Elul’s closing celebration took place in Modi’in and began with a short mingling session. It was especially enjoyable for me to realize how many people I now know from the various groups. I was particularly happy to see my high school friend who had spent the year volunteering in the north and returned to the United States a few days after the closing celebration.

After the expected speeches, thanks, and acknowledgments from all the partners involved in the project, there was a playback theater performance by the “Flashback” Theater Company, which creates theater from personal stories. They transformed our experiences into short performances—some funny, some touching, and some sad, depending on the stories we shared.

It was fascinating to throw different topics from the year into the mix and hear personal stories while watching the actors’ interpretations. One story involved a cabinet that needed to be moved. When the volunteer arrived to help move it, it emerged almost casually that a bullet had entered through that very cabinet, wounded the owner in the shoulder, and ultimately saved his life. Another volunteer told how, on his very first day on the way to the Gaza Envelope, he met someone wearing a Nir Oz shirt. Their conversation revealed that the man was from Nir Oz and that his father had been in the kibbutz on October 7 and, at the time of their meeting, was buried somewhere in Gaza - in other words still being held hostage in Gaza. (His body has since been returned to Israel.)

Alongside these were stories about the confusion of waking up in the middle of the night and not knowing which house you are in, or reflections on the unique group dynamics of our Sunday meetings. We managed both to laugh and to pause, think, and reflect.

After the shared portion of the event ended, our small group gathered together for a mini ceremony where we received certificates of appreciation for our year of volunteering. In our group, we had already said everything there was to say, so there was not much left to add at this final gathering. There were a few more small gifts and farewell letters that people had written to one another.

Fortunately, I had already distributed my gifts earlier, and since we are continuing to live here, I do not really feel as though I am saying goodbye. Who knows how I will feel in the future? In any case, there were several more farewell events later in the week... and really, how many goodbyes can one have? We ended the day with a quiet evening at home.

And in the event that you were debating whether you would be interested in becoming involved in this project here is a short video by Iris Refaeli, one of our shinshins from SHa’ar Hanegev about all the groupps.I am sure that afterr this you will want to join!

A very spontaneous decision on Monday morning took me to the “Heroines” exhibition at the Design Museum in Holon, where I met my sister for an enjoyable day together. Getting there was supposed to be simple—Noni drove me to the train station in Sderot. But just as we arrived in the area, we discovered that a fire had broken out in a large warehouse near the station. The area had been evacuated, and the train was no longer stopping there.

I managed to get back into the car, and luckily Noni was available to drive me all the way to the station in Ashkelon, where he was ran a few errands. With perfect timing, my sister arrived near the train station just as I stepped off the train, and we drove together to the museum. After touring the exhibition, we sat down for a meal before I headed back by train.

The exhibition itself was fascinating and focused on design and fashion during times of war. The first story featured a Jewish fashion designer and seamstress who did not survive the Holocaust, but whose illustrated designs had been preserved by relatives abroad and were rediscovered many years later. The exhibition brought both her designs and her story back to life.

Later sections explored different fashions connected to nationalism and wartime experiences. The exhibition concluded with a display by Gottex, telling the story of Lea Gottlieb, featuring many iconic swimsuits from throughout the years alongside familiar vintage magazine covers. It was wonderful to enjoy a bit of culture in the middle of the summer. It also gave me that true summer-vacation feeling—and we even managed to fit in fun game night after Pilates class that evening.

Throughout the rest of the week, I was at the Summer School every morning. There were only a few students, but the atmosphere was still very much one of learning. On the final day, there was special staff breakfast get-together. That was also my final day of volunteering and I sent a message to the teachers’ WhatsApp group to officially say goodbye in my role as a Shinshinit. I do not yet know exactly what my plans for next year will be or how I will be involved with the school, but it was important to me to close this chapter of my relationship with the school.

In return, I received many heartwarming messages from the teachers and staff. Messages such as: “Very quickly, you became one of us…” “I truly enjoyed getting to know you, and our conversations touched me…” “Wherever you go, people will benefit from your generosity, calmness, caring nature, and endless concern for others—all expressed in your quiet and gentle way…” “I learned so much from you…” And many more messages like these, which made me blush and feel that the people I had worked alongside all year had truly seen me.

Tuesday was a busy day from the moment I woke up. I headed out for a swim and, on the way, received a message from school saying they would be happy if I came to the school after all (for some reason I had not originally been scheduled). So I swam quickly and briefly, then headed straight to school.

Immediately following school, there was a farewell event for the Shinshinim at Yachdav (the local senior center). The staff gave a special sendoff to those who had been particularly active volunteers there, and also, in a smaller way, acknowledged all the Shinshinim, since somehow each of us had become involved with Yachdav in one way or another. Recently, Noni has also started leading some bridge instruction sessions before the regular bridge gatherings. We even ran into one of the bridge players, who continues to put gentle pressure on me to join the Wednesday games. We’ll see what happens once we’re fully settled back into our new routine and “regular” life.

Apparently, one farewell event isn’t enough… So that evening we had yet another goodbye event—this time with the Vatikan (senior center of Kfar Aza) community. The evening began with delicious snacks (including a cake I baked earlier in the day..) and warm conversations and continued with the artistic portion of the program: Yaron Yitzhak’s performance, “A Person Searches for Meaning—and Sings.”

The performance was moving and focused on many different kinds of connections. First, there were the connections between us, the Shinshinim, and the veteran residents of Kfar Aza. There were also stories about Yaron’s connections with close childhood friends, as well as his connection with Ilan (one of our Shinshinim) through the Melach HaAretz pre-army academy where they had worked together. The stories were woven together with songs that felt perfectly suited to this place and time—songs such as Black Flower by Eran Tzur, a song by Evyatar Banai, Lu Yehi, and Greenfields. The entire audience joined in the singing.

Another unexpected and touching connection emerged when Yaron mentioned something about his wife. It turned out that several years ago, a group of veteran residents from Kfar Aza had visited him in Kalya and attended one of his performances there.

Toward the end of the show, which was largely based on his personal story, Yaron shared that he had recently written a children’s book called I Am a Secular Jew. He then read the entire charming book aloud to us. The illustrator, Tamar Ben-Baruch, created all of the illustrations using a single continuous line, and the book itself speaks about the idea that everything is connected and intertwined. I loved the book, which resonates deeply with the way I think about Judaism and secular identity.

We bought a copy (as did many others), and I already find myself wanting to buy it for more and more people. (Here is a link to the book https://yaronisaac.com/ )

This farewell event also included words of appreciation, gifts, and a festive, positive atmosphere. I hope I will continue to see the people from Vatikan even after our year of service is officially over.

Wednesday focused on thinking about what comes next. After Summer School, there was a Yadid LaHinuch meeting reviewing what has been done so far and what is important to focus on moving forward in terms of relationships with schools and recruiting volunteers. I will only really get involved with this after I return from Boston at the end of the summer, but it definitely gives me a sense of continuity and belonging to know that there will be things waiting for me at the end of August

At the same time, Noni was at the technology incubator, meeting with early stage startups, and it will be interesting to see how that connection develops next year.

In the afternoon, I went to Pilates with two frinds from our group. At home, I worked on plans for the extended family gathering we were preparing for the weekend, and I also sewed a gift for a baby—the granddaughter/daughter of close friends. Every sewing project here in Kfar Aza is a challenge because my sewing machine is a little rebellious, my scissors are not really meant for fabric, and the sewing conditions are not yet ideal. But despite all that, I managed to complete the project.

Thursday flew by with school, swimming, water aerobics, shopping for Friday, and many other preparations. In between, Ilai arrived after finding something in Tel Aviv that I could not find in Sderot—natural cotton bags for the flower-printing project I had planned for the family gathering.

Thursday was also our final day officially as Shinshinim! (in our service year). In the afternoon, I had a phone interview about next year—not related to volunteering. At the same time, I received a message about the walking group and joint planning for next year, with the goal of strengthening the groups. I immediately agreed to get involved in this project—I truly believe that physical and social activity greatly improves our health and our mood! Another project that I will continue accompanying over the coming months is supporting bereaved families from Kfar Aza with memorial arrangements and remembrance days.

A door closes and another door opens. We will see where all of these paths lead.

Our extended family gathering included twenty people—our children, my parents, sisters, nieces and nephews, partners, and even one great nephew.

We started the day with preparations, including picking colorful flowers and green leaves for the printing project. We continued by picking up food from Dan Dan’s catering (we wanted to make sure everyone could experience the food that has been part of our Sunday gatherings for the past year and a half…) and welcoming all of our guests as they arrived at different times throughout the day.

Every time a car arrived, Noni went out on his bicycle to the kibbutz gate to welcome them and specifally to approve their arrival (as you cannot enter Kfar Aza without permission). The flowers on the table immediately drew people into the project, and everyone created beautiful printed bags. By the end of the day, everyone had arrived for some time together at the pool, and we finished with a family dinner on our deck and a Kabbalat Shabbat kiddush led by my parents—a truly joyful family atmosphere.

My parents stayed overnight here until Sunday morning, and Ilai stayed until Saturday evening. They wanted to see the places where we spend time and the places we love in the area.

We visited friends here in the kibbutz and drove to Netiv HaAsara, to Ben Ben’s nursery and Oren Winery, where we also heard the story of the winery, tasted wines, and sat down for a light meal. On the way back to Kfar Aza, we stopped at the Wind Chime memorial for Assaf Siboni z”l, and at the memorial “Ktav Vashem” outside of Kfar Aza. Noni also managed to go out for a bike ride in the morning before everyone else woke up.

The final thing connected to our service year was that the delivery of furniture, donated through Elul for a project in Kfar Aza, finally arrived! Just before our flight to Boston, we managed to help unload all the couches and pillows at Pilon Kindergarten.

For now, everything is dust and roads that are barely roads. (The couches will be unpacked at a later date). The delivery truck driver said, “Why did I come this way? I should have taken another route…” because the road was extremely challenging and really only suitable for a four-wheel-drive vehicle. We told him: “There is no other way.”

Earlier, on the way back from the pool, I met the road contractors, and they told me that paving the roads and pouring the sidewalks will begin very soon. It will be fascinating to see what this place looks like when we return.

And so this very special chapter has come to an end. A period in which we met so many new people, heard stories that were moving, sad, painful, and inspiring, and immersed ourselves in life in the Western Negev.

Next week I will publish one more post, where I will add links to various videos, articles, and all the people involved in this work and these efforts.

People keep asking me whether I will continue writing after this year… and I don’t have an answer. Maybe I will send an update from time to time. Maybe I will feel that my Sundays have suddenly become much emptier, now that there are no longer group meetings and no dedicated time for writing the blog.

And I am always happy to hear from people who read the blog!

מסיבת הסיום של “אלול” התקיימה במודיעין, ונפתח במינגלינג קצר שהיה נעים עבורי, לראות שאני מכירה כבר המון אנשים מהקבוצות השונות, ובמיוחד שמחתי לראות את חברתי מהתיכון שהיתה כל השנה בצפון, וחזרה ממש אחרכך חזרה לארצות הברית. לאחר הברכות והתודות המתבקשות מכל השותפים לעשייה ולפרויקט היה מופע פלייבק של תיאטרון “פלאשבק” - שעושים תיאטרון מסיפור, והפכו את הסיפורים שלנו להצגות קטנות ומצחיקות או רגישות ועצובות בהתאם לסיפורים שסיפרנו. סך הכל היה נחמד לזרוק לאוויר נושאים שונים שעלו במשך השנה ולשמוע סיפורים אישיים ולראות את הפרשנות שנתנו להם - כמו סיפור של ארון שהיה צריך להזיז וכשהשינשין הגיע להזיז את הארון הסתבר כבדרך אגב שדרך הארון חדר כדור שפצע את בעל הארון בכתף, אך זה הציל את חייו, או שינשין שסיפר שביום הראשון שלו בדרך לעוטף הוא פגש מישהו עם חולצה של ניר עוז ומתוך השיחה ביניהם הסתבר שהאיש היה מניר עוז, ושאבא שלו היה בקיבוץ בשביעי באוקטובר ובעת המפגש היה קבור בעזה. (בינתיים גופתו הוחזרה לארץ) לצד סיפורים על הבילבול כשמתעוררים באמצע הלילה ולא יודעים באיזה בית נמצאים, או מה קורה בדינמיקה של קבוצה ביום ראשון. הספקנו גם לצחוק וגם לחשוב ולהרהר.

בסיום החלק המשותף נפגשנו בקבוצה הקטנה שלנו והיה מיני טקס לחלוקת תעודות הוקרה על שנת ההתנדבות. אצלינו בקבוצה כבר אמרנו הכל אז לא נשאר מה להגיד במפגש האחרון הזה. עוד מתנות קטנות ומכתבי פרידה שאנשים כתבו. למזלי, חילקתי כבר קודם מתנות ומכיוון שאנחנו ממשיכים לגור כאן לא מרגישה שאני ממש בפרידה ומי יודע איך ארגיש בעתיד, ובכל מקרה בהמשך השבוע היו עוד אירועי פרידה…. וכמה אפשר? סיימנו בערב רגוע בבית.

וכאן יש סרטון שאיריס רפאלי, שינשינית מהקבוצה שלנו, ערכה עבור כל הקבוצות של אלול בצפון ובדרום. אז אם עד עכשיו לא הייתם בטוחים אם אתם רוצים להצטרף - עכשיו הזמן להיות בטוחים.

החלטה מאוד ספונטנית ביום שני בבוקר הביאה אותי לתערוכת “גיבורות” במוזיאון העיצוב בחולון, שם נפגשתי עם אחותי לבילוי משותף מהנה. הדרך לשם היתה אמורה להיות פשוטה - נוני הקפיץ אותי לרכבת בשדרות - רק שבדיוק שהגענו לאיזור הסתבר שפרצה שריפה באיזה מחסן גדול באיזור התחנה ופינו את כל האוכלוסיה משם והרכבת לא עצרה בתחנה. הספקתי לחזור לאוטו, ולמזלי נוני היה פנוי ויכל להקפיץ אותי עד התחנה באשקלון, שם הוא גם הספיק לעשות כמה סידורים. בתזמון מושלם אחותי הגיעה בדיוק לאיזור התחנה כשירדתי מהרכבת וכך התחלנו את הסיור. בתום הסיור גם ישבנו לאכול לפני הנסיעה חזרה ברכבת. התערוכה עצמה היתה מעניינת, ועסקה בעיצוב ואופנה בזמן מלחמה. הסיפור הראשון בתערוכה הוא על אישה יהודייה מעצבת ותופרת שלא שרדה את השואה, אבל הדגמים שלה המצויירים נשמרו אצל קרובי משפחה בחו”ל והתגלו אחרי המון שנים . התערוכה החייתה את הדוגמאות ואת הסיפור. בהמשך היו כל מינו אופנות שקושרות בלאומיות במלחמה ובסוף היתה תערוכה של גוטקס עם הסיפור של לאה גוטליב במלא בגדי ים מוכרים מכל השנים וירחונים. היה מאוד נחמד קצת תרבות באמצע הקיץ. וגם תחושה של חופש גדול ואפילו הספקנו לארח ערב משחקים משמח אחרי הפילאטיס בערב.

