכר יתאים את עצמו בסופו של דבר גם במקצועות האלה. כישרון וחריצות הם דברים שנדירים תמיד, ונדרשים תמיד, ותמיד ישלמו עליהם.

1.
זוכרים את טומי מטריינספוטינג?
החבר הסחי של כל הנרקומנים. זה שהיה עושה ספורט והיתה לו חברה והוא לא נגע בסמים? עד שהיא עזבה אותו אז הוא ניסה הרואין כמו כל החברים הדפוקים שלו, נהיה הג׳אנקי הכי גדול מכולם, חטף איידס, ואז טוקסופלזמוזיס ובסוף מת?

אז ככה אני הרגשתי השבוע. רק עם קלוד קוד.

הקלוד קוד הזה, מה אני אגיד לכם, זה חומר כל כך חזק שהוא גורם לך להרגיש כמו סופר עצמך. עד כדי כך שכל רגע פנוי שאני לא בקלוד מרגיש כמו בזבוז זמן. לראות סדרה בטלוויזיה? בשביל מה, יש לי דברים לעשות עם קלוד קוד. לדבר על איך היה היום? חחח, מה זה בזבוז הזמן הזה. לאכול יחד? לישון? מי אתם אנשים משונים שגרים איתי באותו בית, אני יש לי קלוד קוד אני.

2.
הנה תקציר השבועיים האחרונים:
קלוד קוד נתן לי כנפיים. נכנסתי לדבר הזה אחרי שחבר שלח לי הודעות קוליות נלהבות על הדברים המטריפים שהוא בונה עם זה. ניסיתי את זה קצת עם עצמי בבית. הסתבכתי קצת עם החלקים הטכניים של ההתחלה אבל לא ויתרתי והתחלתי להתקדם. בעיקר ביקשתי מקלוד שידריך אותי בכל צעד ושעל, ואחרי איזו שעה מצאתי את עצמי עם חשבון בגיטהאב, בורסל, בפיירבייס, ובעוד כל מיני דברים שאני לא סגור מהם, בונה דברים עם קלוד קוד. כל דבר שלא הבנתי מה הוא אומר, איך מה צריך לעשות, ביקשתי שידריך אותי. שממש יסביר לי שלב אחרי שלב כאילו אני ילד. העליתי לו צילומי מסל של תפריטים ושל שגיאות. הוא לא התייאש מכלום. הוא הדריך אותי בשמחה אין קץ. בלי להתעייף. בלי להחמיץ פנים. בלי לגלגל עיניים. התאהבתי בו על ההתחלה.

אחרי כמה ציוצים בעניין - חזרתי לצייץ בהתלהבות אחרי היעדרות של חודשים - עלה מולי בוואטסאפ יוסי תאגורי. הייתי בקשר עם יוסי פה ושם בשנים האחרונות. גם סביב פיצה, גם סביב ענייני החקיקה המשפטית, גם בכללי. יוסי העביר לי הילוך. ההתלהבות שלו לא יודעת גבול. הוא החליט לקחת אותי פרויקט. יחד עם חבר אחר שלא הכרתי, תום בן שמחון, הם פשוט באו אלי הביתה, ישבו אצלי כמה שעות טובות, והעיפו לי את המוח. גם על האפשרויות, וגם על איך עובדים. איך מתחילים. מה הצעדים הראשונים. איך עובדים עם קלוד. אחרי הסשן הזה, התמכרתי.

3.
העבודה עם קלוד שלחה אותי לסחרחרה של תחושות, ולימדה אותי כמה דברים על עצמי. קודם כל, הריגוש חזר. חדוות היצירה חזרה. כשאתה רואה בעיניים שאתה מצליח לבנות משהו שעובד (יש כוכבית, תיכף), משהו שלפני רגע לא היה שם ולא היה לך שמץ של מושג איך לבנות אותו, זה כמו לגעת בנזר הבריאה. אז אתה רוצה עוד ועוד מהנקטר הזה.
עם כל שיחה עם קלוד, ככל שפרויקטים מתקדמים, התחלתי להרגיש מנהל מוצר. כלומר, דמיינתי שככה מרגיש מנהל מוצר. מוסיף עוד פיצ׳רים, נותן הערות, תיקונים, מגדיל, מקטין, מחזיר חזרה. הולך אחורה וקדימה. משנה את דעתי. ולכל אלה קלוד מגיב בסבלנות אינסופית. הוא שש לשרת אותי בכל מצב ובכל סוגיה. חבל שאין לי אנשים אמיתיים כאלה בחיי.
הנה באה הכוכבית: ככל שהפרויקטים התקדמו, ובפרט כששיחררתי אחד מהם לאוויר, התחלתי להבין כמה אני לא מבין. כלומר, עד כמה זה שנראה לך שמשהו עובד, עוד לא אומר שהוא עובד. לא רק שיש בו באגים שלא חשבת עליהם, ולא רק שחסרים בו פיצ׳רים שלא חשבת עליהם, ולא רק שהפונקציונליות שלו לא יצאה במאה אחוז כמו שדמיינת, או שהיית צריך לחשוב מלכתחילה על משהו אחר. אלא גם, למשל, שיש בו פרצות אבטחה שלא ידעת שמסוגלות להיות קיימות. ולא רק שהן שם, מסתבר שגם יש אנשים מספיק דפוקים באינטרנט שכבר מתעקשים (ואולי גם נהנים) לנצל אותן. וגם שיש אנשים טובים באינטרנט, מאחורי הקלעים, שמתנדבים לסייע לך. לבדוק בסבלנות עוד ועוד פירצה, להדריך אותי מה לבקש מקלוד ואיך להתמודד עם זה. באמת, האינטרנט הוא מקום מופלא, מכל הבחינות.

4.
הפרויקט הראשון שלי עם קלוד שהיה מוכן לשחרור הוא ״ירושלים של קפה״ - מפה אינטראקטיבית (מילה שנולדה בשנות ה-90 והיתה צריכה למות כבר מזמן) שהמטרה שלה היא להכיר לכם מקומות נחמדים לשתות בהם קפה בירושלים. כבר המון זמן רציתי ליצור אחת כזו ועד קלוד פשוט לא הצלחתי (וניסיתי. גם עם בייס44 וגם עם לאבאבל, אבל אני מודה שזה היה יחסית מזמן). מאז שהתחלתי להתאבסס על קפה (כן, התאבססות היא מוטיב חוזר. כן, אני מנסה לטפל בזה) אנשים פונים אלי בפרטי ומבקשים המלצות, בעיקר בירושלים. אז אמרתי לעצמי ׳יאללה, נבנה מפה ואנשים יוכלו לראות לבד׳. בעצם, המטרה שלי היא פחות אינטראקציה אנושית. הקרנף היה גאה בי.
על כל פנים, הנה ירושלים של קפה.