בהמשך השבוע הגעתי בכל הבקרים לבית ספר של הקיץ. היו מעט תלמידים, ועדיין אוירת לימודים. ביום האחרון התפנקנו בארוחת בוקר לכל הצוות. ביום האחרון שלי שלחתי הודעה לוואטסאפ של המורות להיפרד באופן רשמי כשינשינית. אינני יודעת בדיוק מה התוכניות לשנה הבאה ובאיזה דרך אשתלב בבית הספר והיה לי חשוב לסיים את הפרק הזה של הקשר שלי עם בית הספר. קיבלתי בחזרה המון הודעות מחממות את הלב מהמורות והצוות כמו: “מהר מאוד הפכת להיות חלק מאיתנו..” “נהניתי מאוד להכיר אותך והשיחות בינינו ריגשו אותי” “…בכל מקום שתגיעי יהנו מהנתינה, הרוגע, האכפתיות והדאגה האינסופית לאחרים והכל ברוגע ובשקט שלך” “… למדתי ממך המון..” ועוד כאלה מין הודעות שגרמו לי להסמיק ולהרגיש שהאנשים איתם עבדתי כל השנה ראו אותי.

יום שלישי היה עמוס מהרגע שהתעוררתי - יצאתי לשחות ובדרך קיבלתי הודעה שישמחו אם אגיע לבית ספר (לא הייתי משובצת במערכת במקור משום מה) אז שחיתי מעט ומהר וישר לבית הספר. בהמשך היה אירוע פרידה מהשינשינים ב”יחדיו” שם הצוות נפרד באופן מיוחד מהפעילים ביותר בהתנדבות שם, וגם בקטנה גם מכל שאר השינשינים שאיכשהו כולנו הגענו בצורה זו או אחרת ליחדיו. נוני התחיל לאחרונה גם להנחות קצת בברידג’ את השחקנים לפני המפגש הקבוע של הברידג’ ואפילו פגשנו ליד את אחת השחקניות שמפעילה עלי לחץ להצטרף למשחקים בימי רביעי… נראה מה יהיה כשנחזור.

פרידה אחת לא מספיקה אז בערב היתה לנו פרידה נוספת - הפעם מהותיכאן. ערב שנפתח עם נישנושים מפנקים ומפגשים אנושיים והמשיך לחלק אומנותי, ירון יצחק במופע “אדם מחפש משמעות - ושר”. המופע היה מרגש ועסק בחיבורים מסוגים רבים - קודם כל החיבורים שלנו, השינשינים, עם הותיקים של כפר עזה, החיבור לחברים טובים מהילדות של ירון, וגם חיבור של ירון לעבודה עם אילן (מהשינשינים) במכינה שלו “מלח הארץ”. הסיפורים שולבו עם שירים שכל כך התאימו בדיוק למקום ולזמן (כמו פרח שחור של ערן צור ושיר של אביתר בנאי, לו יהי ו greenfields) וכל הקהל השתתף בשירה. חיבור מרגש נוסף ובלתי צפוי התגלה כאשר ירון סיפר משהו על אישתו ואז התברר שלפני כמה שנים היה טיול של הותיקים מכפר עזה שכלל ביקור אצלו בקליה במופע שלו שם. בסוף המופע, שהוא סיפור אישי שלו, הוא שיתף שכתב לאחרונה ספר ילדים “אני יהודי חילוני” והקריא לנו את כל הספר המקסים. המאיירת תמר בן ברוך איירה את כל הספר בקו אחד, וגם הספר מדבר על כך שהכל קשור ומחובר. אהבתי מאוד את הספר שמתכתב מאוד עם מה שאני חושבת על יהדות וחילוניות. רכשנו ספר אחד (וגם רבים אחרים רכשו) ( הנה קישור לספר למקרה שמישהו מעוניין לרכוש https://yaronisaac.com/ ) וכבר מתחשק לי לקנות את הספר לעוד ועוד אנשים. באירוע הפרידה הזה גם היו תודות, ומתנות ואוירה חגיגית וחיובית. מקווה שאמשיך לפגוש באנשים של הותיכאן גם כשלא אהיה בשנת שירות.

יום רביעי התמקד במחשבה על מה הלאה ואחרי בית הספר של הקיץ היתה ישיבה של “ידיד לחינוך” עם סיכום של מה שנעשה עד היום ומה חשוב לעשות בהמשך מבחינת הקשר עם בתי הספר וגיוס מתנדבים. אני אגיע לזה רק כשאחזור מחו”ל בסוף הקיץ, אבל זה בהחלט נותן תחושת המשכיות ושייכות לדעת שיש לי מה לעשות כשאני חוזרת לפה בסוף הקיץ. במקביל נוני היה בחממה הטכנולוגית, במפגש עם סטרטאפים צעירים - ומעניין איך יהיה הקשר הזה שנה הבאה. אחר הצהריים הלכתי לפילאטס. בבית עסקתי בתכנונים לקראת המפגש המשפחתי המורחב שתיכננו לסופ”ש וגם תפרתי מתנה לתינוקת - נכדה/בת של חברים קרובים. כל תפירה כאן בכפר עזה מאתגרת כי מכונת התפירה שלי מעט מרדנית, המספריים לא נועדו לבדים והתנאים לתפירה עדיין לא מושלמים ובכל זאת הצלחתי לתפור.

יום חמישי עבר ביעף בית בית הספר, שחייה, חוג התעמלות במים, קניות לשישי והכנות אחרות. בין לבין עילי הגיע, אחרי שמצא בתל אביב משהו שלא הצלחתי למצוא בשדרות - תיקי בד לפרויקט הדפס פרחים על תיקים שתיכננתי למפגש המשפחתי. יום חמישי היה גם היום האחרון שלנו כשינשינים בשנת שירות ואחר הצהריים היתה לי שיחת טלפון עם ראיון לגבי שנה הבאה - לא בהתנדבות. ובמקביל גם קיבלתי הודעה בקשר לקבוצת הליכה וחשיבה משותפת לקראת שנה הבאה כדי לחזק את הקבוצות, וכבר הסכמתי להתגייס לפרויקט הזה - מאמינה שפעילות פיזית וחברתית מאוד משפרת את הבריאות ומצב הרוח שלנו! פרויקט אחר שאני ממשיכה ללוות בחודשים הקרובים הוא ליווי משפחות שכולות מכפר עזה לסידורי אזכרות וימי זיכרון. דלת נסגרת ודלת נפתחת. נראה מה ייצא מכל הדברים האלה.

מפגש משפחתי מורחב בהשתתפות עשרים אנשים, ילדים שלנו, ההורים שלי, אחיות, אחיינים ואחייניות, בני זוג ואפילו נכדן אחד. פתחנו את היום בהכנות שכללו קטיף פרחים צבעוניים ועלים ירוקים לטובת פרויקט ההדפסים, והמשיך בקבלת האוכל מהעגלה של דן דן (רצינו לוודא שכולם יחוו את חוויית האוכל שלנו מימי ראשון בשנה וחצי האחרונות…) והכנסת כל האורחים שלנו בשלבי ההגעה השונים שלהם. לכל אוטו שהגיע אלינו נוני יצא ברכיבת אופניים לשער כדי להכניס אותם. הפרחים על השולחן זימנו אנשים מייד לפרויקט ויצאו תיקים מקסימים. כולם הגיעו לקראת סוף היום לבילוי בבריכה וסיימנו בארוחה משפחתית על הדק שלנו וקבלת שבת בהובלת ההורים שלי - אוירה משפחתית משמחת ביותר.

ההורים שלי נשארו לישון פה עד יום ראשון בבוקר ועילי עד שבת בערב. הם ביקשו לראות מקומות בהם אנו מבלים או אוהבים בסביבה. ביקרנו אצל חברים פה בקיבוץ ונסענו לנתיב העשרה למשתלה של בן בן וליקב אורן, שם גם שמענו את סיפור היקב, טעמנו יינות וישבנו לאכול ארוחה קלה. בדרך חזרה לכפר עזה עברנו בחליל הרוח לזכרו של אסף סיבוני ז”ל, ובאנדרטה כתב ושם בכניסה לכפר עזה. נוני הספיק לצאת לרכיבה בבוקר לפני שכולם קמו.

הדבר האחרון שקרה שקשור לשנת שירות הוא שהמשלוח של הריהוט שהגיע דרך תרומה לאלול עבור פרויקט בכפר עזה הגיע! רגע לפני הטיסה שלנו לבוסטון הספקנו לעזור ולפרוק את כל הציוד בגן פילון. בינתיים הכל אבק וכבישים לא כבישים (נהג המשאית של המשלוח אמר - למה באתי מפה הייתי בא בדרך אחרת.. כי הדרך היתה מאוד מאתגרת ומתאימה לרכב ארבע על ארבע - ואמרנו לו - אין דרך אחרת). גם בדרך חזרה מהבריכה פגשתי את הקבלנים של הכבישים והם אמרו שעוד רגע סוללים את הכבישים ויוצקים את המדרכות! מאוד מעניין לדעת מה יהיה כאן כשנחזור.

כך הסיימה לה תקופה מיוחדת במינה, בה הכרנו המון אנשים חדשים, שמענו סיפורים מרגשים, עצובים, כואבים ומעוררי השראה והיינו עסוקים בחיים בנגב המערבי. בשבוע הבא אפרסם עוד פוסט ובה אוסיף לינקים לכל מיני סרטונים, כתבות וכל המעורבים בעשייה. אני נשאלת כל הזמן האם אמשיך לכתוב גם אחרי השנה… ואין לי תשובה. אולי מידי פעם אשלח עדכון. אולי ארגיש שימי ראשון ממש התרוקנו לי כשגם אין יותר מפגשים של הקבוצה וגם אין לי שעות של כתיבה לבלוג. ואני תמיד שמחה לשמוע מאנשים שקוראים את הבלוג!

On Sunday morning, the three of us—Einat, Noni, and I—headed to Sderot. Noni began three days of work with the gifted students program, while Einat and I went to the Ministry of Interior office in Sderot so she could get a new passport. I dropped Einat off at what we thought was the correct location, only to discover that the address listed on Google had nothing to do with the actual Ministry of Interior office. In the meantime, I dropped Noni off at his school. Fortunately, Sderot is a small city, and the real office was not very far away. The service was efficient and quick, and I still had time to drive Einat back to Kfar Aza and pick up breakfast from the “Kanyonit” (small grocery store in Kfar Aza) for Einat and Ilai, who had stayed home to work.

The “Yadid LaHinuch” volunteer training session took place at the Gilda building, one of the educational facilities of the regional council, and was attended by new volunteers from across the Sha’ar HaNegev area. The training was led by the Yadid LaHinuch staff and was both thorough and engaging. It covered the role of volunteers, the responsibilities of schools toward volunteers, and a variety of real-life scenarios and how to handle them.

Among the topics discussed was the principle that volunteers do not replace teachers and cannot be left alone with a class, even for a minute. There was also a discussion of mandatory reporting requirements—a topic I know well from my work in the United States—and I was pleased to learn that similar procedures exist here as well. The training was delivered thoughtfully and professionally, and it gave participants the sense that volunteers are supported and valued.

Noni and I drove home together and arrived just in time for lunch with Einat and Ilai before taking them to the train station for their trip back to Tel Aviv. It was very important to them to get there relatively early so they could make plans to watch the World Cup final. Meanwhile, we managed to head straight to our own final group meeting.

Our last group gathering began with a collaborative art project. Each of us colored a mandala, and together we assembled them into one large canvas, which we left as a gift for the Havruta Club in Nahal Oz, where we held most of our meetings throughout the year. It was especially pleasant to sit together around the tables and paint the canvasses. I found myself wishing we had done more activities like that during the year. We shared one final meal from Dan Dan, the catering company that provided our Sunday dinners throughout the year. As a thank-you for our weekly orders, they sent us a special dessert.

We ended the evening with an exercise in gratitude. Sheets of paper with the word “Thank You” and the name of a group member at the top were spread around the room. We were asked to write a note of appreciation, focusing on something that person had taught us about ourselves or some other meaningful contribution they had made to us. By the end, everyone received a page filled with messages from the group.

The remarks on the paper with my name included remarks by people who thanked me for consistently inviting others to join the walking group, for paying attention to small details, and for my persistence, among other things. I am not sure whether I managed to write exactly what I wanted to say to each person under the circumstances, and I will have to make opportunities to tell them. Since everything was anonymous, I do not know who wrote which comments to me. As a final gesture, Miri gave each of us a colorful bookmark filled with photographs from our time together—a wonderful incentive to keep reading books.

In the evening, our walking group met for a walk that had been designated as a farewell walk for Miri, who had faithfully walked every week and is leaving in Kfar Aza as our program ended and she is setting off on her big travel adventure. As we walked, we could see how the kibbutz continues to change, though it is still covered in dust. We passed the end of an event at the swimming pool for residents who have returned to live in the kibbutz, and we hope to see many more events like that in the future.

There is no doubt that there are fewer group walks during the summer. These days, I am more likely to run into people from the group while swimming at the pool, so I am sure they are enjoying that option for now. In the fall, I hope we will fill the ranks again with new walkers joining the group, alongside those who have been faithfully walking all year.

This long day ended with the very one-sided Spain–Argentina World Cup final. I watched it at home by myself, while Noni returned from his regular Sunday bridge game and went to watch it on a big screen with local friends. And during every spare moment throughout the day, Noni was creatively brainstorming activities and ideas for his students.

Monday was a relatively calm day compared to the rest of the week. We both started the day in education—Noni with the gifted students program, and me with the summer school.

Later, I met with someone from abroad who was interested in the Elul program, and we met at Ofir Coffee Cart so he could learn more about the program and explore ways he might become involved. I don’t know what he will ultimately decide, since committing to nine months is a significant undertaking, but I felt that he would have a great deal to contribute here and would enjoy the experience. I also enjoyed the opportunity to share stories from my own year, and received a beautiful flower from the Sa’ad hothouses.

In the afternoon, we continued the theme of telling the story of our year when we hosted an impressive woman in her eighties, one of the leaders of the Joint, who had come from Australia to visit Israel. After touring the kibbutz, she came to our house to learn more about the program. The conversation flowed easily, and she was deeply interested in many different aspects of the initiative.

She remarked that the region has clearly been through significant trauma and asked what it is like for us to live here. She also shared some of her own history, explaining that she is a Holocaust survivor—one of the children who was hidden in Hungary during the war. Her father did not survive Auschwitz, and her mother became gravely ill after the war and was sent to Sweden for rehabilitation. A few years later, they were able to immigrate to Australia, where life became much better.

She told us that the reaction in Australia after October 7 surprised much of the Jewish community, particularly the antisemitic demonstrations that took place near the Sydney Opera House. Our guest was truly inspiring, and we were grateful for the opportunity to meet her.

I ended the day with a Pilates class in Mefalsim.

On Tuesday, we started the day with a refreshing swim at the pool before summer school. Noni went on an “escape room” activity with the gifted students, while I had a work meeting with the “Friends of Education” team after summer school. It was a practical meeting focused on recruiting volunteers and integrating them into the different schools, a good preparation for the beginning of the school year.

In the afternoon, our whole group met for a creative project at the Sha’ar HaNegev workshop: making collages about the end of the year and what we hope will come next. Once again, it was a fun activity, sitting together around a table—and the conversations that came up while searching for images to include in the collages were wonderful: “I’m looking for couples—for a good relationship—if anyone finds a picture of a couple, please pass it to me,” “Cats, over here,” “I want green images,” “Has anyone seen pictures of babies?” and many other requests. In the end, we created a wide variety of collages. I put a bicycle at the center of mine, hoping that this year I’ll be able to ride more and also go on more trips!