אם אתם ירושלמים שמחפשים מקום נחמד לשתות בו קפה, לעבוד ממנו, להכיר אנשים נחמדים ולהיות חלק מהקהילה הזו, האתר הזה הוא בשבילכם. ואם אתם לא-ירושלמים, שרוצים לתת צ׳אנס נוסף לעיר הזו - אני ממש אשמח. זו לגמרי אחת הסיבות שהחלטתי ליצור את הדבר הזה.
תוכלו למצוא בתי קפה נחמדים, להוסיף בתי קפה שאתם אוהבים, לכתוב ביקורות, להעלות תמונות, לעשות לייקים לאנשים. דברים שעושים באינטרנט! זה אינטראקטיבי!

הפרויקטים הבאים בתור שכבר בדרך: מנוע חיפוש לחיות כיס (הוא כבר חצי מוכן), בוט פנסיוני שיודע להמליץ לכם איך לשפר את הפנסיה (רבע מוכן), מדריך למתחילים איך להשתמש בקלוד קוד (אני תרמתי את פרצופי והמון שאלות של מתחילים, יוסי ותום בונים אותו. באמצעות קלוד קוד כמובן), ובהמשך יש לי תוכניות נוספות.
למשל, אני מתכנן להפוך את ירושלים של קפה למשהו הרבה יותר מתקדם - אפליקציה שמאפשרת לכם לעקוב אחרי משפיעני האוכל האהובים עליכם, שתבנה לכם אוטומטית מסלולים של אוכל וקפה. אני רוצה לקחת את תוכנית האוכל שלי - מקורב לצלחת - ולהנגיש את התוכן שלה (וידאו ואודיו) על מפות אינטראקטיביות (מילה מדהימה שלא אומרת כלום יא אללה שלי). ואני זומם לקחת את הספר שלי ולהפוך אותו מכסף טוב לכסף בוט. אבל - עוד חזון למועד.

5.
אחרי שבועיים ומשהו של עבודה אינטנסיבית עם קלוד קוד, הנה כמה תובנות:
^ זה באמת ממכר ברמות משוגעות. אני קם בבוקר וחושב על זה. הולך לישון - חושב על זה. יוצא לרוץ - חושב על זה. חושב על זה בעבודה, עם חברים, עם המשפחה. חושב על זה כל הזמן. ברמה כזו שאני לא מבין למה קלוד לא מחובר לי למחשבות. למה אני צריך לכתוב לו הוראות במקום לשדר לו אותן בטלפתיה. מה זה כל החסמים המיותרים האלה.
^ אני חושב שאני מבין עכשיו יותר טוב איך הבינה המלאכותית מרגישה. איך זה מרגיש להיות חלול. אחרי שהעליתי את ירושלים של קפה כל מיני אנשים התחילו לשאול אותי כל מיני שאלות. מה עשיתי עם הDNS ומה הסרבר סייד קליינט בלה בלה בלה שקר כלשהו וכו׳. עניתי לכולם שאין לי מושג מה הם אומרים כי אני לא מבין בזה כלום, זה הכל קלוד עשה או אמר לי לעשות. ואז הבנתי - ככה הבינה המלאכותית מרגישה! היא עושה דברים אבל לא מבינה אותם!! זה זה!!!
^ מאיטרציה לאיטרציה אני משתפר. מבין קצת יותר טוב מהם תהליכי העבודה הנכונים. איך משפרים איכות של תוצאות. מה הדברים שמוכרחים לעשות כבר בהתחלה. מה הבליינד ספוטס שלי שאני מוכרח לזכור אותן.
^ עד לפני העבודה עם קלוד לא השתמשתי במילה איטרציה.
^ אבטחה זה דרעק. ההתעסקות עם זה היא דרעק. זה משעמם אותי ואני מת כבר להתקדם עם פיצ׳רים אבל מה לעשות זה חשוב הדרעק הזה! אבל זה באמת דרעק. זה כמו ביצה טובענית בלי תחתית. אני צריך קלוד קוד נוסף שעובד על זה בנפרד.
^ התחלתי לאמן את קלוד על תהליכי עבודה ספציפיים שלי. אני עושה את זה עם קלוד קו-וורק. אני מזין לו תסריטים ישנים של חיות כיס, חומרים חדשים שתמללתי, נותן לו הדרכה דקדקנית איך אני בונה פרק של חיות כיס, איך כותבים פרק וכו׳, ונותן לו לנסות. לאיטרציה הראשונה שהוא שלח לי נתתי ציון 5.5. הוא ביקש הערות כדי להשתפר. נתתי לו. ממש ישבתי על המסמך ושכתבתי וכתבתי מה נכון ומה לא נכון. אחרי זה ביקשתי איטרציה נוספת. שינסה לכתוב את החלק הבא של הפרק. הוא למד את החומר, הפנים, וכתב. התוצאה השתפרה והגיעה ל-7. אני מתכוון להמשיך לנסות. אם כי אני מודה: הדבר האחרון שאני צריך זה מישהו אחר שיכתוב עבורי. אני לא מתכוון להפסיק לכתוב. להיפך. אבל מעניין לי לראות עד כמה הוא מסוגל ללמוד ולהשתפר.
^ בסביבות אוקטובר ראיינתי את נדב מקרן ספרה לפרק של חיות כיס על השאלה האם כל הכסף שנשפך לחברות ה-AI הוא בועה. הוא שאל אותי שאלה שנשארה איתי. הוא שאל כמה אני משלם על בינה מלאכותית. עניתי ש-20 דולר בחודש (מנוי לצ׳אט ג׳יפיטי). הוא שאל אם בעוד שנה אני אהיה מוכן לשלם סכום כפול? היססתי לרגע, חשבתי קצת, ולבסוף עניתי שיש מצב שכן. השבוע, כשששמתי לב שאני משלם 20$ בחודש לג׳מיני (עזבתי את צ׳אט), עוד 5$ בחודש לאלבןלאבס (כפיל קולי שלי, עדיין לא מספיק טוב אבל כבר די קרוב, שווה חמישה דולר בחודש) ועוד 100$ בחודש לקלוד קוד (כן, כן, אני מתבייש בעצמי מאוד מאוד) הבנתי שאני משלם כבר יותר מפי שישה. וחלפו בסך הכל ארבעה חודשים.

6. זהו, אני אעצור פה, חפרתי די. בטוויטר מריצים עלי ממים מצחיקים וצוחקים עלי ולא איתי. בסדר, לגיטימי. הם גם מצחיקים, הממים. מה אכפת לי אני. אני יש לי כנפיים אני. אני בונה אפליקציות רק בשביל לבלות אחרי זה שעות על גבי שעות בניסיון לסגור פרצות אבטחה שאני בכלל לא מבין מה הן.

   

   
   אבל לרגע ברצינות: הרגע הזה מרגש אותי מאוד מאוד. אני חושב על הילדים שלי בתוך העולם הזה והעיניים שלי נוצצות. אני חושב על עצמי ברגע הזה והעיניים שלי נוצצות. התחושה הכי חזקה שהיתה לי בשבועיים האחרונים היא שאני עד לגילוי החשמל. לא פחות. שהדבר הזה הולך לטלטל הכל, ושאני רוצה להיות חלק ממנו. כן, יכול להיות שבסוף אני אמצא את עצמי מתבוסס בקיא של עצמי והוזה תינוקות עם ראש מסתובב שמטפסים על התקרה (טריינספוטינג באמת היה סרט כביר), ויכול להיות שבעוד שבועיים ההייפ יירגע ואני אמצא את עצמי מפהק אל מול הדבר הזה. אבל בתכלס, לא נראה לי.
   עשו טובה לעצמכם - היכנסו לזה, הבינו איך עובדים עם זה, ועופו על עצמכם. בנו את החלומות שלכם. למדו מה עובד ומה לא, איך עובדים עם זה נכון ואיך לא. היכשלו, הצליחו. עשו את הכל. שאלו את קלוד כל שאלה שרק אפשר, קטנה כגדולה. הוא ממש נחמד. השמיים הם הגבול. זה הזמן לגעת בהם.

1.
כל החיים שלכם, ושלי, ושל כל היצורים כולם, סובבים סביב קשת A*.
קשת A* הוא חור שחור. אבל לא סתם חור שחור רגיל, כזה שיש כמו זבל ביקום. לא. קשת A* הוא החור השחור על-מסיבי שנמצא במרכז גלקסיה, אין המון כאלה. ובמקרה שלו, הגלקסיה שסובבת סביבו, שנמשכת אליו, היא זו שכולנו חיים בה, גלקסיית שביל החלב.

יש משהו משחרר עבורי בידיעה שחיי סובבים סביב החור השחור הזה, למרות שלא אחיה די זמן כדי להשלים ולו הקפה אחת סביבו, אפילו לא קרוב. אף אחד מהיצורים החיים על כדור הארץ לא יחיה מספיק זמן כדי להשלים הקפה כזו.
בגלקסיית שביל החלב יש איפשהו בין 100 ל-400 מיליארד כוכבים, ועוד מספר לא ידוע של כוכבי לכת. הקוטר של הגלקסיה, כלומר המרחק מקצה אחד אל הקצה האחר שלה, מוערך ב-100 אלף שנות אור. בגלל שהיא כל כך גדולה, לשמש שלנו יידרשו 200 מיליון שנה כדי להשלים הקפה אחת סביב קשת A*. מהלך חיינו כאן הוא אפילו לא פסיק בתוך המסע הגדול הזה. למעשה, מאז שהגלקסיה נוצרה, היא עצמה הקיפה אותו רק 66 פעמים עד כה.

לפעמים אני מרגיש שגם במרכז הקיום שלי, היקום שלי, יש חור שחור על-מסיבי, שכל חיי סובבים סביבו. הוא כל כך שחור, שאני לא יכול להציץ לתוכו. אבל אני מרגיש אותו. את המאסה שלו. היא כל כך גבוהה, שאני מרגיש שכל חיי הוא מושך אותי אליו. ואני, אני כל חיי מנסה לברוח ממנו. כל מה שאני עושה נועד לתכלית אחת ואחת בלבד: שלא ישיג אותי, שלא ישאב אותי, שלא יבלע אותי אל קרבו. כי אם אשאב לתוכו, אל תוך הריקנות הגדולה, אל ההתחלה של כל הדברים, אני אאלץ להתבונן עמוק עמוק לתוך עצמי. ואני מת מפחד לגלות מה יש שם.

2.
׳ההתחלה של כל הדברים׳ הוא לא ביטוי שלי. זהו שם ספרו האחרון של הסופר הנהדר יניב איצקוביץ (הוצאת כתר, גילוי נאות וכו׳). זהו אחד הספרים הבודדים שהצלחתי לקרוא בשנה האחרונה. הוא פורס את סיפורים של שלושה חברי ילדות שגדלו יחד באירופה של לפני ותוך כדי השואה, עד שנפוצו לכל עבר. הספר מדלג בין כמה מישורי זמן, ומתאר כיצד שלושתם נמשכים לתוך החור השחור של היקום שלהם, ההתחלה של כל הדברים. לא ארבה בפרטים כי לא בא לי להרוס (זה ספר נהדר, אני ממליץ בחום), אבל התחברתי לביטוי הזה מאוד. ההתחלה של כל הדברים. ראשית הצירים של חיינו, המקום ממנו אנחנו בורחים, ואליו (אולי) אנחנו שבים לבסוף. מהי ההתחלה של כל הדברים שלי? מה יש שם, בתוך השחור הגדול, בתוך קשת A* הפרטי שלי?

מאז ומעולם אהבתי להיות בתנועה. ללכת. לרוץ. לשחות. לנסוע. ליצור. למלא את הלו״ז עד אפס מקום. לעבוד על כמה פרויקטים במקביל. התנועה מעוררת בי מחשבות. היא מגרה את היצירתיות שלי. היא מרגיעה אותי.
כשאני נע, בעיקר בהליכה, אני מרגיש נוח יותר. או בניסוח אחר: אני מרגיש פחות מאוים על ידי החיים. הדריכה במקום קשה לי. אם אני עומד יותר מדי זמן במקום אחד אני מרגיש שאני מתנוון. אני מרגיש שאני מעלה אבק, מחליד, מתפורר. אחרי יותר מדי זמן במקום אחד אני נוטה להשתעמם, עד כדי שזה נהיה מגרד, ואני מוכרח ללכת. גם אם זה בעבודה במשהו שאני עצמי בניתי. גם אם אני עם חברים קרובים. גם אם אני מוקף בבני משפחה אהובים. תנו לי ללכת, אני רוצה להיות שם.

לאחרונה אני חושב שהחור השחור הגדול שחיי סובבים סביבו, זה שאני כל הזמן מנסה לברוח ממשיכתו, ולכן מוכרח להיות בתנועה כמה שיותר, הוא פשוט הריקנות. ריקנות שאיננה ריק. ריקנות שהיא דבר בפני עצמו. ריקנות עם מאסה. מאסה גדולה, שואבת. ריקנות שאינני יודע ממה היא עשויה, אבל היא מפחידה אותי עד מאוד.
יכול להיות שהתיאור הזה סתום מדי, שרק אני מבין אותו. אולי. אולי לא. אני יודע שהייתי שמח לו היה לי האומץ לעצור לרגע, להסתובב אל הצד השני, וללכת לכיוונה של הריקנות הזו. או לעצור במקום ולחכות שהיא תשאב אותי לקרבה. הייתי שמח לו היה לי האומץ להיות בתוכה, לשהות בה, להבין אותה, לגלות ממה היא עשויה ולמה היא מפחידה אותי כל כך. אבל אין בי את האומץ הזה. ולכן אני ממשיך לברוח. לאחרונה, יותר ויותר, אני חושב שזה לא יעזור. שהריקנות תשיג אותי בכל מקרה, לא משנה כמה אברח ממנה.