The meeting was so enjoyable that everyone decided it couldn’t just end there, so we all drove together to the Nir Oz pub. Wow—what an evening we had there. Nothing extraordinary or unusual, but the atmosphere was wonderful: relaxed, warm, and pleasant, in a makeshift pub on the grass beside the pool. Someone said it was the most fun evening we had all year! We also disocvered that two women from our group found a viper snake in the yard and managed to call the snake catcher!

We arrived just as an event celebrating the Nir Oz 12th-grade graduates was ending—only seven students in total, some of whom still have not returned to live in Nir Oz, but who wanted to celebrate there. We heard stories about the kibbutz, rebuilding, hope, and renewal. Someone who manages the rebuilding of the houses came over to sit with us, and somehow we discovered that he has a cousin in Boston—and of course, it turned out to be someone we know very well. This happens to us so often that you could almost think we know every Israeli living in Boston!

We stopped for some shopping at Sa’ad’s grocery store on Wednesday after summer school because we wanted to have fresh mushrooms for the festive dinner at Tal and Ilan’s house. Or group had planned a farewell dinner for this wonderful couple who have hosted us for a year and a half—Wednesday evening dinners and Monday lunches (meaning they hosted us together with whoever happened to be in the kibbutz: young Shinshinim, various office and construction workers, occasional volunteers, and friends). The thank you letter we wrote (Meirav wrote as our represetative) is at the end of the post.

Each of us prepared a dish and described it in the most impressive and creative way we could imagine. We presented the hosts with an official, Michelen certified “restaurant” certificate complete with stars! It was definitely a festive meal.

I had spent the entire week carefully working on hamsas that I sewed, with love, for each member of our group, as well as for our hosts, and I handed them out just before the meal. Once again, it was a relaxed, festive, and delicious shared dinner. There was excitement in the air, along with a feeling of an ending.

Some people had already finished their volunteering by the weekend and had moved out of their homes. I keep thinking about what it will be like when the whole group is no longer here—and even more so, what it will be like when I am no longer a “Shinshinit,” or as they decided to call us, a “Kshinishinit.” (I’m less connected to that name because I really don’t connect with the “elderly” part of it—I still feel young! - Kashish is an elderly person, so the name Kshishin - kshinshinim in plural and kshinshinit in singular female is a play on words.)

Thursday started with a short swim and summer school, and afterward I had a meeting with the principal and the first-grade teacher to think about how and what we can do—and whether we can create a math program using Montessori materials and philososhy for first- and second-grade students.

It would make me very happy to see students thinking about and understanding math intuitively, rather than just spending the whole day working through workbooks. Is it really possible to combine Montessori materials within a regular school, when students only come for one hour a week to a space designed for this purpose (but not only for this purpose…)? In any case, I left the meeting with many questions about how to make such a program work within such a limited framework. Definitely something to think about.

At lunchtime, we set out for a Gavish family vacation with everyone together, staying in a villa in the moshav of Hosen. We picked Ilai up on the way north (he was the only one not working until late…) and arrived first at the villa. We went shopping to fill the house with food so we could feed everyone without constantly needing to look for restaurants.

Most of the rest of the family arrived late Thursday evening after a full workday, just in time for a light night dinner. Afterwards, it was perfect to hang out in the jacuzzi and the pool.

On Friday, we started the day with a hike in Nahal Kziv, including swimming in freshwater pools and springs. We picked up Yotam from the train station in Nahariya, and he managed to buy schnitzel in challah or falafel for all the hungry hikers.

From the time we returned from the hike Friday afternoon until checkout on Saturday, we barely left the villa (except for a small outing that Noni and I made to a cute café in Tarshiha before everyone else woke up). We spent hours cooking, swimming, relaxing in the jacuzzi, playing pool, table tennis, and even foosball—which I played for the first time in my life and laughed a lot!

It was a calm, relaxing vacation of the kind the Gavish family doesn’t usually do—and maybe we should do more often. We returned late at night to Kfar Aza after dropping Ilai and Yotam off in Tel Aviv. We were so busy we do not have a single photo of all eight of us…

I’m already looking forward to the next family vacation, and in the meantime, I’m preparing for the final week of our Gap year of service.

The letter for Ayelet and Shachar:

“To the chefs of the Gaza Envelope: Ayelet and Shahar Shnorman,

The Kashinshinim cohort salutes you (mostly because after a year like this, it’s hard for us to get up from our chairs with all the extra kilograms we’ve gained).

Who would have believed that in December 2023 you would open a completely new kind of command center—a “carbohydrate comfort command center,” filled with home-cooked food and warmth? The rumors about your kitchen spread quickly, and I’m pretty sure that half the people who arrived at the kibbutz to “help with maintenance and security” did it mostly because it gave them an excuse to walk into your home with the face of an exhausted worker and say: “Wow, we worked so hard today… is there maybe still some of the meatballs left?”

You turned your home into a center of sanity, connection, and togetherness.

I want to take us back for a moment to that special “whiskey evening” you hosted in our honor. That evening, Ayelet you stood in front of us and shared, with rare honesty, the process you had gone through. You told us that at first, you saw us—the older volunteers arriving—as somewhat of a burden; an unnecessary distraction. But as time passed and we got to know each other, something changed.

That moving evening, you said you were creating that gesture to thank us. You said that our presence brought light into the homes and showed that there was life in the kibbutz.

But tonight, Ayelet and Shahar, the roles are reversed.

Today, we are the ones standing here to express our gratitude to you. To the couple who embraced us, spoiled us, and gave us attention throughout this entire period. Because of you—the light did not only shine in the houses; it shone in our souls.

And so, as we finish this chapter of volunteering and return to regular kitchens, the awards committee has decided that the time has come to grant you official recognition.

Restaurant critics in France award Michelin stars for dishes the size of a coin, served with tweezers and mushroom foam. But we know the truth: the real test of fine dining is the ability to feed a battalion of volunteers sweating in the dust, exhausted security workers, and one group of Kashinshinim who needed your cooking to keep their backs from seizing up!

We have decided to award you a Michelin star for the following reasons:

• For the dress code: No luxury restaurant would allow entry in work clothes covered in mud, dust, and the sweaty smell of physical labor. You welcomed us as if we had arrived in tuxedos with perfectly styled hair.

• For the portion sizes: At a regular Michelin restaurant, people leave hungry and go eat shawarma afterward. From your house, we left too full to return to work.

• For innovation in the menu: Who needs “deconstructed artichoke on a mountain-air foam bed” when every bite at your table brought our souls back into place (and sometimes even required an unplanned afternoon nap)?

• For your open hearts: Because your food is so much more than calories. It is also the best medicine for this period, fuel for the soul, and proof of the unique spirit you both have.

Please accept from us the official Three M Michelin Certificate:

M for Meshugaim (crazy)—for agreeing to host such a huge number of people.

M for Malachim (angels).

And M for… “Matay efshar lavo shuv le’echol?” (“When can we come eat again?”)

Thank you for opening your home, your pots, and your hearts.

We love you to the sky and back, appreciate every single moment, and are ready to return for a surprise inspection by our “restaurant critics” at any time.

With admiration, enormous love, and above all—with appetite,

The Kashinshinim Cohort 2025-2026

יום ראשון בבוקר יצאנו שלושתינו, עינת, נוני ואני, לשדרות - נוני התחיל שלושה ימים של עבודה בתוכנית המצטיינים בשדרות ועינת ואני נסענו למשרד הפנים בשדרות להוציא דרכון חדש. הרדתי את עינת במקום שחשבנו ששם משרד הפנים, רק כדי לגלות שהכתובת שמופיעה בגוגל בכלל לא קשורה לכתובת האמיתית של משרד הפנים. בינתיים הקפצתי את נוני לבית הספר שלו. מזל ששדרות עיר קטנה, והמקום האמיתי של משרד הפנים לא היה כל כך רחוק. השירות היה יעיל ומהיר, והספקתי להחזיר את עינת לכפר עזה, לקנות ארוחת בוקר בקניונית לעינת ועילי, שנשארו בבית לעבוד.

מפגש הדרכה של “ידיד לחינוך” התקיים ב”גילדה” (מבנה של החינוך במועצה) בהשתתפות מתנדבים חדשים מהסביבה של שער הנגב, ובהדרכה של צוות ידיד לחינוך. ההדרכה היתה מאוד מעניינת ויסודית, והתיחסה לתפקידים של מתנדב, לתפקיד של בית הספר מול המתנדבים. כמוכן הועלו מצבים שונים והתיחסות אליהם - למשל התיחסות לכך שמתנדבים לא מחליפים מורים ולא יכולים להשאר לבד בכיתה אפילו לא לדקה, התיחסות לחובת דיווח - נושא שאני מכירה היטב מהעבודה בארצות הברית, ושמחתי לדעת שזה קיים גם בארץ. ההדרכה הועברה בצורה יסודית ומעניינת, ונתנה הרגשה שהמתנדבים מוחזקים.

נוני ואני חזרנו הביתה יחד, והגענו בדיוק בזמן לארוחת צהריים עם עינת ועילי רגע לפני שהקפצנו אותם לרכבת לתל אביב. היה להם מאוד חשוב להגיע מוקדם יחסית לתל אביב כדי שיספיקה להתארגן על התוכניות לצפייה במשחק הגמר של המונדיאל, ואנחנו הספקנו להגיע ישר למפגש האחרון של הקבוצה שלנו!

המפגש האחרון שלנו התחיל עם הכנת יצירה משותפת של מנדלות, כל אחד צבע מנדלה ויחד יצרנו קנווס גדול של מנדלות שהשארנו כמתנה למועדון חברותא של נחל עוז, שם קיימנו את רוב המפגשים שלנו השנה. היה נעים במיוחד לשבת יחד סביב השולחנות ולצבוע. הצטערתי שלא יצא לנו לעשות יותר דברים כאלה. אכלנו ארוחה אחרונה מהאוכל של “דן דן” הקייטרינג הקבוע של ימי ראשון. הם שלחו לנו קינוח מפנק כתודה על כך שהזמנו משם כל שבוע. סיימנו את הערב באמירות תודה קבוצתיות - לכל אחד היה דף עליו היה כתוב “תודה” ושם של מישהו מהקבוצה, וההנחיה היתה לכתוב לכל אחד תודה על מה שהם לימדו אותנו על עצמינו או משהו בסגנון. בסוף לכל אחד יצא גיליון עם כל מיני תודות. אצלי הודו לי על ההתמדה בהזמנה להליכה, על הפרטים הקטנים ועל ההתמדה, בין היתר. אני לא בטוחה שהצלחתי לכתוב לכל אחד ואחת בתנאים האילו בדיוק את הדברים המשמעותיים שהייתי רוצה להגיד להם, ומקווה שיהיו לי הזדמנויות אחרות להגיד להם. הכל נכתב בעילום שם, אז אני לא יודעת בדיוק מי כתב לי מה. במסגרת התודות, מירי חילקה לכל אחד סימניה צבעונית, מלאה בתמונות מכל התקופה - סיבה מצויינת לקרוא ספרים.

בערב יצאנו להליכה, שהוגדרה כהליכת פרידה ממירי, שהתמידה כל השנה בהליכה עם הקבוצה, ומסיימת את תקופת המגורים שלה בכפר עזה ועוד רגע יוצאת לטיול הגדול שלה. בהליכה ראינו איך הקיבוץ ממשיך להשתנות, ועדיין כולו מלא אבק. ראינו את הסוף של אירוע שעשו בבריכה לאנשים שחזרו לגור בקיבוץ - בתקווה שנראה עוד הרבה אירועים פה בהמשך. אין ספק שבקיץ יש פחות הליכות, ואני פוגשת אנשים מהקבוצה בשחייה בבריכה, אז בטוחה שהם נהנים בינתיים מהאפשרות הזאת ובסתיו נמלא את השורות עם הולכים חדשים שיגיעו, בנוסף לאילו שהתמידו כל השנה. כל היום הארוך הזה הסתיים בצפייה במשחק הגמר המאוד חד צדדי של ספרד-ארגנטינה בגמר המוניאל. אני ראיתי בבית, לבד - נוני חזר מהברידג’ של יום ראשון והלך לראות על מסך גדול. ובכל רגע פנוי נוני חשב יצירתי על מה לעשות עם התלמידים שלו.

יום שני היה יום רגוע יחסית לימי השבוע, התחלנו אותו שנינו בחינוך - נוני עם המצטיינים ואני עם בית הספר של הקיץ. אני נפגשתי עם מישהו מחו”ל שהתעניין בתוכנית של אלול ונפגשנו בקפה אופיר כדי שתהיה לו אפשרות לשמוע יותר על התוכנית ועל הדרך שבה יוכל להשתלב. אינני יודעת מה יחליט, כי ההתחייבות לתשעה חודשים היא ארוכה, אבל אני הרגשתי שיש לו בהחלט מה לתרום כאן, ושיהיה לו מאוד נחמד להגיע, וגם לי היה נחמד לספר על השנה. קיבלתי גם פרח במתנה מהמשתלה של סעד. אחר הצהריים המשכנו בחוויה של לספר על השנה, כי אירחנו בבית שלנו אישה מרשימה, בשנות השמונים, מראשי הג’וינט שהגיעה מאוסטרליה לביקור בארץ. אחרי סיור בקיבוץ, היא באה אלינו לשמוע על התוכנית. השיחה היתה קולחת והיא מאוד התעניינה בכל מיני אספקטים של התוכנית. היא ציינה שהאיזור בהחלט עבר טראומה, ושאלה איך זה בשבילנו לגור כאן. היא ציינה שגם לה יש היסטוריה אישית למודת אירועים, ושיתפה שהיא ניצולת שואה מהילדים שהחביאו בהונגריה, שאביה לא שרד את אושוויץ, ואמה היתה מאוד מאוד חולה אחרי המלחמה ונשלחה לשיקום בשוודיה. אחרי כמה שנים הם הצליחה להגר לאוסטרליה, שם החיים היו טובים. התגובה באוסטרליה אחרי השבעה באוקטובר מאוד הפתיעה את הקהילה היהודית - עם המהומות האנטישמיות שהיו בבית האופרה של סידני. האורחת היתה מעוררת השראה ושמחנו על ההזדמנות להכיר אותה. סיימתי את היום בפילאטס במפלסים.

ביום שלישי פתחנו את היום בשחיה מרעננת בבריכה לפני בית הספר של הקיץ. נוני נסע ל”חדר בריחה” עם התלמידים המצטיינים, ולי היתה פגישת עבודה עם הצוות של “ידיד לחינוך” אחרי בית הספר של הקיץ, פגישה עניינית עם חשיבה על גיוס מתנדבים ושילובם בבתי הספר השונים, הכנה טובה לקראת תחילת שנת הלימודים. אחר הצהריים נפגשנו, כל הקבוצה שלנו, לפרויקט יצירתי בבית המלאכה של שער הנגב, הכנת קולאז’ים של סיום השנה ושל מה אנחנו רוצים שיהיה בהמשך. שוב עשייה כייפית, ישיבה משותפת סביב השולחן - והנושאים שהועלו בזמן שחיפשנו תמונות לשים על הקולז’ - “אני מחפשת זוגות - לזוגיות טובה - מי שנתקל בתמונה של זוג שיעביר לי”, “חתולים אליי” “אני רוצה ירוקים” “מי ראה תמונות של תינוקות?” ועוד כל מיני. בסוף יצאו קולאז’ים מגוונים ויפים. אני שמתי אופניים במרכז הקולאז’ שלי, בתקווה שאוכל לרכב על אופניים וגם לעשות יותר טיולים השנה!