עיתונות היא מקצוע אינטנסיבי בצורה בלתי רגילה. מעטים מקצועות בהם מייצרים מוצר חדש - חדש - כל יום, ולעיתים כל שעה. אני עיתונאי כבר 18 שנה. בשלב הזה המקצוע הזה מגדיר חלק גדול מהזהות שלי. בכל השנים האלה, בכל פעם שסיימתי פרויקט גדול ופתאום לא עבדתי על כלום, חשתי שהריקנות נוגעת בי. משתלטת עלי. זו היתה תחושה מציפה, מאיימת. בכל פעם הצלחתי להשתחרר ממנה בסופו של דבר, ולמצוא דברים חדשים לעבוד עליהם. אבל הבינתיים הזה, הריק, היה מאוד לא נעים.
לאחרונה אני חושב שאולי הגיע הזמן לתת לריקנות לאחוז בי לזמן מה. לברר מה זה אומר לא לעשות. לא ליצור, לא להגיד דבר, לא להיות בקשר. פשוט לעצור ולהתבונן פנימה. כמו נזיר במקדש בודד על פסגתו של הר.
רק בלי המקדש,
ובלי הפסגה,
ובלי ההר.

מה אגלה אם אעשה את זה?
האם תהיה דרך חזרה?

2.
היוצרים שאני הכי אוהב בעולם הם אלה שאי אפשר לפספס את החתימה הייחודית שלהם. שברגע שאתם נתקלים ביצירה שלהם, אתם מיד יודעים שזה הם. בלעז קוראים לזה auteur. איזו מילה יפה זו לעז. כשהייתי ילד ובלעתי ספרים בקצב מסחרר זו היתה מהמלים הקסומות האלה, שהייתי צריך ללמוד בעצמי מה המשמעות שלה. לעז. אבל אני סוטה. איפה הייתי? כן. auteur.

אתם יכולים לחשוב על כמה יוצרים כאלה בקלות. וודי אלן. טרנטינו. אנדי וורהול. קייסי נייסטאט. ווס אנדרסון. מאיר אריאל.
גם רועי כפרי הוא יוצר כזה. כל יצירה שלו מזוהה באופן מיידי. היצירה שלו היא לא לכל אחד. הוא טעם נרכש. אבל הוא בטעם שלי, והחיים שלי מסתובבים סביב עצמי, אז מה אכפת לי אם אחרים לא אוהבים אותו.
הסדרה החדשה שלו, יקומות, תפסה אותי. צפיתי ברכבת בשני הפרקים היחידים שיצאו עד כה. נזכרתי בביקורת שקראתי באחד העיתונים על כך שמדובר בסדרה מעולה, ייחודית, אבל לא מצחיקה. מה אני אגיד לכם, הביקורת הזו עצמה הצחיקה אותי. למה מישהו חשב שהסדרה הזו אמורה להצחיק? אני לא חושב שהיא אמורה לשבת תחת המשבצת של ׳קומדיה׳. אני לא חושב שהיא אמורה לשבת תחת משבצת כלשהי. זו בדיוק הגדולה של יוצרים ייחודיים כמו כפרי - הם ז׳אנר שכל כולו יוצר אחד.
על כל פנים, אם עדיין לא צפיתם - צפו. הסוף של הפרק השני של כך מרגש, שהייתי על גבול דמעות ברכבת. תודה לך, רועי כפרי, שבגללך כולם חשבו שאני יותר מוזר ממה שאני באמת. אני מחכה בקוצר רוח לפרקים הבאים.

אני נהנה מהיצירה של כפרי כבר כמה שנים. לא הייתי צופה אדוק של ניצה ולחם, אבל רק בגלל שלא הצלחתי להבין מה הלך שם. ועדיין, פה ושם, כשהוא יצר משהו עם וניה היימן או עם אחרים, עקבתי. ואז, יום אחד, הוא נעלם. חזר מארצות הים, לקח את עצמו אל הצפון, לנהלל, וירד מתחת לרדאר. פה ושם הבליח באיזו פרסומת, פה ושם שחרר איזה סרטון מוזר שלו עם אחד הילדים שלו. אבל בגדול, הוא התרחק.

אני לא מכיר אותו אישית, אבל אני מנחש שהוא לא היה חייב לעשות את זה. אני מנחש שהוא היה יכול להשתלב בקלות רבה בארץ נהדרת, להיות אחד מכוכבי המיינסטרים של הקומדיה הישראלית, ועל הדרך גם להפוך לאדם אמיד מאוד. אבל כפרי בחר בדרך אחרת. מאחר שאני לא מכיר אותו אישית, נותר לי רק לנחש למה. אבל תהיה הסיבה אשר תהיה, אני מעריץ אותו על הצעד הזה.

אם הפרקים הבאים של יקומות יהיו טובים כמו הקודמים, הסדרה הזו תהיה פסגת היצירה שלו עד כה. מה עושים אחרי שמגיעים לפסגה? איך יורדים משם? איך מאתרים עוד פסגה לטפס עליה, גבוהה יותר הפעם? ומה קורה אם אין עוד אחת, וכבר ירדתם מהקודמת?

3.
לפני חודש, הג׳ודוקא פיטר פלצ׳יק הודיע שהוא פורש מג׳ודו. הוא בן 33 בסך הכל. נכנס לספורט הזה כשהיה בן 4. באמתחתו יש שתי מדליות אולימפיות, אחת מהן אישית מהאולימפיאדה האחרונה. בשנת 2020, כשזכה במדליית זהב באליפות אירופה, הוא דורג במקום הראשון בעולם בקטגוריית המשקל שלו. הראשון, בעולם, בגיל 28.

להיות ספורטאי מקצועי, ודאי ספורטאי אולימפי, זה חתיכת דבר קשה. קשה, ותובעני, ולפעמים גם בודד מאוד. ולא רק זה - בתור ספורטאי מקצועי, ודאי אולימפי, הקריירה שלך היא קריירה מאוד קצרה. היא מתחילה בגיל מאוד מאוד צעיר, ומסתיימת בגיל מאוד מאוד צעיר. כמו גפרור שנדלק בלהט, בוער באור בוהק, אבל כבה במהירות.

מה הייתם עושים לו הייתם פורשים מהמקצוע שלכם, מהקריירה שבניתם בכל כך הרבה זיעה, בתחילת שנות ה-30 שלכם, אחרי שהגעתם לפסגה? איך נראים החיים משם? אני מאחל לפלצ׳יק חיים מקצועיים מלאי סיפוק ואתגרים, ואני משוכנע שהוא ימצא את דרכו. באימון, בעסקים, בפילנתרופיה, בתור איש משפחה, מה שזה לא יהיה. אם יש משהו שספורט מקצועני, ודאי אולימפי, מלמד אותך, הוא איך ליפול ולקום, ואיך להתמודד עם קשיים ואתגרים. ועדיין, בתור קונספט - לפרוש בתחילת שנות ה-30 ממסלול מקצועי שבנית וטיפחת כל חייך במאמץ גדול כל כך, זה יכול להיות שבר. הריקנות יכולה להשתלט עליך די מהר.

לפני האולימפיאדה הקודמת, יצרתי פרק ל-#חיותכיס על הכלכלה האולימפית - מדליית הכסף. הנה הוא כאן:

הראיון המרכזי בפרק הזה היה עם הספורטאית האולימפית והיום יו״ר הוועד האולימפי הישראלי, יעל ארד. ארד היא מהנשים המרשימות ביותר שפגשתי בחיי. נדמה לי שכבר כתבתי על זה פעם. יש לי הזכות לשבת איתה באיזה פורום משותף קטן (אולי אספר על כך בפעם אחרת). כשדיברנו, היא סיפרה לי שאחד הדברים שהוועד האולימפי הישראלי עושה הוא לתמוך בספורטאים האולימפים הפורשים, בדיוק משום שהסיכון להישאב לתוך הריקנות הוא גדול כל כך. כשפלצ׳יק הודיע על הפרישה שלו, נזכרתי בדברים שלה. אני מקווה שהם יידעו לעטוף אותו בכל מה שצריך כדי לעזור לו להחליק את המעבר הזה. אני מקווה שהוא יצלח את המעבר הזה בהצלחה, ומאחל לו שימצא את הפסגות הבאות לטפס עליהן.

4.
שנת 2025 תיכף מסתיימת. למרות הכל, הצלחתי לעשות בה דברים שמעולם לא עשיתי קודם. השתתפתי בחצי מרתון (תל אביב, זמן סיום 01:57:39). למדתי לשחות כמו שצריך. התחלתי לשתות קפה כמו שצריך. יצרתי סדרת טלוויזיה חדשה. התחלתי תוכנית רדיו חדשה. כל אחד מהדברים האלה היה עבורי פסגה חדשה לכבוש. וזה נחמד, כי אני מודה שיש ימים רבים בהם אני מרגיש שעתידי מאחורי, שכבר לא אצליח לכבוש פסגות חדשות. ויש ימים, והם רבים לאחרונה, שאני מבין שבשלב מסוים זה פשוט קצת מעייף לרדת מההר רק בשביל למצוא הר חדש לטפס עליו. שלפעמים גם ללכת במישור זה בסדר. ולפעמים זה בסדר גם לעצור, להקים מאהל, לקשור ערסל בין שני עצים, לשכב בו ולהביט בעננים חולפים בשמיים.

הנה מה שאנסה לעשות ב-2026, בעבודה ומחוצה לה:

• אני מתכנן לרוץ בחצי מרתון ים המלח הקרוב. זמן מטרה: כל תוצאה פחות משעתיים.

• אני רוצה לשפר את השחיה שלי ולהשתתף בעוד שנה +- בטריאתלון כלשהו.

• אני מתכנן להוציא ספר נוסף שאני מסיים את כתיבתו בימים אלה.

• וגם עונה נוספת של ׳מתחת לבלטות׳, והפעם על נושא אחר.

• אני רוצה להקדיש יותר זמן לשתי מטרות חברתיות. האחת - פעילות במסגרת עמותת ׳זה בנפשי׳, ובכלל, בתחום בריאות הנפש. אם קוראים כאן אנשים שפעילים בתחום ורוצים להשתמש בתפוצה שלי כדי לספר סיפורים מהתחום, אני אשמח מאוד מאוד לעמוד לרשותכם.

• המטרה השניה תהיה ירושלים. זה נשמע קצת מוזר, אני יודע, אבל אני רוצה לתת צ׳אנס לעיר שאני חי בה, העיר שכל כך רבים נהנים להספיד אותה. גם אני, בעבר. אבל די, לא עוד. ירושלים לא אבודה. לא בהכרח. היא צריכה ויכולה להילחם על חייה כעיר ליברלית, מעניינת, מגוונת, עם חיים תוססים. אם אתם לא גרים בה זה נשמע לכם מגוחך. אם אתם כן גרים בה, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.
  בשנה האחרונה גיליתי לא מעט קהילות ירושלמיות בועטות שהמשותף לכולם הוא אהבה לעיר, ורצון ליצור בה משהו טוב. אני רוצה לעזור. אני רוצה להיות חלק מהקהילות האלה. אני רוצה לספר את הסיפורים של כמה שיותר מהן, כדי שגם ישראלים אחרים יבינו - גם ירושלים יכולה להיות אלטרנטיבה.

• אני רוצה ליצור סדרה מעניינת לקראת הבחירות ב-#חיותכיס (הרעיון כבר קיים, רק צריך להתחיל לראיין אנשים), ולהביא כמה שיותר ראיונות מעניינים לקראת הבחירות במסגרת #המנגנון.

אני מתכנן ששנת 2026 תהיה שנת מעבר. גם מהחושך הגדול של השנתיים האחרונות, לכיוון האור, לכיוון תחילתו של תיקון לאומי וציבורי גדול. אבל גם שנת מעבר אישית. ממי שהייתי, למי שאני רוצה להיות בעשורים הקרובים. עוד מוקדם מדי להרחיב על כך, ויש עוד הרבה שאני עצמי לא בטוח לגביו בקשר לזה, אבל לאחרונה קווי המתאר של המעבר מתחילים להתבהר לי. המסע להבין את הריקנות שאני בורח ממנה יהיה חלק מהמעבר הזה. אני לא יודע אם אצליח, אבל אני יודע שהגיע הזמן להתחיל לחפש שבילים מעניינים לצעוד בהם במישור, ולא רק הרים לנסות לטפס עליהם.

בסופה של שנת המעבר הזו, כך אני מקווה, אני אהיה אחר.
אולי לא מסוער יותר, ולא מהיר יותר, ודאי לא יפה יותר,
אבל אחר.

תודה שקראתם.