המפגש הזה היה כל כך נחמד שכולם החליטו שזה לא יכול להיגמר ככה, ונסענו כולנו לפאב של ניר עוז. וואוו, איזה ערב היה לנו שם - לא משהו חריג או יוצא דופן, אבל אווירה טובה, משוחררת, נעימה, בפאב מאולתר על הדשא ליד הבריכה. היה מי שאמר שזה היה הערב הכי כיף שהיה כל השנה! הגענו לשם בדיוק כשסיימו אירוע מסיבה לכבוד מסיימי י”ב של ניר עוז - סך הכל שבעה ילדים, שחלקם עדיין לא חזרו לגור בניר עוז אבל רצו לחגוג שם. שמענו סיפורים על הקיבוץ, הבניה מחדש, התקווה והתקומה. מישהו הגיע לשבת איתנו, שמנהל את שיקום הבתים, ומהן להון הסתבר שיש לו בת דודה בבוסטון - וכמובן שזאת מישהי שאנחנו מכירים מצויין. זה קורה לנו כל כך הרבה פעמים שאפשר לחשוב שאנחנו מכירים את כל הישראלים שגרים בבוסטון! כמוכן גילינו ששתי נשים מהקבוצה שלנו מצאו נחש צפע בחצר של הבית והספיקו לקרוא ללוכד נחשים…

קפצנו לקניות בכל בו של סעד ביום רביעי אחרי בית ספר, כי רצינו שתהיינה לנו פטריות טריות לארוחת הערב החגיגית אצל טל ואילן. קבענו ארוחת פרידה מהזוג המהם שאירח אותנו כבר שנה וחצי לארוחות ערב בימי רביעי, וארוחות צהריים בימי שני (כלומר אירח אותנו יחד עם מי שהיה בקיבוץ, שינשינים צעירים, עובדים שונים במשרד ובשיפוץ, מתנדבים מזדמנים וחברים). הברכה מצורפת בסוף הבלוג למי שרוצה לקרוא (מירב כתבה בשם כל הקבוצה).

כל אחד מאיתנו הכין מנה, ותיאר אותה בצורה הכי גבוהה ויצירתית שיכל לחשוב. הענקנו לזוג תעודה מוסמכת של משלן עם כוכבים! ארוחה חגיגית בהחלט. אני עבדתי בשקידה כל השבוע על חמסות שתפרתי באהבה לכל אחד מחברי הקבוצה, וגם לזוג המארח, וחילקתי אותם רגע לפני האוכל. שוב ארוחה משותפת נינוחה, חגיגית וטעימה. התרגשות באויר, וגם אוירה של סיום. יש כאלה שכבר בסוף השבוע סיימו את ההתנדבות ופינו את הבית שלהם. אני כל הזמן חושבת איך זה יהיה כשכל הקבוצה לא תהיה כאן, ויתרה מזאת, איך זה יהיה שאני כבר לא אהיה “שינשינית” או כפי שהחליטו לקרוא לנו “קשינשינית” (אני פחות מתחברת לשם כי אני מאוד לא מתחברת לחלק ה”קשיש” של השם - אני עדיין צעירה!).

יום חמישי נפתח בשחיה קצרה ובית ספר של הקיץ ואחרכך היתה לי פגישה עם המנהלת והמורה של כיתה א’ כדי לראות איך עושים ומה עושים ואם עושים תוכנית של חשבון עם כלים של מונטסורי לתלמידים של כיתה א’-ב’. זה היה משמח אותי מאוד לראות תלמידים שחושבים ומבינים חשבון אינטאיטיבית, ולא עובדים רק מחוברות כל היום. האם אפשר באמת לעשות שילוב בין כלים של מונטסורי בתוך בית ספר רגיל, כשהתלמידים מגיעים רק לשעה בשבוע במרחב שמיועד לזה (אבל לא רק לזה??…) בכל אופן יצאתי מהמפגש עם הרבה סימני שאלה איך לממש את התוכנית במסגרת כה מצומצמת. חומר למחשבה.

בצהריים יצאנו לדרך לחופשה משפחתית בהרכב מלא בווילה במושב חוסן. אספנו את עילי בדרך, והגענו ראשונים לווילה. נסענו למלא את הבית באוכל כדי להאכיל את כל הנוכחים מבלי שנצטרך כל הזמן לחפש מסעדות. רוב הילדים הגיעו בחמישי בלילה אחרי יום עבודה מלא - ישר לארוחת ערב מאוחרת. היה זמן לבלות אחרכך בגקוזי, ובבריכה. ביום שישי פתחנו את היום בטיול בנחל כזיב - כולל שחייה בבריכות מים מתוקים ומעיינות. אספנו את יותם מתחנת הרכבת בנהריה, והוא הספיק לקנות לכל המטיילים הרעבים שניצל חלה או פלאפל. מהרגע שחזרנו מהטיול בצהריים ועד הצ’קאוט בשבת לא יצאנו מהוילה (פרט לגיחה קטנה של נוני ושלי לבית קפה חמוד בתרשיחא, לפני שכולם קמו). שעות של בילויים בבישולים, בריכה, ג’קוזי, שולחן ביליארד, פינג-פונג ואפילו פוסבול ששיחקתי לראשונה בחיי וצחקתי המון! חופשה רגועה של סטלבט מהסוג שמשפחת גביש בדרך כלל לא עושה - ואולי שווה לעשות יותר. חזרנו בלילה לכפר עזה, אחרי שהורדנו את עילי ויותם בתל אביב. מחכה כבר לנופש המשפחתי הבא, וביתיים מתכוננת לשבוע האחרון בהחלט של שנת השירות.

הברכה לשחר ואיילת:

“לכבוד השפים של העוטף: אילת ושחר שנורמן,

גרעין הקשינשינים מצדיע לכם (בעיקר כי אחרי שנה קשה לנו לקום מהכיסא עם כל הקילוגרמים שהוספנו) מי היה מאמין שבדצמבר 2023 פתחתם חמ”ל מסוג חדש לגמרי – חמ”ל של פחמימות מנחמות, והמון אוכל של בית. השמועה על המטבח שלכם עשתה לה כנפיים ואני די בטוחה שחצי מהאנשים שהגיעו לקיבוץ “לעזור בתחזוקה ולשמור”, עשו את זה רק כדי שיהיה להם תירוץ להיכנס אליכם עם פרצוף של פועל מותש ולהגיד: “וואו, קרענו את הצורה היום, נשאר אולי קצת מהקציצות?”. אתם הפכתם את המקום שלכם למרכז של שפיות ושל יחד.

אני רוצה להחזיר אותנו רגע לאותו “ערב וויסקי” מיוחד שערכתם לכבודנו. בערב ההוא, אילת, עמדת מולנו, ובכנות נדירה שיתפת אותנו בתהליך שעברתם. סיפרת שבהתחלה, ראית בנו – המבוגרים שמגיעים – סוג של נטל; הסחת דעת מיותרת. אבל ככל שהזמן עבר ולמדנו להכיר אלו את אלו, משהו השתנה.

באותו ערב מרגש, אמרתם שאתם עורכים את המחווה הזו כדי להודות לנו. אמרתם שהנוכחות שלנו השאירה אור בבתים, וסימנה שיש חיים בקיבוץ.

אבל הערב, אילת ושחר, התפקידים מתחלפים.

היום אנחנו אלה שעומדים כאן כדי להכיר תודה לכם. לזוג שחיבק, שפינק, ונתן לנו תשומת לב לאורך כל התקופה. בזכותכם – האור לא דלק רק בבתים, הוא דלק לנו בנשמה.

ולכן, כשאנחנו מסיימים את פרק ההתנדבות הנוכחי וחוזרים למטבחים רגילים, החליטה ועדת הפרס שהגיע הזמן להעניק לכם הכרה רשמית. מבקרי מסעדות בצרפת מחלקים כוכבי מישלן על מנות בגודל של אסימון, שמוגשות עם פינצטה וקצף של פטריות. אבל אנחנו יודעים את האמת: המבחן האמיתי לקולינריה עילית הוא היכולת להאכיל גדוד של מתנדבים שמזיעים באבק, שומרים עייפים, וגרעין קשינשינים אחד שחייב את התבשיל שלכם כדי שהגב לא ייתפס לו!

החלטנו להעניק לכם כוכב מישלן מהנימוקים הבאים:

* על קוד הלבוש: לאף מסעדת יוקרה אי אפשר להיכנס עם בגדי עבודה מלאים בבוץ, אבק וריח מיוזע של עבודה פיזית. אתם קיבלתם אותנו כאילו הגענו בטוקסידו וסידרנו את השיער.

* על גודל המנות: ממסעדת מישלן רגילה יוצאים רעבים והולכים לאכול שווארמה. מהבית שלכם יצאנו כבדים מכדי לחזור לעבודה.

* על החדשנות בתפריט: מי צריך “ארטישוק מפורק על מצע אוויר הרים” כשכל ביס אצלכם החזיר לנו את הנשמה למקום (ולפעמים גם חייב שנת צהריים לא מתוכננת).

* על הלב הפתוח: כי האוכל שלכם הוא הרבה יותר מסתם קלוריות. הוא גם התרופה הכי טובה לתקופה הזו, דלק לנפש והוכחה לרוח המיוחדת שלכם.

קבלו מאיתנו את תעודת שלושת ה-M של מישלן:

M על שם מטורפים (שהסכמתם לארח כזו כמות של אנשים).

M על שם מלאכים.

ו-M על שם... מתי אפשר לבוא שוב לאכול?

תודה שפתחתם את הבית, את הסירים ואת הלב. אנחנו אוהבים אתכם עד השמיים, מעריכים כל רגע, ומוכנים לחזור לביקורת-פתע של “מבקרי מסעדות” בכל רגע נתון.

בהצדעה, באהבה גדולה, ובעיקר בתיאבון,

גרעין הקשינשינים 2025-2026

Summer School takes place Sunday through Thursday from 8:00 to 10:00 a.m. I came almost every day and worked mainly with fourth- through sixth-grade students on the English workbooks they received for the vacation. I am under the impression that the main goal of the program is simply to finish the summer workbooks. It seemed less important to focus on the topics themselves, strengthen the students’ understanding, or actually speak English with them.

In sixth grade, some of the students had already finished the material they received from middle school, so I suggested that they read an English book written for children their age in the United States—a book written by a childhood friend of mine. (Learning to Fall by Sally Engelfried) I was very impressed that they read the first chapter and were able to summarize the characters and the events of the chapter for me, without encountering any unfamiliar words. Unfortunately, we probably won’t have enough time to finish the book.

Our group meeting on Sunday focused on the journey we have taken over the past year—or, in our case, a year and a half—and how we tell the story of that experience. We began with a hands-on activity, building our personal “paths” out of masking tape on the floor and on the tables at Havruta, the senior club in Nahal Oz where we met for most of the year. We were asked to reflect on the ups and downs we experienced during the year. One of the group members struggled to come up with an idea. Since he had spent a lot of time on ladders during the year, I suggested that he build a ladder. He ended up creating something much more imaginative than anything I had envisioned. It is always fun to see one of my ideas evolve into something completely different in someone else’s mind.

Later, we marked different experiences along our paths using colored stickers—moments when we felt we had grown, times that were difficult, occasions when we tried something new, and other milestones. We then gave our stories titles and, in small groups, turned them into movie trailers. Some of the titles included “This Is Great! Where Do We Go Now?”, “You’re Crazy—Get Off the Roof,” “Unprotected Area,” and “Kibbutz Members Are Requested to Report to the Dining Hall.” The purpose of the entire exercise was to help us find a narrative framework for the story we tell ourselves about the year. We also completed various reflective sentence prompts. I’m not sure whether any of this will help me write the final blog post of my year of service… though after this week, there are only two blog posts left.

As part of the preparations for the end-of-year celebration for all the groups, we took photos with props in a variety of poses for a short video that will be shown at the closing event. Representatives from Yahdav and Elul also joined us to celebrate the end of the year with our group. There were various thank-you speeches and words of appreciation. It feels as though every day brings another end-of-year event.

That evening, we celebrated the birthday of one of the people in our group with a community sing-along in Nahal Oz. I stayed for the evening, partly because I was relying on a ride back to Kfar Aza. It was very clear that Nahal Oz has a strong community of residents who actually live there. Various people from the kibbutz came to the sing-along, and others simply passed by and stopped to say hello. As for the singing itself, I would have loved to participate more, but most of the songs were very old and I hardly knew any of them. (Something similar happens to me with newer songs from the years we lived in the United States.) I joined in whenever I recognized a song, and fortunately there was also plenty of opportunity for pleasant conversations.

On Tuesday, after an early morning swim to start the day, I drove with Tal to an event in Modi’in for the new participants who will be joining the service-year program. We took part in discussion circles, shared real-life situations from our experiences over the past year, and worked together with the participants to think through possible solutions. The challenges we presented included questions about the content of the Sunday group meetings, coping with uncertainty in volunteer placements, and other real situations we had encountered during the year. The atmosphere at the event was festive with lots of smiles. People were excited about joining the program, and they came from all over the country, from the north to the south, and from a wide range of professional backgrounds. I found myself genuinely excited for them as they embark on something new. It will be interesting to see who ends up coming to the Sha’ar HaNegev region.

The gathering also included study circles focused on texts, as well as a lecture by Aliza Bloch, who was the mayor of Beit Shemesh on October 7th. Her lecture was fascinating, full of inspiration, and centered on the connections within Israeli society as they emerged in the aftermath of October 7th, both in her city and in the places where she later volunteered. She described how she woke up on that Saturday morning and, after receiving messages and realizing that something highly unusual was happening, took the initiative to open the city’s shelters and protected spaces, even though she was officially supposed to wait for instructions from the Home Front Command. She and her driver then got into a car and drove around the city to inform residents directly. She knew that if people saw her in the car, out in the city, they would understand that the situation was real and serious. She thaught it was especially important since many residents were in synagogue that morning and were being called to enlist for reserve duty but did not have their phones.

She told the story of a young man who was missing from the Nova festival. He was the only child of a single mother, who had not even known that her son was attending the festival. Aliza spoke about the difficulty of being part of the team that had to inform the mother that her son had been murdered. In the days that followed, however, the mother learned so much about her son through the friends who had been with him at the festival and came to pay their respects during the shiva.

She shared additional stories about the city of Kiryat Shmona, the families she met there, and the challenges they faced in coping with bereavement, loss, evacuation, and eventually returning home. What impressed me most about Aliza Bloch was her sensitivity to a wide range of human situations and her remarkable ability to communicate and build connections among people from very different backgrounds.

Kfar Aza’s book club, sponsored by Mifal HaPais (the lottery company) and initiated by Tamar, one of the volunteers in our group, met on Wednesday afternoon. The guest speaker was author Yaniv Iczkovits. I managed to finish reading his novel “The Slaughterman’s Daughter” (Tikkun Achar Chatzot) just two hours before the meeting. Every spare moment I had until Wednesday was spent reading. I was very glad that I managed to finish the book in time.