1.
השבוע רצתי במירוץ הלילה בתל אביב. זה המירוץ הראשון שהשתתפתי בו מאז העונה הקודמת. בפברואר האחרון רצתי בחצי מרתון תל אביב, והתכוונתי לרוץ גם בחצי מרתון ירושלים חודש אחרי זה, אבל אתרע מזלי והייתי חולה לגמרי ופספסתי את המירוץ הוא.
מרוב באסה, הפסקתי לרוץ לשבועות רבים, עד שחזרתי בהדרגה. בינתיים, הכושר הלך פייפן (בעד: להחזיר מלים מהאייטיז). חיפשתי מירוץ מטרה שייתן לי מוטיבציה. כי אני אמנם איש של משמעת עצמית, בכל זאת סובייטי, אבל חייבת להיות שם מטרה ברורה. אחרת בשביל מה כל המשמעת הזו? רציתי מירוץ קצר יחסית, כי חששתי שאיבדתי את היכולת לרוץ חצי מרתון. מירוץ הלילה של תל אביב נראה כמו הבחירה ההולמת.
לצערי, רצתי לבדי. זה לא כזה נורא, כבר רצתי בעבר לבד במירוצים, אבל הפעם, משום מה, הרגשתי צורך בפרטנר, ולא היה לי אחד. ביום המירוץ הייתי די לחוץ. אבל השתדלתי להקפיד לשתות כמו שצריך ולאכול כמו שצריך ולא לבזבז אנרגיה. הגעתי לאזור המירוץ מוקדם מספיק, עשיתי חימום איכותי מספיק, ויצאנו לדרך.
השיא שלי ב-10 קילומטר עומד על 55:28 דקות. קבעתי אותו בחצי מרתון בפברואר. ידעתי שלא אצליח הפעם לרוץ בזמן הזה, וכיוונתי לזמן מטרה של 57. אבל בלב? בלב רציתי 55 ומשהו. רצתי ממש כמעט בדיוק לפי התוכנית שבניתי מראש (בעזרת ג׳יפיטי – תקשיבו, כשיודעים לעבוד איתו זה עושה עבודה טובה השיט הזה). פתחתי בקצב איטי יחסית איטי, ובכל 2 קילומטר הגברתי טיפונת. אבל היה לי חם, ולח. ולמרות שנחתי היטב הגעתי למירוץ עייף משום מה. ולמרות המשמעת ולמרות האימונים, אחרי 4 קילומטר הרגשתי שמתחיל להיגמר לי הסוס. המשכתי לרוץ בכל זאת לפי התוכנית, מגביר טיפונת בכל 2 קילומטר. ידעתי שכשאגיע ל-8 קילומטר, ליישורת האחרונה (מילולית, אין יותר עליות משם), אם ארגיש חזק מספיק אתן את כל כולי. רק שבנקודת ה-8 כבר לא היה לי הרבה מה לתת. ניסיתי להתביית על הפייסר של ה-55 דקות ולרדוף אחריו, אבל איפשהו בקילומטר האחרון הוא ברח לי. בדיעבד, הקילומטר האחרון היה מהיר יותר מקודמיו, ועדיין, פספסתי בכמה שניות את ה-55 ומשהו. זמן רשמי: 56:08. שמונה שניות קיבינימט. תחושה: סיפוק ואכזבה מעורבים. אבל יותר סיפוק מאכזבה. בעיקר כי בשני הקילומטרים האחרונים הרגשתי שאני פשוט הולך למות. האמת? בכל מירוץ, לא משנה מה המרחק, אני מרגיש ככה ב-2 הקילומטרים האחרונים.

2.
זה מדהים עד כמה ריצות הן דבר לא לינארי. יש ריצות שאתה בא אליהן גמור והן הכי טובות שלך. ויש כאלה שאתה בא אליהן רענן ובשיא הכושר, ואחרי 500 מטר אין על מה לדבר יותר. דבר מופלא, הדבר הזה. ולא, אין טעם להמליץ לי לקרוא את מורקמי. קראתי אותו וזה היה משעמם בצורה בלתי רגילה.
אני עדיין רץ כדי להישאר בתנועה (הפסיכולוגית המליצה: מדיטציה בהליכה), אבל בעיקר כדי לא למות. כלומר, כדי להדוף את המוות. אני נהנה כשהשעון שלי מורה שהגיל הביולוגי שלי הוא 45 אבל שלפי נתוני הכושר שלי אני בן 36.5. זו פיקציה מוחלטת, אני יודע. אבל אני גם יודע שברגע שאפסיק לרוץ, שברגע שאפסיק לנוע, הגיל הפיקטיבי הזה יעלה ויעלה עד שישתווה לגיל הביולוגי שלי. וזה יהיה המוות עצמו. אז פאק איט, לוקח הפסקה של שבוע – ועושה קעקוע – ואחרי זה מתחיל אימונים לחצי מרתון ים המלח.
האנדרופינים הממזרים האלה, זה משהו.

3.
בבוקר למחרת המירוץ קמתי מוקדם, התקלחתי, הכנתי קפה ויצאתי ליום צילום ארוך. האנדרופינים הממזרים עדיין היו בשיא, אז היה לי מצברוח עליז והתחלתי לקשקש. ומאחר שאני משתדל להתרחק מטוויטר כבר תקופה, המקום שלי לקשקש בו הוא סטוריז באינסטגרם (מוזמנים לעקוב אחרי שם). תכל׳ס, אני אוהב את הפורמט הזה. אין מקום ליותר מדי מלים. והכי חשוב – אחרי יממה הפלוץ המחשבתי הזה, גאוני או אידיוטי, מתפוגג ונעלם ללא זכר.
לאחרונה שמתי לב שפיד האינסטגרם שלי נהיה אקלקטי מאוד. כלומר, חלק גדול ממנו הוא עדיין על קפה וריצה ושחיה ואופניים (חולם להירשם לטריאתלון בשנה הבאה, אבל זה סיפור אחר), אבל יותר ויותר נדחפים רילז משונים להפליא. ומשום שהם כל כך משונים, הם מהפנטים אותי. ואני מוצא את עצמם צופה בהם דקות ארוכות. ואז האלגוריתם כמו מבין את צפונות נפשי, ודוחף לי עוד ועוד ועוד סרטונים משונים ביותר.
איזה גבר טורקי או איראני או ארמני או השד יודע, עם לוק אנד פיל של בוראט רק באמיתי, עומד על שפת איזה צוק, מאחוריו רכסים רמים נישאים, והוא מפיק קולות משונים, כמו צהלולים כאלה. לסרטון הזה יש כמעט 4 מיליון צפיות.

מה זה? למה יש לזה כל כך הרבה צפיות ולייקים ושרים? זה תוכן? זה… דוקו? מהמהמהמהמהמהמה זזזזהההה?
ושניה, כי זה ממש לא הכי מוזר שנתקלתי בו. מהר מאוד נכנסו לי לפיד כל מיני תלמידות תיכון יפניות שרוקדות ברחוב ריקוד מוזר (זה אחד הטרנדים התמוהים אם לא ה), איזה ברנש שרוקד כשלידו חזיר ומאחוריו תרנגול או משהו כזה, ולכולם משקפי שמש. בבושקות מרוסיה שרוקדות טכנו. אנשים בגיאורגיה או בקירגיסטן או השד יודע איפה זה צועדים ברחוב בלי חולצות ועושים תנועות מאוד משונות. אין לי דרך לתאר את הביזאר הזה שמציף את הפיד שלי, אבל בגדול? נסו לדמיין כל שיט רנדומלי שהדמיון שלכם מסוגל לדמיין – זה נמצא בפיד שלי. כולל איזה ברנש שיושב בכל מיני מקומות פומביים – במטוסים, בבתי קפה – ואוכל דברים שלא צריך לאכול (לימון שלם, בקליפתו. ביצים שלמות, נאות, בקליפתן. בצל חי, שלם, בקליפתו) לתדהמת הסובבים אותו. מיליוני צפיות לכל סרטון כזה, באמא שלי.
עכשיו, ככל שאני צופה ביותר כאלה – ואני צופה, כי הם מדהימים אותי – הפיד שלי נהיה יותר ויותר ביזארי. אבל מעבר לזה, לא יכולתי שלא לתהות – האנשים שיוצרים את זה, שמקבלים מיליוני צפיות לכל סרטון תמוה כזה, מה עובר עליהם? כלומר, הם לומדים מהר מאוד שככל שיהיו יותר ויותר מוזרים, וככל שיעשו דברים יותר ויותר קיצוניים, האלגוריתם יתגמל אותם, אנשים יצפו בהם במיליונים, ו…. ואין לי מושג מה יקרה לחיים שלהם, אבל זה פשוט תהליך משונה ביותר, וכולי תמיהה מה עשינו כולנו עם הזמן הזה. אני, ויתר המיליונים שבזבזו שעות על בהייה בפלאים האלה. והם, שבזבזו השד יודע כמה זמן בליצור את ה״תוכן״ הזה, שכל תכליתו היא… אני אפילו לא יודע מה תכליתו. עולם משונה מאוד יצרנו לעצמנו עם הצעצוע הזה, אין מה להגיד. מצד שני, ההרים האלה בארמניה, הייתי שמח לבקר שם.

4.
במהלך אותו יום צילום נסענו לצלם בגבעת אלה (זה נחשב צפון? זה בערך בקו חיפה. קו חיפה זה כבר צפון?), ואני רציתי לשתות קפה בדרך. ומאחר שנהייתי סנוב של קפה (תמיד הייתי סנוב, פשוט שתיתי רק תה) לא מתאים לי לשתות קפה בתחנת הדלק בדרך. אז הסתכלתי במפה, וראיתי שהיעד הכי קרוב בלי לעשות סיבוב יותר מדי גדול הוא קרית טבעון. התייעצתי במהירות עם תושבת טבעון חברתי אביגיל קופרמן הנהדרת (חפשו אותה אם חשקה נפשכם בסיור קולינרי בחיפה), כי אני יודע שבטבעון כבר התפתחה מיני סצינה של קפה מצוין. אחרי קצת מחשבה אביגיל מצאה את הקפה שמתאים לי – לך לקפה ׳בינינו׳, היא אמרה. אז נסענו לבינינו.

קפה בינינו יושב באיזה מרכז מסחרי קטן בקרית טבעון. למעשה, הוא מסתתר מאחורי המרכז המסחרי הקטן. ממש נחבא לו, אבל כך הוא יוצר פינה שקטה ונהדרת לברוח אליה. אנשים חמודים קידמנו את פנינו בסבר בפנים יפות. הזמנו קפה (בלנד אתיופי, קליה בהירה). הוא היה מצוין. פשוט בול. מיקי איש הסאונד כל כך נהנה מהאספרסו שלו שמיד כשסיים, הזמין עוד אחד. אני כל כך נהניתי מהקפה, שקניתי לי חבילה קטנה של פולים הביתה, להכין במקינטה שלי.

וזה הקטע הבאמת מגניב בסיפור הזה: בינינו הוא קפה קטנטן בטבעון, אחד מתוך כמה וכמה וכמה שיש ביישוב הקטן הזה. אבל הוא לא רק בית קפה. הוא גם בית קליה. כלומר, הם לא מגישים שם קפה של מישהו אחר, וגם לא קפה מסחרי שתוכלו למצוא בסופר. הם מגישים קפה שהם עצמם קלו. הם השקיעו זמן ומחשבה ונסיונות בלבנות את הבלנדים הנכונים, ולמצוא לכל בלנד את פרופיל הקליה המתאים לו, ולתת לכל אחד מהם את הטאץ׳ האישי של הקולה. וכל זה מתאפשר הודות להתקדמות המטורפת בטכנולוגיית מכונות הקליה, ובעיקר הודות לחברה ישראלית אחת – קופי טק.

קופי-טק היא חברה משפחתית בת 25. הקימו אותה איריס ורם אבגי. זה מפעל, כבר לא קטן בכלל, ששוכן בחצר המשק שלהם במושב מצליח, נסיעה קצרה מרמלה. פעם אפילו ביקרתי שם באופניים! באמתחתי יש כבר איזה ארבע שעות במצטבר עם רם אבגי, ומבחינתי זו זכות אדירה. עוד לא נתקלתי במישהו עם כזו תשוקה עמוקה לקפה, ועם כזה ידע נרחב ועמוק בקפה.
במשך דור שלם איריס ורם הקימו חברה לתפארת, ואוסף מפואר, יחיד במינו, של מכונות קליה ישנות, מכונות קפה ישנות, מטחנות ישנות, ובכלל – all things coffee. מוזיאון של ממש.
היום, כשתגיעו לבתי קליה ברחבי הארץ, כמעט תמיד תמצאו שם מכונת קליה של קופי טק. וזה לא משנה אם זה בנפח של 2 קילו, או 7, או 15, או 30, ואני יודע שיש גם בית קליה ישראלי שיש לו שתי מכונות של 90 קילו כל אחת (מעניין מי יצליח לנחש איזה). כולן מכונות כחול לבן מתוצרת קופי-טק. מעבר לעניין הזה של תעשייה ישראלית מתקדמת והכל, המכונות של קופי-טק אפשרו תהליך דמוקרטיזציה של קפה.

במקום שכולנו נשתה קפה באותו פרופיל טעם אחיד שכופות עלינו החברות הגדולות, פתאום אתם יכולים לטעום איזה קפה שבא לכם. אבל באמת, מה שבא לכם. ויותר מזה, היא אפשרה למיקרו-קולים קטנטנים להקים בית קליה זעיר משלהם, עם מכונה בנפח קילו אחד או שניים, בכל חור שאפשר לחשוב עליו. מאחורי מרכז מסחרי גנרי בטבעון, בבית קפה קטנטן ברובע האומנים בערד, באמצע משק במושב גני טל שבשפלה, כאן אצלנו בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בדירות של אנשים פרטיים בכל רחבי ישראל, איפה שלא תרצו. זו מהפכה מדהימה, בעיני. רם ואיריס מקופי-טק ראויים עליה לפרס, לא פחות.

5.
אבל איך מי קולה קפה ואיפה וממי כדאי לקנות?
מה שאני משתדל לעשות הוא לבקר כל הזמן בבתי קליה חדשים, לא משנה אם גדולים או קטנים, לשתות איזה קפה שלהם, ואם הוא טעים לי – לקנות חבילת פולים קטנה להכין לעצמי בבית. עם כל כוס קפה, אני מצליח להרחיב את מנעד בתי הקליה שאני אוהב. כרגע ברוטציה שלי: קאנופי (ירושלים), you need coffee (ירושלים), uru (תל אביב/ירושלים), מינוטו (רחובות), רוסטרז (ירושלים), סיבריס (ירושלים), בלומס (פרדס חנה). שתבינו שחלק מהחבר׳ה האלה? הם בתי קליה של בן אדם אחד. וזהו. לחלק מכונה של 7 קילו, לחלק מכונה של 15 קילו. כמעט כולם יציעו לכם לטעום את הקפה שלהם כדי שתוכלו לבחור. וכולם ססגוניים וחמודים ואוהבים להסביר ולהדריך, ובעיקר – מאוד אוהבים קפה, וקולים אחלה קפה. אם אתם רוצים למצוא בית קליה בסביבתכם, אני ממליץ להשתמש באתר המוצלח הזה – המון קפה. אני לא יודע מי האנשים שעומדים מאחוריו אבל אני משתמש בו המון. בכל פעם שנוסע לאזור מסוים שאני לא מכיר בו אף אחד, אני מחפש באתר הזה אם יש בית קליה במקרה באזור. אגב, בדיעבד, התברר שבית הקליה שנמצא הכי על הדרך שלנו לא היה בטבעון, אלא בזרזיר (!). בית קליה מקומי בשם פרסקו. כשעברנו שם הוא כבר היה סגור. יום אחד אקפוץ אליו.