When I arrived at the event, I introduced myself to Yaniv and passed along greetings from my sister, who had worked with him. He asked “who is your sister?”, and as soon as I said her name, Seline Maoz, he immediately recognized her, was delighted, and asked me to send his regards back to her. At the same moment, Tamar, who was standing on the other side of the room, jumped in and exclaimed, “You are Seline Maoz’s sister?!” Then she added, “How did I not know that until now?” So apparently I have a famous sister… it turns out that Tamar had worked with her over thirty years ago. I thought it was pretty cool that she remembered her.

Yaniv shared some insights into his writing process. He told us that The Slaughterman’s Daughter was his third novel, and that a writer’s third book is often considered especially significant. He gave examples such as My Michael by Amos Oz and See Under: Love by David Grossman. He explained that he had originally written a different manuscript for his third book but eventually set it aside as he didn’t think it was the right third novel. Eventually the idea for this novel came to him.

I enjoyed reading the book because it takes place in the Eastern Europe of the late nineteenth century and portrays the everyday lives of families like my own ancestors—and the ancestors of many Israelis and Jews. It is a period that is not often depicted in modern Israeli literature. I also appreciated the language: it felt authentic to the era while remaining accessible to modern readers. I highly recommend the book.

After the discussion, our entire group shared dinner together. Later, I went to watch the semifinal match between England and Argentina. The internet connection was unusually poor, so the broadcast was far from live. Some of the people watching with me received goal notifications on their phones long before we actually saw the goals on screen, which took away some of the excitement. By the end, the broadcast was running almost twenty minutes behind.

On Thursday, many people from Ruhama (where the majority of the Kfar Aza community is currently living) came to the water aerobics class at the pool. A whole minibus of swimmers arrived for the session. It is very encouraging to see so many people coming from Ruhama the kibbutz for the pool. One of the women asked me how I am able to live here, because she is not sure whether she will be able to return and live here again. (She had been trapped in her safe room for more than thirty hours, with terrorists inside her home for most of that time.) Another woman, who heard that we will be finishing our year of service in just a few weeks, was very moved to hear that we are planning to stay and live here in Kfar Aza after our service year ends.

It is very meaningful to receive such responses to our presence here.

The infrastructure in the kibbutz continues to develop and change every single day. During evening walks, we need flashlights because there is no lighting, and the route changes constantly. One day there is a deep trench along the path, another day there are open manholes and metal rods where a walkway used to be, and another day there are preparations underway for pouring new sidewalks.

We visited Jerusalem on Friday, mainly to spend time with my parents, but we also spent time. We had dinner at Seline and Boaz’s house, with a nice mix of sisters, nieces, and daughters and parents. Just before dessert, we drove to pick up Ilai from the airport, and he arrived just in time to help us with Ha’aretz Twenty Questions. Ilai came back to Kfar Aza and where we had a chance to spoil him a little.

On Saturday we went to pick Einat up from Tel Aviv, and on the way we stopped at a coffee cart with an “Italian” theme in Hetz Hashahor (Black Arrow),(the monument for paratroupers) and then visited the “Seeds of Summer” exhibition in Yad Mordechai, an exhibition featuring a wide range of artists, both new and established, working with many different materials, including fabrics, medication packages, metal, ceramics, and of course many paintings. We had a private guided tour.

One especially moving piece is called “Quiet Houses” by Gefen Barkel Shapira. The piece was made of a collection of small houses that look almost like pieces of jewelry, made from vaarious metals. At first glance they appear beautiful, but when you get closer, you notice that the houses are not whole. Among the houses, she included the home of Yotam Haim z”l, along with other homes from the area.

Another piece I especially liked was “The Israeli Medicine Cabinet” by Tal Goldman — artworks painted on medicine packages, each depicting a scene from kibbutz community life. Nava Gal was the artist who guided us through the exhibition. Her paintings are very colorful and joyful, and they appeared on the post that sent us to visit the exhibition.

A fun evening at home with Einat and Ilai, including some pool time, dinner, games, and watching a World Cup soccer match, was the perfect ending to a very summery week.

בית הספר של הקיץ מתקיים בימים ראשון עד חמישי מ 8 עד 10 בבוקר. הגעתי כמעט כל יום ועבדתי בעיקר עם ילדים בכיתות ד-ו על חוברות העבודה באנגלית שקיבלו לחופשה. התרשמתי שהמטרה העיקרית של המפגשים הוא לסיים את החוברת, ולא כל כך חשוב לעבוד איתם על נושאים בחוברת, או לחזק אותם, או לדבר איתם באנגלית. בכיתה ו’ היו תלמידים שסיימו את החומר שקיבלו מהחטיבה, אז הצעתי להם לקרוא ספר באנגלית שנועד לילדים בגילם בארצות הברית. ספר שחברת ילדות שלי כתבה. התרשמתי מאוד שהם קראו את הפרק הראשון ויכלו לסכם לי מי הדמויות, מה קרה בפרק הראשון ולא היו מילים שהם לא הכירו. לצערי, בטח לא נספיק לסיים את הספר.

מפגש הקבוצה ביום ראשון היה בנושא הדרך שעשינו בשנה (או במקרה שלנו שנה וחצי) שעשינו, ואיך אנחנו נספר את הסיפור של השנה. התחלנו בצורה מעשית, ובנינו את המסלול שלנו ממאסקינג טייפ על הריצפה או שולחנות של “חברותא” (מעודון הותיקים של נחל עוז של אנחנו נפגשים רוב השנה). התבקשנו להתיחס ל”עליות וירידות” שהיו לנו במשך השנה. אחד החבר’ה התקשה לחשוב על רעיון ומכיוון שהוא בילה הרבה זמן על סולמות במשך השנה אז הצעתי לו להכין סולם - והוא הכין סולם הרבה יותר יצירתי ממה שאני חשבתי להכין. כיף לראות רעיונות שלי מתפתחים למשהו אחר לגמרי בראש של מישהו אחר. בהמשך התבקשנו לסמן עם סטיקרים בצבעים שונים חוויות בהם הרגשנו שצמחנו, שהיה לנו קשה, שעשינו משהו חדש ועוד כל מיני הנחיות. אחרכך נתנו כותרות לסיפורים שלנו,ובקבוצות קטנות הפכנו אותם לפרומו לסרט. חלק מהכותרות היו “איזה כיף! לאן עכשיו?” “משוגע, רד מהגג” “איזור לא מוגן” “החברים מתבקשים לגשת לחדר האוכל” ועוד. המטרה של כל האירוע היה למצוא מסגרת של סיפור שנוכל לספר לעצמנו על כל השנה. בהמשך גם היו כל מיני משפטים שהיינו צריכים לסיים לעצמנו. אני לא יודעת אם כל זה יעזור לי בכתיבה של הבלוג האחרון של שנת השירות…. (עוד שני בלוגים אחרי השבוע…)

לקראת מסיבת הסיום של כל הקבוצות הצטלמנו עם אביזרים, בכל מיני מצבים, לסרטון קטן לקראת מסיבת הסיום. הגיעו גם נציגים מיחדיו ומאלול לחגוג איתנו את סוף השנה בקבוצה שלנו. כל מיני נאומי תודה כאלה ואחרים. נראה שבכל יום יש אירוע סיום אחר. בערב חגגנו לאחד האנשים בקבוצה יום הולדת ואירגנו ערב שירה בנחל עוז. אני נשארתי, בין היתר כי הייתי תלויה בטרמפ חזרה לכפר עזה. היה מאוד ברור שבנחל עוז יש קהילה של תושבים שחיים שם. הגיעו לערב השירה כל מיני אנשים מהקיבוץ, וסתם עברו אנשים בשכונה ועצרו להגיד שלום. לגבי השירה, הייתי שמחה להשתתף בערב שירה, אבל כל השירים היו מאוד ישנים ובכלל לא הכרתי אותם (קרה לי דבר דומה עם שירים חדשים, מהשנים שהיינו בארצות הברית…) אז הצטרפתי לשירה רק בשירים שהכרתי ומזל שהיה גם מקום לשיחות נעימות.

ביום שלישי אחרי שחיית בוקר לפתוח את היום, נסעתי עם טל לאירוע במודיעין לאנשים החדשים שמגיעים לשנת שירות. השתתפנו במעגלי שיח, העלינו סיפורי מקרה אמיתיים מהחוויות של השנה וחשבנו ביחד עם המשתתפים איך לפתור את זה. בעיות שהעלינו מול המשתתפים היו סביב התוכן של המפגשים בימי ראשון, סביב ההתמודדות עם חוסר וודאות במקום ההתנדבות ועוד מקרים אמיתיים. האוירה במפגש היתה חגיגית מאוד, אנשים שהתרגשו לקראת הגעתם לתוכנית, אנשים ממגוון מקומות בארץ מהצפון ועד הדרום, מכל מיני תחומי עיסוק. מאוד התרגשתי בשבילם שהם מתחילים משהו חדש. מעניין מי יגיע לאיזור שער הנגב.

המפגש כלל גם מעגלי לימוד על טקסט וגם הרצאה של עליזה בלוך, מי שהיתה ראש עיריית בית שמש בשבעה באוקטובר. ההרצאה שלה היתה מעניינת מאוד, עם הרבה השראה, והתיחסות לקשרים השונים בתוך החברה הישראלית כפי שזה בא ליידי ביטוי אחרי השבעה באוקטבר - בעיר שלה או מבמקומות בהם התנדבה. היא סיפרה איך קמה בשבת בבוקר, ואחרי שקיבלה הודעות והבינה שמדובר באירוע חריג, גם לקחה יוזמה ופתחה את המקלטים ומרחבים מוגנים בעיר (למרות שאמורה לקבל לשם כך הוראה מפיקוד העורף) ואיך נכנסו לאוטו עם הנהג שלה והלכה אל אנשים בעיר כדי ליידע אותם. היא ידעה שאם ייראו אותה באוטו הם יבינו שזה אמיתי ורציני - כי הרבה מאוד מתושבי העיר היו בבתי הכנסת בבוקר. היא סיפרה על צעיר שנעדר מהנובה, בן יחיד לאם יחידנית, שלא ידעה בכלל שבנה היה במסיבה, ועל הקושי שהיה לה כחלק מהצוות המודיע, להגיד לאמא שבנה נרצח. ואחרכך, האמא למדה המון דברים על בנה דרך החברים שלו שהיו איתו במסיבה והגיעו לשבעה. היא סיפרה עוד סיפורים גם על העיר קריית שמונה, ועל משפחות שהיא פגשה שם, ועל ההתמודדויות שלהם עם שכול, אובדן, פינוי וחזרה לעיר. עליזה בלוך במיוחד הרשימה אותי עם הרגישות שלה להרבה סיטואציות אנושיות שונות, ועל היכולת שלהם לתקשר בין אנשים מרקעים מאוד מגוונים.

מועדון הקריאה של כפר עזה מטעם מפעל הפיס (פרויקט שיזמה תמר, אחת המתנדבות מהקבוצה שלנו) נפגש ביום רביעי אחר הצהריים והאורח היה הסופר יניב איצקוביץ’. אני הספקתי לסיים אתקריאת הספר שלו “תיקון אחר חצות” שעתיים לפני המפגש. יצא שבכל רגע פנוי עד יום רביעי, פשוט קראתי וקראתי. אני מאוד שמחה שהספקתי לסיים את הספר. כשהגעתי למפגש, פניתי ליניב ומסרתי לו ד”ש מאחותי שעבדה איתו. הוא שאל מי זאת, וכשאמרתי את שמה, סלין מעוז, הוא מייד זיהה ושמח ומסר ד”ש בחזרה. במקביל, תמר, שעמדה בצד השני של החדר קפצה ואמרה: “את אחות של סלין מעוז???!!!” והוסיפה “איך לא ידעתי את זה עד עכשיו.” בקיצור, יש לי אחות מפורסמת - ומסתבר גם שתמר עבדה עם אחותי לפני יותר משלושים שנה. ממש מגניב שהיא זכרה אותה!

יניב איצקוביץ’ שיתף אותנו בתהליך הכתיבה שלו, וסיפר שהספר “תיקון אחר חצות” זה הספר השלישי שלו, ומסתבר שהספר השלישי הכי משמעותי לסופר - (והוא נתן דוגמואת כמו “מיכאל שלי” של עמוס עוז, “עיין ערך אהבה” של דוד גרוסמן) והיתה לו טיוטה אחרת לספר השלישי שהוא גנז ואז בא לא הרעיון של הספר הזה. נהניתי לקרוא אותו כי הרגשתי שהוא קורה במזרח אירופה של סוף המאה ה-19, ומתאר את חיי היום יום של המשפחה שלי ושל עוד הרבה ישראלים ויהודים. זו תקופה שפחות מסופר עליה בספרות הישראלית, ואהבתי שהשפה היתה לכאורה מהתקופה, אבל מספיק של ימינו שאפשר יהיה לקרוא. ממליצה מאוד לקרוא את הספר.

אכלנו יחד ארוחת ערב, כל האנשים מהקבוצה שלנו, ואחרכך הלכתי לראות את משחק חצי הגמר של אנגליה וארגנטיה. הקליטה היתה גרועה בצורה יוצאת דופן ולכן השידור לא היה ממש חי, וחלק מהאנשים שראו איתי קיבלו כבר הודעות בטלפון על גול הרבה לפני שראינו אותו בשידור וזה הוציא חלק מההנאה - ובסוף היינו בפיגור של כמעט עשרים דקות.

ביום חמישי בהתעמלות בבריכה הגיעו הרבה אנשים מרוחמה, ממש הגיע מיניבוס של שחייניות לשיעור. זה מאוד משמח שבאים כל כך הרבה אנשים מחוץ לקיבוץ, ומגיעים לבריכה. אחת הנשים שאלה אותי איך אני יכולה לחיות כאן, כי היא לא בטוחה אם היא תצליח לחזור ולחיות כאן. (היא היתה סגורה בממ”ד מעל שלושים שעות, כשהיו לה מחבלים בתוך הבית רוב השעות). אישה אחרת ששמעה שאני שינשינית ושאני מסיימת את השירות עוד כמה שבועות מאוד מאוד התרגשה לשמוע שאנחנו נשארים לגור כאן אחרי שנסיים את שנת השירות. מאוד משמח לקבל תגובות כאלה על הנוכחות שלנו.

התשתיות בקיבוץ מתפתחות ומשתנות כל יום ובהליכות ליליות חייבים פנסים כי אין תאורה, וכל יום התוואי משתנה - יום אחד יש תעלה עמוקה בצד הדרך, יום אחר יש בורות ביוב ומוטות ברזל, במקום שהיה שביל, ויום אחר התחלה של הכנות ליציקת מדרכות.

ביקרנו בירושלים ביום שישי, בעיקר אצל ההורים שלי, וגם במרכז העיר, וארוחת ערב אצל סלין, בהרכב מגוון של אחיות ואחיינויות ובנות. רגע לפני הקינוח נסענו לאסוף את עילי מהשדה, והוא הגיע בדיוק בזמן לעזור עם עשרים שאלות. עילי חזר איתנו לכפר עזה והתפנק אצלינו קצת. יצאנו לאסוף את עינת מתל אביב ובדרך ביקרנו בעגלה של קפה בסיבוב “איטלקי” בחץ שחור, ובתערוכה ביד מורדכי “זרעי קיץ”- תערוכה של אומנים מגוונים, חדשים וותיקים שעבדו בכל מיני חומרים כולל בדים, קופסאות תרופות, מתכות, קרמיקה והמון ציירים. היתה לנו הדרכה פרטית. עבודה אחת מרגשת במיוחד נקראת”בתים שקטים” של גפן ברקל שפירא - ואילו בתים קטנים שנראים כמעט כמו תכשיטים עשויים ממתכות, במבט ראשון זה נראה מאוד יפה וכשמתקרבים, רואים שהבתים פגועים. בין הבתים היא כללה את הבית של יותם חיים ז”ל ועוד בתים מהסביבה. עבודה אחרת שאהבתי “ארון התרופות הישראלי” של טל גולדמן - עבודות שצויירו על אריזות של תרופות ובכל תמונה מחיי הקהילה בקיבוץ. נאוה גל היא הציירת שעשתה לנו סיור מודרך בין כל היצירות והציורים שלה מאוד צבעוניים ושמחים והופיעו על הפרסומת שבזכותה הגענו לתערוכה.

ערב ביתי עם עינת ועילי, כולל בריכה, ארוחה, משחקים וצפייה במשחק כדורגל לסיום שבוע קיצי.

The week started with an early morning swim at the pool, which is now also open for lap swimming on Sundays from six to ten in the morning. I arrived just as another swimmer was finishing, and as it turned out we were the only two swimmers the whole morning.. I hope more swimmers discover Sunday morning swims in the future. (When I went onTuesday all the lanes were occupied). It was a refreshing start to a very full day.

Our group decided to organize a fun full-day end-of-year gathering. We began in Rahat and finished in Kfar Aza, with a variety of enjoyable activities along the way.

Rahat is only a little more than a half-hour drive from us and is one of the larger communities in our area, yet we had not been there yet. Rahat is the world’s only Bedouin city. It was established in 1972, became an official city in 1994, and is the largest Arab city in Israel. Its approximately 81,000 residents are all Muslim Israeli citizens. (For comparison, that’s just a bit smaller than Newton, which has about 90,000 residents.)

We began our visit at Rahat’s Art Gallery, located next to the library and youth center. We met the exhibition curator and the museum director, who told us about the museum’s beginnings and the many visitors it attracts. Before explaining the exhibition, she asked us to walk around and experience the artwork on our own.

The exhibition, titled The Cry of Silence, explores violence and the ways it is present in and shapes everyday life. The works were created by both Jewish and Arab artists and included photography, sculpture, painting, and a variety of other powerful artistic expressions. It was a moving and thought-provoking exhibition, and I highly recommend a visit.

The most striking piece in the exhibition was a site-specific installation created especially for this space. It occupied the center of the gallery and consisted of dozens of wooden columns of varying heights, each topped with something white. At first glance, the installation looked like a field of mushrooms. Looking more closely, however, revealed that each column was topped with a pita baked on a saj and carefully placed there. On the wall opposite the installation was a large black panel listing the names of members of Arab society who had been murdered since the beginning of the year. By early June, that number had already reached 141.

The artist’s decision to use pita—the most basic and everyday food—in an art installation is often surprising to Arab visitors. As a group, we stood in front of the piece and were asked to describe what we saw, each using a single word and without repeating anyone else’s answer. People mentioned helmets, heads, basic materials such as wood, similarity and difference, and many other interpretations. Only afterward did our guide explain that in every Arab group she leads through the exhibition—whether adults or young people—one of the very first things people notice is the use of such a fundamental element of daily life. The pita itself immediately becomes part of the conversation.

Another work that deeply impressed me was a courageous piece by Sujood Abu Zakiqa titled Double Crime. It consists of three paintings. One depicts pairs of feet, each tagged with a label resembling the identification tags used in a morgue. Written on the tags are quotations from family members of murdered women. The disturbing part is that many of the quotations justify the killings, with statements such as, “It had to be done to preserve the family’s honor.” It is heartbreaking to contemplate a mother defending the murder of her own daughter.

Another installation featured four pieces from a larger series by an artist who works with traditional dress fabrics, specifically the richly embroidered chest panels of Bedouin dresses. At the center of each piece, the artist placed numbers carrying personal significance—an age, a date, or another meaningful marker. I learned that a traditional Bedouin dress tells an entire story about the woman who wears it: her status, age, family situation, and much more.

The artwork extends beyond the gallery itself. Additional pieces are displayed in the building’s exterior “windows,” allowing visitors to encounter the exhibition even before entering the museum.

“Husniya’s House” was our second stop in Rahat. We were welcomed into a tent in her courtyard, where she shared her personal story with us—the home where she grew up, the many different jobs she held over the years, and the path that eventually led her to the home where she now hosts visitors. She spoke about how she continually learned new skills in order to support her family, and how she came to appreciate the importance of building relationships with the people around her alongside developing her own initiatives—from working as a kindergarten assistant to running a small business of her own.

Husniya was born in a tent in the scattered Bedouin communities, married young, raised children, and today enjoys cooking and sharing her life story with visitors. The food was delicious, and the stories were fascinating. At the end of the visit, I went over to thank her for opening her home to us and sharing her experiences. She smiled and said, “What I told you is only one percent of the story of my life.” Then she dipped a piece of pita into a bowl of okra and added, “You know, we just go with the flow.”

Our gathering continued in Kfar Aza (after a short coffee break at home). We met at the home of Shimon and Merav for two activities organized by members of our group. The first was a kind of “Marriage at First Sight” game. After completing a short questionnaire, an app matched each of us with the person who was supposedly the most different from us. Our task was to find three things we had in common. I was paired with Frida, and neither of us could quite understand how we were supposedly such opposites.

The app then matched us with our “best match,” and we were challenged to discover three things our partner did not already know about us. By chance, Noni and I ended up paired with Shimon and Merav. Every conversation I had—and judging by the lively noise around me, every conversation in the room—was engaging and revealing. I learned new things about people I thought I already knew quite well.

The second activity involved gifts. Each person had drawn the name of another group member beforehand and was responsible for preparing a gift specifically for that person. The gifts were thoughtful, creative, and remarkably well suited to their recipients. Noni received a locked box and had to solve a series of puzzles to discover the code. Inside was a collection of games and riddles. Ilan received a box of cookies shaped like airplanes and horses. Cheech, who plans to spend much of his post-volunteering life at the beach, received a colorful and amusing swim cap.

I received a handmade flower magnet and a container filled with healthy cookies. In return, I gave a small pouch and a tissue holder that I had sewn myself. Later in the week, I even made someone else a glasses case after hers had been lost. It was genuinely moving to see how much thought everyone had put into their gifts and how carefully they had paid attention to the recipient of their gift.

In the evening, we went out for pizza in Sderot. Even there, the games continued. Iris invented one on the spot: someone would be given a letter and a number and then had to scroll through their phone contacts and tell a story about the person appearing in approximately that position. The exact number did not really matter—it was more about whatever unexpected connection appeared. The result was a collection of random, funny, surprising, and touching stories. And somewhere in between all of that, some of us even managed to squeeze in a short walk around the kibbutz.

Monday began with a guided tour of Kfar Aza. This time, I participated as a visitor rather than as part of the support team. The tour was organized for people who accompany bereaved families and provide logistical support during memorial events, a group that I am part of. The tour was highly focused. Beyond explaining the events of October 7th, our guide—a resident of Kfar Aza whose tour I had not attended before—spoke about the idea of home.

She explained that Kfar Aza is home for the families who live there, yet even that simple word has become deeply complicated. One hundred and twenty-three homes in the kibbutz were damaged after October 7th, so everyone’s relationship with home has changed in some way—whether their own house was damaged or a house on their street. And in that context, what is the meaning of the phrase “to return home”?

Throughout the tour, she highlighted many of the dilemmas the community has faced since the attacks and continues to face as people return “home.” Some of the questions were familiar from previous discussions: Should homes in the Young Generation neighborhood be preserved? If so, which ones, how many, and in what way? How should the community commemorate the members of the emergency response team who fought heroically in public spaces and were killed? She also spoke about soldiers who were killed during the fighting in Kfar Aza and who have since been embraced by the community and remembered during memorial ceremonies.

The guide raised many other questions as well—issues related to education, the return of children and adults who had been held hostage, and the countless challenges involved in rebuilding a community after such a traumatic event.

Toward the end of the tour, I crossed paths with another group. After I hugged their guide, who was leading a delegation of teenage girls from the United States, she introduced me to Aviva Siegel, who had come to accompany that group. She is an extraordinarily impressive and courageous woman.

Then, as I was walking to the parking area, another friend called me over to meet two people he was accompanying: a rabbi from Seattle and Keith Siegel. It was a moving encounter. What touched me most was that Keith thanked me for being there. I told him that although I do not know him personally, I had held his poster countless times and was simply very, very happy that he was here.

The morning concluded with a meeting in Ruhama, where we discussed our various roles within the family-support and memorial-accompaniment framework.

I had meetings through “Friends of Education” (Yedid laHinuch) at the elementary school “Keshet” and at the high school on two different days. As a team, we are learning how to present the program, while also learning what the schools’ needs are and where our volunteers can provide support. We heard about a music room at Keshet School that was donated to the school and established in memory of Keshet Kasruti Kalfah z”l, who was murdered at the Nova festival, near the Keshatot (Arches)Junction. (Keshet also means rainbow, and Kshatot is the plural of Keshet).

I also learned a new term called a “best practice school” that includes guidelines about what is needed in order to successfully integrate a Friends of Education volunteer into a school. This includes thinking about the volunteer’s experience — making sure they do not feel invisible — as well as the relationship with the school, the teachers, and the volunteering environment.

As part of my search for volunteering opportunities until the summer school begins at Alonim, I arrived at the Kfar Aza archive and joined Tal’s work. I learned how to photograph items and upload them to Kfar Aza’s preservation website. I happened to arrive on a day dedicated to documenting coins, so I photographed old coins from before the establishment of the State of Israel and a safety pin filled with “Asimonim” or specific phone tokens! It was interesting to see how the documentation process works, and I hope I will be able to join on another day later in the summer, now that I understand how the system works. At the archive, I also discovered that after the Six-Day War, my childhood hero Danny Kaye (yes, I grew up on his storytelling) came to visit Kfar Aza together with Mike Burstyn (Kuni Lemel — another kind of childhood hero), in order to entertain the children. Apparently, it was only thanks to Mike Burstyn’s funny faces that the children in Kfar Aza actually laughed. (I heard this from one of the then children at the event…)

In terms of sports this week, I tried reformer Pilates for the first time. It was great — and definitely not easy. I felt that I was working in a completely different way than with most of the other activities I do. I managed to swim in the pool every day that it was open, including one day of water aerobics, one day of swimming with the kids who came for Friday night dinner and joined us for some pool time beforehand, and one day when I even swam seventy laps.

I also met with a representative from Healthy Horizons (Ofek Bari ) and Up 60+, who works with walking group leaders. I learned from her that we have access to budgets, and that she, as a coach, would be happy to come one time and lead a workout for our walking group. Together we thought about the steps we should take as we prepare for families returning at the end of the summer, and how we can bring more people into the walking group.

Friday night dinner was at our house, on the deck, combining our children who came from Tel Aviv (which really touched us) with the people who usually host us for Friday dinners in the kibbutz. There was a wonderful atmosphere, lively and interesting conversation, and delicious food.

We prepared a very local meal: a gazpacho soup made with organic tomatoes hand pisked from the educational farm, and a mushroom salad made with fresh organic mushrooms straight from Mogu, Sa’ad’s mushroom farm.

On Saturday we stayed home and had no guests the entire day. Other than Noni’s bike ride and my swim, we did not see anyone. This was probably the frst weekend like that which was just in time as I am enthusiastically reading the book Tikkun Achar Hatzot (Prayer after midnight) by Yaniv Iczkovits in preparation for a book club meeting with him later this coming week. I really hope I manage to finish the book — it has 500-pages, and I only started reading it on Thursday. I’ll update next week whether I succeeded! Regarding updates, Ilai managed to get one temporary passport and is now waitng for his exit visa from Vietnam in order to continue his trip.

פתחתי את השבוע בשחיית בוקר בבריכה שפתוחה עכשיו לשחייה גם בימי ראשון בין שש עד עשר בבוקר. אני הגעתי בדיוק כשמישהו אחר סיים , ובסוף היום הסתבר שהיינו על היום רק שני שחיינים. מקווה שבהמשך יגיעו יותר שחיינים ביום ראשון. זו היתה פתיחה מרעננת ליום מלא פעילות. החלטנו בקבוצה שעושים אירוע סיום חביב של יום שלם, התחלנו אותו ברהט וסיימנו בכפר עזה, במגוון פעילויות נעימות.

רהט, מרחק נסיעה של מעט יותר מחצי שעה מאיתנו, אחד היישובים היותר גדולים בסביבה שלנו, ובכל זאת לא יצא לי לבקר בה עד היום. רהט היא העיר הבדואית היחידה בעולם, הוקמה בשנת 1972 והוכרזה כעיר בשנת 1994, והיא העיר הערבית הגדולה בישראל וכל תושביה הם מוסלמים, אזרחי ישראל. יש בה 81,000 תושבים (שזה קצת פחות מניוטון - שם יש 90,000). התחלנו את הביקור שלנו בגלריה לאומנות של רהט, גלריה שממוקמת ליד הספריה ומרכז הצעירים. פגשנו את אוצר התערוכה ואת האחראית על המוזיאון שסיפרה לנו על ראשית הדרך של המוזיאון, ועל כל המבקרים שמגיעים. היא ביקשה שנסתובב בין היצירות, ונסתכל עליהן, ורק אחרכך סיפרה לנו על העבודות עצמן. התערוכה היא תערוכה קבוצתית בשם: “זעקת השתיקה” תערוכה העוסקת באלימות ובאופן שבו היא נוכחת ומשפיעה על חיי היומיום. היצירות היו של אומנים יהודיים וערביים, בצילום, פיסול, ציור, עבודות מגוונות ועוצמתיות. ממליצה מאוד לבקר בתערוכה.

היצירה הבולטת ביותר היא יצירה “סייט ספסיפיק” (כלומר שנעשתה במיוחד לאתר הזה) במרכז החלל, המון עמודי עץ בגבהים שונים עם איזה משהו לבן מלמעלה - במבט ראשון זה נראה כמו פטריות, אך כשמסתכלים מקרוב מדובר בפיתות שנאפו על סאדג’ והונחו על כל עמוד. על הקיר מול היצירה הזו יש קיר שחור עם שמות של הנרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה הזו (עד תחילת יוני היה המספר הזה 141). הבחירה של האומנית להשתמש בפיתות - האוכל הכי בסיסי - במיצג אומנותי היא מאוד תמוהה בקרב הקהל הערבי שבא לראות את התערוכה. אנחנו עמדנו כקבוצה מול המיצג הזה וכל אחד אמר במילה מה הוא רואה, והתבקשנו לא לחזור על אותה מילה. אחרי שאמרנו את הדברים שלנו, צורה של קסדה, ראש, חומרים בסיסיים כמו עץ, שונות ודמיון ועוד, המדריכה מהמוזיאון סיפרה שבכל הקבוצות הערביות שהיא מדריכה, מבוגרים, צעירים וכו’ - הם תמיד מציינים כמעט דבר ראשון את השימוש בדבר הכל כך בסיסי של החיים במיצג.