ויש לכם עוד אפשרות. בחור בשם רומן הקים אתר בשם אוריג׳ין קופי. המטרה שלו היא להיות מרקטפלייס (בעד: להחזיר מלים יפות כמו מרכול) של בתי קליה קטנים, כדי שיותר אנשים יוכלו להיחשף אליהם. כרגע הוא עובד עם חמישה בתי קליה, שלושה מתוכם נמצאים ברוטציה שלי, וכתב בלינקדאין שלו שהוא מתכנן להתרחב לעוד. אם אתם רוצים להיחשף לבתי קליה קטנים ולטעום קצת מכל אחד ולשלם על משלוח אחד, אולי זו הדרך הכי טובה עבורכם. תוכלו למצוא את האתר שלו כאן.

אם אתם בקטע של קפה, או בקטע של להתנסות, אני ממליץ בחום. בעיקר אם יש לכם מטחנה בבית, אבל גם אם לא. לפני כמה שנים אני עברתי מבירה מסחרית לבירת קראפט ישראלית. אז אותו הדבר גם עם קפה. כן – זה יקר יותר. אבל קודם כל – אני נהנה לדעת שאני תומך ביצרנים קטנים ולא בתאגידי ענק. ככה אני, כל אחד וההעדפות שלו איך להוציא כסף. אבל מעבר לזה, הקפה המסחרי מול הקפה הארטיזנלי? בדיוק כמו בבירה, זה פשוט לא אותו המוצר. זה משהו אחר לגמרי, לא על אותה הסקאלה. במקום אותו הטעם האחיד והמשעמם בכל פעם ופעם, ככה תמצאו בכל שקית ושקית לא רק נגיעה אישית של אותו קולה, אלא גם מגוון אדיר של טעמים וארומות. החיים קצרים מדי כדי להעביר אותם באותו הדבר.

6.
החזרה הביתה מיום הצילום הזה בצפון היתה מאתגרת. דור הצלם הוריד אותי בתחנת הרכבת פאתי מודיעין. משם, זו נסיעה של 16 דקות הביתה בסך הכל ביום רגיל. בפועל, לקח לי בערך שלוש שעות להגיע, כי זה לא היה יום רגיל. זה היה יום חמישי, וירושלים עדיין היתה נצורה בגלל העצרת החרדית נגד הגיוס. בתחנת הרכבת במודיעין העריכו שהרכבות יתחדשו בתוך שעה. הייתי רעב אז הלכתי לאכול בישפרו הסמוך, וכשחזרתי לתחנה, ההערכה השתנתה לכך שהרכבות יתחדשו סמוך לחצות. עכשיו, אני לא יודע אם אי פעם הייתם בתחנת הרכבת פאתי מודיעין, אבל בואו רק נגיד שהמילה ׳פאתי׳ בהחלט הולמת אותה. אין שם כלום. שום כלום, ברדיוס גדול מאוד, ואז אחרי הרדיוס הגדול מאוד הזה – העיר מודיעין. בצר לי, התקשרתי לאשתי. ובעודי רוטן לה, זוג צעיר וחמוד שהיה שם שמע אותי, והציע לי טרמפ איתם לירושלים.
אני לא יודע בני כמה הם בדיוק, מניח שאיפשהו בתחילת שנות ה-20. אחרי הלימודים. היא חוקרת במכון ויצמן, הוא עובד בחברת הייטק בתל אביב. לשניהם ברק בעיניים. הם גרים בירושלים מתוך אהבה לעיר, ונלחמים להישאר לגור בה, למרות שמרכז החיים שלהם כבר במקום אחר. בדרכנו לעיר (דרך כביש 443) היא שיתפה אותו בהתרגשות בפריצת דרך שהיתה לה במעבדה באותו היום. הבנתי אולי 10% ממה שהיא הסבירה (משהו עם קריסטלים ואנליזות ומולקולות שהיא הצליחה להפריד, או להיפך, אני לא סגור על זה) אבל הבנתי 100% מהאהבה שלהם. האהבה ביניהם היתה אהבה בוסרית של אנשים צעירים, בתחילת דרכם. זה היה מחמם את הלב, ומדבק. פעם גם אנחנו היינו כאלה. ומה שאני יודע היום, אחרי יותר מעשרים שנה ביחד, זה שאם הם יתמידו באהבה שלהם, ויילחמו עליה כנגד הגלים הסוערים שיגיעו, כי הם תמיד מגיעים מתישהו, הם יגיעו אל הצד השני ויגלו שאהבה היא דבר שיודע לצמוח, ולהתפתח, ולעבור אבולוציה, ולהיות יפה יותר ויותר, גם כששיערה כבר שב.
כשחזרתי לבסוף הביתה, איפשהו בשמונה וחצי בערב, היא היתה במטבח. הבית היה שקט. הילדים היו בחדריהם, בענייניהם, מאחורי דלתות סגורות. שמתי את הקפה הטרי שקניתי בארון הקפה, את האוזניות במקומן, ונתתי לה חיבוק גדול.

החיים באמת קצרים ושבריריים. מלאו אותם בדברים שאתם אוהבים ומעריכים שעושים לכם טוב. קפה. בייגל׳ה. אולי עבודות בחימר. מצאו מישהו לאהוב ולחלוק אותם איתו, או איתה, וברכו על כל רגע שזה מתאפשר לכם.

Source

Source

Source

Source

Source

Source

Source

Source

Source

Block quotes are a nice way to put a quote or excerpt from a source. They make it clear that it is a quote.

Of course, you can also do bold, italic, links, and all that good stuff.

Headings and Embeddings

You can have headings in posts. Just use the Type… dropdown. You can also embed a couple of different types of content. To put an image, just drag it in:

For a tweet, YouTube video, or Vimeo video, just paste the link on a new line:

Hamish McKenzie@hamishmckenzie

Twitter is an amazing tool and an awful place.

December 15, 2017

To delete a post (like that default “Coming Soon” post we’ve pre-populated your homepage with) click on the Settings button (just to the left of Publish), and scroll down and find the delete button.

Finally, if you import posts from some other site’s archives, you can backdate them so they are published in the correct order and associated with the correct publication dates. To do so, after you have published a post, go into that post’s Settings (just to the left of the Publish button) and select the desired date.

If you have any questions, send them to hello@substack.com!

(Publishers can delete this post by finding it in the Posts section of of the dashboard, clicking “Edit” on the Coming Soon post, clicking Settings at the bottom, then clicking Delete Post.)

However, it shouldn’t be deleted it until something has been published to take its place – otherwise, this homepage will look empty.)

Here are some other Substack publications worth checking out:

• Daniel Mallory Ortberg’s The Shatner Chatner

• Helena Fitzgerald’s Griefbacon

• Bill Bishop’s Sinocism

• Kelly Dwyer’s The Second Arrangement