יצירה אחרת שמאוד הרשימה אותי היתה היצירה האמיצה מאוד של סוג’וד אבו זקיקה “פשע כפול”, מורכב משלושה ציורים, ציור אחד עם כפות רגליים ועל כל זוג יש פתקית תלויה (בדומה לפתקית זיהוי בחדר מתים) ועל הפתקיות יש ציטוטים של בני המשפחה של הנרצחת, ובציטוטים האלה הם מצדיקים את הרצח במשפטים כמו “היו חייבים לעשות את זה כדי לשמור על כבוד המשפחה”. זה ממש קורע לחשוב שאמא, שבתה נרצחה, מצדיקה את הרצח. מיצג אחר היה ארבע מתמונות מתוך סדרה גדולה יותר של אומן שמתמש בבדים של שמלות, איזור החזה הרקום של שמלות, ובאמצע שם עליהם מספרים - עם משמעות - גיל, תאריך או משהו אחר. למדתי שכל שמלה בדואית מספרת סיפור שלם על לובשת השמלה - המעמד שלה, הגיל, המצב המשפחתי ועוד ועוד. גם מחוץ למוזיאון ישנם יצירות ב”חלונות” של הבניין מבחוץ.

“הבית של חוסנייה” היה היעד השני שלנו ברהט. התארחנו באוהל שלה בחצר הבית, ושמענו ממנה את הסיפור האישי שלה, הבית בו היא גדלה, העבודות המגוונות בהן עבדה לאורך השנים עד שהגיעה לבית הזה בו היא מארחת אותנו. היא סיפרה איך התפתחה ולמדה דברים שונים לאורך השנים לקיים את משפחתה, ואיך ראתה את החשיבות של הקשרים עם הסביבה בשילוב עם היוזמות השונות שלה - החל מסייעת בגן ועד ליזמות של עסק קטן. היא נולדה באוהל בפזורה, התחתנה צעירה, גידלה ילדים והיום נהנית לבשל אוכל ולספר על החיים שלה. האוכל היה טעים, והסיפרים מעניינים. בסוף, הלכתי אליה להודות לה ששיתפה אותנו בסיפור שלה ואירחה אותנו והיא אמרה לי “מה שסיפרתי לכם זה 1% מכל הסיפור של החיים שלי” ואז טבלה פיתה בבמיה ואמרה “את יודעת, אנחנו זורמים”.

המפגש הקבוצתי שלנו המשיך בכפר עזה אחרי מנוחה קלה. נפגשנו בבית של שמעון ומירב לשתי פעילויות שנציגים מהקבוצה שלנו אירגנו. המשחק הראשון היה מעין “חתונמי” בתוך הקבוצה - אחרי שאלון קצר האפליקציה מצאה לנו את מי שהכי שונה מאיתנו - והיה עלינו למצוא שלושה דברים משותפים (יצא לי להיות עם פרידה - ולא הבנו במה אנחנו כל כך הפכיות…) ואחרכך מצאו לנו את הזוג הכי טוב שלנו והיה עלינו לגלות שלושה דברים שבן הזוג לא יודע עלינו. באופן חביב יצא לנו חילופי זוגות - עם שמעון ומירב. השיחה בכל המקרים שלי (ומהרעש מסביבי, כנראה גם בכל הקבוצות האחרות) היתה קולחת ומעניינת ולמדתי דברים חדשים. הפעילות השניה שעשינו היתה כרוכה במתנות. כל אחד הגריל שם של מישהו בקבוצה, והיה עליו להכין לאדם זה מתנה. המתנות היו מושקעות ומגוונות ומאוד מתאימות למקבל המתנה! נוני קיבל תיבה שהיה צריך לגלות את הקוד כדי לפתוח ובפנים סדרה של משחקים וחידות, אילן קיבל קופסה עם עוגיות בצורת מטוסים וסוסים, וצ’יץ’ שמתכוון לבלות בים כל יום עכשיו בתום ההתנדבות, קיבל כובע ים צבעוני ומשעשע. אני קיבלתי מגנט פרח תוצרת בית וגם כלי מלא עוגיות בריאות ונתתי פאוץ’ קטן ומחזיק טישיו שתפרתי, (ובהמשך השבוע תפרתי למישהי אחרת נרתיק משקפיים כי שלה הלך לאיבוד). היה מאוד מרגש לראות איך כולם השקיעו וראו את האנשים האחרים בקבוצה. בערב יצאנו לאכול פיצה בשדרות וגם שם שיחקנו משחק שאיריס המציאה על המקום - אומרים למישהו אות ומספר והוא צריך לפתוח את אנשי הקשר שלו ולספר על האדם במקום הזה (פלוס מינוס סביב המקום - זה לא כזה משנה בדיוק) וכך זכינו לשמוע כל מיני סיפורים רנדומליים ומגוונים. בין לבין אפילו הספקנו הליכונת קטנה בקיבוץ.

יום שני נפתח בסיור מודרך בכפר עזה, הפעם הגעתי כמשתתפת בסיור, שנועד לאנשים שמלווים משפחות שכולות, ליווי לוגיסטי בימי הזיכרון, ואני כלולה בקבוצה זו. הסיור היה מאוד ממוקד, מעבר להסבר על האירועים עצמם שהיו בשבעה באוקטובר, המדריכה, תושבת כפר עזה, שלא יצא לי להיות בסיור שלה קודם, ציינה שכפר עזה הוא בית עבור המשפחות, ועכשיו יש מורכבות רבה אפילו במונח הבסיסי זה של בית - מאה עשרים ושלושה בתים בכפר עזה נפגעו אחרי השבעה באוקטובר, אז לכל אחד הבית משתנה - בן אם הבית שלהם האישי נפגש, או בית כלשהו ברחוב שלהם. בסיור היא הדגישה דילמות רבות שעומדות בפני הקהילה מאז האירועים וסביב החזרה “הביתה”. סימני שאלה ששמענו בעבר, למשל על שימור הבתים של שכונת דור צעיר - ואם כן איפה וכמה, או איך מנציחים את האנשים, כיתת הכוננות, שלחמו בגבורה בשטח הציבורי ונהרגו. בנוסף, סיפרה על חיילים שנהרגו בלחימה בכפר עזה וגם “מאומצים” על ידי הקהילה בימי זיכרון. היא העלתה סוגיות שקשורות בחינוך, בקבלת ילדים ומבוגרים חטופים ועוד סוגיות רבות. לקראת סוף הסיור פגשתי סיור אחר, ואחרי שהתחבקתי עם המדריכה, שהיתה עם קבוצת נערות מארצות הברית, היא הציגה לי את אביבה סיגל שגם הגיעה ללוות את הקבוצה. אישה מרשימה ואמיצה. ובעוד אני צועדת לאוטו בסוף הסיור - חבר אחר קורא לי שאבוא לפגוש שני אנשים שהוא מלווה, רב שהגיע מסיאטל, יחד עם קית’ סיגל. המפגש היה מרגש - במיוחד שקית’ הודה לי על נוכחותי - ואני הדגשתי שאומנם אני לא מכירה אותו באופן אישי, אבל כן החזקתי אין ספור פעמים את הפוסטר ואני שמחה מאוד מאוד שהוא פה. הסיור הסתיים במפגש ברוחמה על התפקידים השונים שלנו במסגרת הליווי.

היו לי יומיים של מפגשים מטעם ידיד לחינוך בבית הספר היסודי “קשת” ובתיכון. כצוות אנחנו לומדות איך להציג את התוכנית, וגם לומדות מה הצרכים בבית הספר שהמתנדבים שלנו יכולים לתת עליהם מענה. שמענו על חדר מוסיקה בבית ספר קשת, שנתרם לבית הספר והוקם על שם קשת קסרוטי כלפה ז”ל, שנרצח בנובה, קרוב לצומת הקשתות. למדתי גם מושג חדש - “בית ספר מייטבי” עם התיחסויות למה שצריך כדי לשלב מתנדב של ידיד לחינוך בבית הספר וזה כולל התיחסויות לתחושת המתנדב - שלא ירגיש שקוף, ולקשר עם בית הספר והמורים ולסביבת ההתנדבות.

במסגרת החיפושים שלי אחר התנדבויות עד שיתחיל בית הספר של הקיץ באלונים הגעתי לארכיון של כפר עזה והצטרפתי לעבודה של טל. למדתי איך לצלם פריטים ולהעלות אותם לאתר השימור של כפר עזה. באתי בדיוק ביום של תיעוד מטבעות אז צילמתי פרוטות מלפני קום המדינה וסיכת בטחון מלאה אסימונים! היה מעניין לראות איך עובדים בתיעוד, ואני מקווה שאצליח להצטרף ביום אחר בהמשך הקיץ, עכשיו שאני יודעת איך המערכת עובדת. גם גיליתי שאחרי מלחמת ששת הימים, גיבור הילדות שלי דני קיי (כן גדלתי על הסיפורים שלו) , הגיע לבקר בכפר עזה יחד עם מייק בורשטיין (קוני למל - עוד סוג של גיבור ילדות), כדי לשעשע את הילדים - ומסתבר שרק בזכות הפרצופים המצחיקים של מייקל בורשטיין הילדים צחקו.

בענייני ספורט השבוע ניסיתי בפעם הראשונה פילאטיס מכשירים, והיה מגניב וגם לא קל. הרגשתי שאני מתאמצת בדרך שונה מרוב הדברים האחרים שאני עושה. יצא לי לשחות בבריכה בכל הימים שהיא היתה פתוחה, כולל יום אחד של התעמלות במים, יום של שחייה עם הילדים שהגיעו לארוחת ערב בשישי ולפני כן לבילוי בבריכה, ויום אחד אפילו שחיתי שבעים בריכות. נפגשתי גם עם הנציגה מאופק בריא ואפ 60+ שעובדת עם מובילי קבוצות ההליכה. שמעתי ממנה על כך שיש לנו תקציבים, וגם שהיא, כמאמנת, מוכנה לבוא פעם ולעשות אימון לקבוצת ההליכה שלנו. חשבנו ביחד על הצעדים שכדאי לעשות לקראת החזרה של משפחות בסוף הקיץ, ואיך נביא אנשים נוספים לקבוצה.

ארוחת ערב ביום שישי היתה אצלינו במרפסת/דק בשילוב של ילדים שלנו שהגיעו מתל אביב (וזה ריגש אותנו שהם באו) יחד עם האנשים שבדרך כלל מארחים אותנו לארוחות בקיבוץ בימי שישי. היתה אוירה טובה, שיחה קולחת ומעניינת ואוכל טעים. הכנו אוכל מאוד מקומי - מרק גספאצ’ו מלא עגבניות אורגניות מהחווה, וסלט פטריות עם פטריות אורגניות טריות ישר ממוגו - חוות הפטריות של סעד. בשבת היינו בבית ללא אורחים. פרט לרכיבה של נוני ושחייה שלי, לא ראינו אף אחד. אני קוראת במרץ את הספר “תיקון אחר חצות” של יניב איצקוביץ’ לקראת מפגש איתו במסגרת חוג קריאה השבוע. מאוד מקווה שאספיק לסיים - ספר של 500 עמודים והתחלתי אותו רק ביום חמישי. שבוע הבא אעדכן אם הספקתי. ואם כבר עדכונים - אז עילי הצליח להוציא דרכון אחד מתוך השניים שנעלמו, ומחכה לאישור יציאה מוייטנאם.

On Sunday, I joined a tour of Kfar Aza as a backup guide for a large group of soldiers. The group was so big that additional support was needed. The soldiers came from the Jordan Valley’s Lavi Unit, a mixed-gender combat unit. During the tour, while explaining the background of Kfar Aza, the guide paused, looked at the soldiers, and said how moving it was for him to see female combat soldiers carrying weapons. He noted that when he was a soldier, such a sight would have been beyond imagination.

Kfar Aza was founded in 1951, and despite decades of security challenges, people lived here with a sense of relative normalcy. There had never been a terrorist infiltration into the kibbutz itself. The local security team had trained for scenarios involving three, six, or even nine terrorists entering the community, with the expectation that they would hold them off for about fifteen minutes until the army arrived. In reality, more than 250 terrorists entered Kfar Aza on October 7. The fourteen person security team fought bravely, and the army did not arrive for many hours.

Among the soldiers on the tour were some who personally knew families who had been murdered in the kibbutz. They reacted in different ways. Some found it difficult simply to be there. Others wanted to hear more about the families they knew or see where their friends had lived. Of course, we could not visit homes that had already been demolished, and many of the kibbutz pathways are currently under reconstruction, making it impossible to walk outside of the tour perimeters.

At one point during the tour, a small truck arrived carrying large crates for the installation of a new hot tub. It quickly became clear that there was no way to get the equipment to its destination by vehicle. Instantly, the soldiers sprang into action. Together with a kibbutz member who came to help, they carried the enormous crates as if they weighed nothing at allץ a small every day type of break in a not so easy tour.

Our Sunday group meeting was an educational one. One of the women from Kfar Aza, whose family comes from the Indian Jewish community, shared her family’s story—from life in India to their immigration to Israel. Through her personal story, we also learned about the broader history of the Jewish communities of India, which are made up of several distinct groups.

One of the more interesting things she told us was that Jews in India had never experienced persecution or antisemitism. India, she explained, was remarkably tolerant of different religions, and the Jews who left India to immigrate to Israel did so out of a sense of Zionism rather than because they were fleeing discrimination or violence. It was a fascinating and unique presentation. The evening ended with a walk with our walking group.

On Monday, I wore several different volunteer hats throughout the day. I started the morning in my role as a volunteer at the school. It was a somewhat unusual day, since there were hardly any regular classes left. Instead, the entire school went to watch the sixth graders perform their final rehearsal before that evening’s graduation ceremony. For the rest of the school day, I visited various classrooms, but most of my time was spent helping students clean out their cubbies and organize their desks in preparation for the end of the school year.

In the early afternoon, I put on my “public diplomacy” hat when Noni and I went to the Up 60+ center to meet an American delegation from the JCC (Jewish Community Centers). They were touring the region and met with a representative from the Joint to learn about the Gap Year for Adults program.

The Joint representative spoke about their vision for the future of the program. We shared a little about ourselves, what we do, and some of our experiences over the past year. One woman in the audience mentioned that she has a friend participating in a similar program who writes a blog about her experiences, so of course I mentioned that I write one too. It would be interesting to read someone else’s perspective on a similar journey. Apparently, she is volunteering somewhere in northern Israel.

A representative from the regional council also attended and spoke about the program’s impact on the community. He explained that he had originally been tasked with coordinating all of the Shinshinim in Sha’ar HaNegev. To his surprise, he discovered that among the many young volunteers there was also a group of fifteen participants over the age of fifty-five. At first, he admitted, he had no idea what to do with that. Very quickly, however, he realized that these older volunteers brought a completely different set of skills, experience, and contributions than the younger participants.

Later that day, I put on yet another hat—my role as a volunteer living in Kfar Aza. We arrived just in time for a farewell gathering for the younger Shinshinim, known as the Ayalim, who had spent the past year working in Kfar Aza and were now finishing their time here. I joked with them that they had literally left their mark on a large number of public buildings throughout the kibbutz. Much of their work involved renovation projects—mostly demolition, clearing, and preparation—in buildings such as the administration offices, dining hall, clinic, convenience store, coffee spot, community center, archive, and various educational and residential structures. Today, all of those buildings are either back in use or at various stages of renovation and renewal.

My role as a volunteer living in Kfar Aza and a member of Elul accompanied me through a project that has been in the works for many months and finally reached its most significant stage this week. The project began with a donation designated specifically for a project benefiting mothers and children. Before the funding became available, I had identified a potential project in consultation with the local residents in charge of the renewal of Kfar Aza. By the time the grant was awarded to Elul, however, that original idea was no longer relevant.

What followed was a long process of identifying a suitable alternative. Over the course of several months, I spoke with countless people, explored different possibilities, and tried to identify a spot theat wanted the donation and fit the bill of the “designatation” of the donation. Eventually, I found what felt like the right fit: donating furniture and toys for a seating and activity area in Gan Pilon, a therapeutic center for children ages zero to nine in Kfar Aza. As a result, much of Monday—and, in fact, parts of Tuesday, Wednesday, and Thursday as well—was spent on phone calls, emails, and logistics: placing orders, coordinating payments through Elul, and making sure everything would be delivered to Kfar Aza. I am hoping all the equipment arrives while our group is still living here so we can see the project come to life.

That evening, I switched back to my volunteer-at-school hat and attended the sixth-grade graduation performance. The production was based on The Wizard of Oz, with personal touches woven in that reflected both the students themselves and stories from the local community. The costumes and scenery created a magical atmosphere, and the students performed and sang at an impressively high level. I was glad to recognize a few familiar faces in the audience, since I generally do not know the students’ parents and families.

While I was at the performance, Noni was hosting a game night at our house for friends from our volunteer group. The evening featured a game he created himself—a Hebrew and Israeli adaptation of the English language history-themed game Chronology. By now, he has already expanded and improved upon his original version.

Tuesday, the last day of school, began with a beautiful ceremony led by the third-grade classes. The event ended with a performance of the sixth-grade graduation song from the previous evening, which brought the sixth graders (Class 64) to their feet in the audience, enthusiastically joining in and finishing with chants of “We’ve finished elementary school!” All students and teachers wore white shirts.

I used the final day to bring a gift to the school—the book “Now Is the Time”, which we created about our year of service. Before handing it over to the principal, I went first to the fifth-grade classes, who were sitting together in their cluster. After their homeroom teachers spoke and the English teacher said goodbye, I also asked to say a few words. I noted that I was completing my year of national service (actually a year and a half), and shared how much I had enjoyed watching the students grow. I told them how meaningful it was to hear each of them speak, ask questions, and engage in English throughout the year, and how much I had seen their confidence and fluency improve. I showed them the book and explained that it would be placed with the principal. As I gave my parting gift to the principal I also reminded her of our very first conversation, when she told me she needed two things from me: to bring joy in learning English to the school, and to serve as a responsible adult presence. I said that I believe I had done both—showing up every day, attending all fifth- and sixth-grade English lessons, working with all the students, and hopefully leaving them smiling—and sometimes even laughing—through learning (at least some of the time…).

The teachers’ trip began immediately after the school day ended. As I had experienced last year, the emphasis of this trip is very much on food—and perhaps also drinks. It is a celebratory break for the teachers after an intense year, with the sixth-grade homeroom teachers usually in the most festive mood once the pressure of the graduation performance is finally behind them.

This year, the trip was a two-day stay at a hotel in Netanya, right on the promenade. We began with a wine tasting at the Wilhelm Winery in Moshav Bnei Atarot, located in a villa that was once part of a Templar settlement. Our tasting guide emphasized the proper way to taste wine: not to fill the glass, to swirl it gently on the table, then bring it under the nose and inhale deeply before sipping slowly across the palate. He struggled a bit to deliver all of these instructions clearly, as there were quite a few side conversations happening throughout, which seemed to frustrate him slightly.

We arrived at the hotel in the afternoon with down time until dinner and the evening staff gathering. My roommate was the same partner as last year—one of the sixth-grade assistants, a class I had worked with almost daily. From last year, we already knew we were a good match as roommates. Despite the heat, I went out for a walk along the Netanya promenade, which is beautiful, because I am not really someone who rests in the middle of the day. The evening staff event was joyful and funny, a real release of tension and a sharing of experiences from the entire school year.

Wednesday morning began with a very enjoyable Pilates session by the pool. There were very few of us—probably because many people went to bed very late and didn’t manage to wake up for a 7:30am activity. Their loss, and the gain of those who did show up.

Afterwards, we went to the Zichron Yaakov Pedestrian Mall (Midrechov) for a guided tour. The guide shared lesser-known stories and anecdotes about life in Zichron during the time of Sarah Aaronsohn and the NILI underground movement. It was also a great opportunity for me to say a quick hi with hugs to two friends of mine who live in Zichron joined us for a quick visit. It definitely left me wanting more, and I already plan to meet them again soon. The afternoon was relaxed back at the hotel—coffee in a shaded and pleasant courtyard. The evening included karaoke and dancing, opening with a farewell to a beloved assistant who retired after 17 years at the school. She is already in her late sixties and is now planning a big trip to South America.

Thursday was a slightly more difficult day for me on the trip, for a few reasons. It started with an unexpected moment of feeling excluded. When I arrived with my coffee and a light breakfast plate and looked for a place to sit, I found two large tables already mostly full with staff members. I approached the first table and was about to sit in an empty spot at the corner, but was told that I could not sit there because it was reserved for another teacher.

There were no available seats at either table, and I stood there for a moment, unsure where to go. From the other table, my roommate noticed what was happening and immediately got up and said, “Come, Keren (Karin), we will sit together at a table for two.” This experience highlighted for me a sense of not quite belonging. I am somewhat of an outsider in this context as an older Shinshin—neither part of the teachers’ group, nor the special education staff, nor the assistants, nor the management team. Or perhaps I am a little bit part of all of them.

This feeling of not belonging may have been intensified by the fact that, in none of the formal closing events, was there any mention of the fact that I am finishing a year and a half of near-daily volunteering at the school, and no one said a personal goodbye unless I initiated it myself. It raises questions for me about the need for recognition—how important is it for me that something be said? In truth, I enjoyed the experience at the school throughout the year: the connection with the students, the classes, and the work with the staff. Perhaps people assume that since I plan to continue living in the area, I will naturally continue volunteering at the school, and therefore it does not feel like a formal ending.

Boating is not one of the strong suits in the Gavish family—and I have known this about myself ever since my first boat trip at the age of 18 in Florida, when I went deep-sea fishing with my uncle and cousins in the ocean. Many sea trips followed over the years, and the pattern has remained the same. Despite knowing this about myself, I decided to join a planned boat trip during the teachers’ excursion—a boat equipped with a slide and even a pool at sea.

Within five minutes of departure, I was already pale as chalk and spent the entire trip sitting completely still. At least I didn’t get sick—unlike some others who felt even worse than I did. It was a relief when the lunch on the boat was at the marina itself, still on the boat but not in the rough waters (or what felt like rough waters).

The trip ended with a very quiet bus ride home. Just a few minutes into the drive, we received news that the father of one of the staff members had passed away. After such news, everything else suddenly becomes insignificant. All that remains is the wish to send strength and condolences to her and her family.

In the evening, back home, I went for a walk and a short swim in the pool, which helped me decompress after the trip.

After this came a sharp transition into a busy weekend, which began with a wine tasting tour at the Pauker Winery in Nir Oz with our friend Yuval who was visiting from LA. We heard the story of Nir Oz’s longtime residents who used to make and drink wine together every Friday, many of whom were murdered or kidnapped on October 7th. The Pauker Winery was established after October 7th by the children and grandchildren of the late Gideon Pauker z”l, one of the founding members of Kibbutz Nir Oz, who originally started “Nir Oz Winery” in 2006 as a hobby for the community of Nir Oz. The Pauker Winery is boutique family winery opened by the family.

The grandchildren shared their family’s story of October 7th. Many family members live in the Western Negev region and in Nir Oz, including one grandson who lived with his partner in Kfar Aza’s “Young Generation” neighborhood. He was critically wounded in his hands after being shot through the shelter door, and he and his partner managed a harrowing escape from the neighborhood to her family elsewhere in the kibbutz. Eventually he was evacuated and reached the hospital just in time after spending hours with a tourniquet applied inside the shelter at his partner’s parents’ home. The family emphasized that their focus is on action and rebuilding, because that was their grandfather’s way. Today, one of the other grandchildren manages the winery and is learning from other vintners about winemaking and vineyard care. It was a fascinating visit, and the wine was excellent.

We spent the afternoon in deep conversations with Yuval, and then, after a short swim, we went to Kibbutz Nahal Oz for an event the kibbutz held in appreciation of all the volunteers who had been there over the past two and a half years. We were happy to support our gap year group friends who live and volunteer mainly in Kibbutz Nahal Oz. In the evening, we had an intimate Friday night dinner in the kibbutz. During the evening, we heard from Yotam that he has decided not to continue his master’s degree for now.

On Saturday morning, we woke up to a message from Ilai, who is traveling in Vietnam, saying he had lost his pouch containing two passports and his wallet. We immediately opened a “command center” for “what to do when you lose a passport abroad,” while his siblings joined online travel groups in Vietnam in an attempt to locate the documents through other travelers.

We celebrated our grand nephew’s second birthday with the extended family. There was a beautiful cake that Boaz made in the shape of a train, and wonderful gifts that the two year old was very excited about—he immediately started playing with everything.

We managed to visit a friend in the early evening, and afterwards met up with Yotam in Tel Aviv and had dinner at a Vietnamese restaurant.

Just before leaving Tel Aviv, Einat called to ask if we were still in town because she had a problem with her bicycle. We met her in the street, near midnight, to help identify and fix it, and arrived back in Kfar Aza well after midnight, ready for a new week.

ביום ראשון הצטרפתי כגיבוי לסיור של קבוצת חיילים בכפר עזה. הקבוצה היתה גדולה מאוד ולכן היה צורך בליווי. החיילים הגיעו מיחידת לביא של הבקעה, יחידה קרבית מעורבת. בזמן הסיור, בעוד הוא מספר על הרקע של כפר עזה, המדריך נעצר - הסתכל על החיילים וציין שזה מאד מרגש אותו לראות חיילות קרביות עם נשק, וציין שזה היה רחוק מכל דמיון בזמן שאנחנו היינו חיילים. הקיבוץ הוקם ב 1951, ואנשים חיו פה בשקט יחסי למרות כל הבעיות הבטחוניות אף פעם לא היתה חדירה של מחבלים לקיבוץ. הוא ציין שכיתת הכוננות התכוננה למקרים של חדירת מחבלים לקיבוץ - האימונים התמקדו בחדירה של שלושה, או שישה או אפילו תשעה מחבלים - וכיתת הכוננות תצטרך להילחם בהם עד להגעת הצבא - כרבע שעה. בפועל - נכנסו לכפר עזה מעל מאתיים חמישים מחבלים, וכיתת הכוננות נלחמה והצבא הגיע כעבור שעות רבות. בין החיילים היו כאלו שהכירו משפחות שנרצחו בקיבוץ והם הגיבו בצורות שונות - התקשו להיות בכפר עזה או חיפשו לשמוע יותר על המשפחה, או לראות איפה היו הבתים של החברים שלהם. (מן הסתם לא יכלנו ללכת לבתים שכבר נהרסו, וגם שבילי הקיבוץ בשיפוץ ואי אפשר להסתובב בכל המקומות האלה. בשלב מסויים של הסיור עברה משאית קטנה מלאה בארגזים לבניית ג’קוזי חדש - והסתבר שאין דרך להגיע עם הציוד לבית המיועד. מייד התגייסו כל החיילות למשימה, יחד עם מישהו מהקיבוץ שהגיע לעזור, וסחבו את הארגזים הענקיים כאילו כלום. הפסקה קטנה ויומיומית בתוך סיור מורכב.

המפגש של יום ראשון היה מפגש של לימוד - אחת הנשים מכפר עזה היא יוצאת קהילת ישראל ההודית והיא סיפרה לנו את הסיפור האישי של המשפחה שלה בהודו עד הגעתם לארץ ודרך הסיפור האישי שלה שמענו גם את הסיפורים של הקהילה היהודית בהודו - קהילה שמורכבת מקהילות שונות. הדבר הבולט שנאמר על הודו היה ששם היהודים מעולם לא חוו רדיפה או אנטישמיות, שזו היתה מדינה דמוקרטית ביחס לדתות ושהיהודים שעזבו את הודו ועלו לארץ עשו זאת מתוך תחושת ציונות ולא ממקום של רדיפה. היה מאוד מעניין ומיוחד. הערב הסתיים בהליכה של קבוצת ההליכה.

יום שני חבשתי כובעים שונים של התפקידים שלי בהתנדבות. פתחתי את היום בכובע המתנדבת בבית הספר. היה יום משונה, כי כבר אין כל כך שיעורים, ובעצם הלכנו, כל בית הספר, לראות את מופע הסיום של כיתות ו’ בחזרה האחרונה שלהם לפני המופע בערב. בהמשך היום הסתובבתי בכיתות, אבל בעיקר עזרתי לתלמידים לארגן את התאים ולנקות את השולחנות - לקראת סיום הלימודים.

בהמשך חבשתי את כובע ההסברה שלי, כשהלכנו, נוני ואני, לאפ 60+ לפגוש משלחת של אנשים מארצות הברית, שהגיעו לסייר באיזור ונפגשו עם נציג מהג’וינט כדי לשמוע על הפרויקט של שנת שירות למבוגרים. דובר הג’וינט סיפר על החזון שלהם בהסתכלות קדימה על תוכנית שנת השירות, אנחנו סיפרנו על עצמינו ועל מה שאנחנו עושים וקצת על החוויות שלנו. מישהי מהקהל סיפרה שיש לה חברה שעושה תוכנית דומה וכותבת בלוג על החוויות שלה - אז סיפרתי שגם אני כותבת בלוג. יהיה מעניין לקרוא חוויות של מישהי אחרת (היא איפשהו בצפון…), והגיע גם נציג מהמועצה שסיפר על אימפקט של התוכנית על המועצה. הוא ציין שגייסו אותו לטפל בכל השינשינים של שער הנגב - ולהפתעתו הוא גילה שבתוך כל המוני השינשינים יש גם קבוצה של חמישה עשר מעל גיל חמישים וחמש - ושבהתחלה הוא לגמרי לא ידע איך להכיל את זה ודי מהר הבין שמדובר באנשים מבוגרים שמסוגלים לתרום ברמה ובדרך מאוד שונה מהצעירים.

בהמשך היום חבשתי את הכובע שלי של מתנדבת שגרה בכפר עזה - והגענו, ממש ברגע האחרון, לאירוע פרידה שעשו מהשינשינים הצעירים - האיילים - שעבדו בכל השנה האחרונה בכפר עזה ומסיימים פה את התקופה. צחקתי איתם שהם השאירו חותם על המון מבני ציבור בקיבוץ כי הם עסקו שם בשיפוץ - בעיקר בפירוק והכנה במבנים כמו המזכירות, חדר האוכל, המרפאה, הקניונית, פולי קפה, מכלול, הארכיון וכל מיני מבני חינוך ומגורים. כל המבנים האלה כבר בשימוש או בשלבים כאלה ואחרים של שיפוץ.

הכובע של מתנדב שגר בכפר עזה ושייך לאלול ליווה אותי במשימה שנמשכו חודשים רבים ממש והגיע לשלבים הכי משמעותיים השבוע וחלק מהזמן עסקתי בזה ביום שני - “פרויקט”שהקבוצה שלנו יכולה לעשות בכפר עזה - עם כסף שנתרם למטרה ספציפית (כלומר צבוע למטרה זו) של פרויקט שקשור לאמהות וילדים. לפני התרומה הראשונית, בהתיעצות עם מקומיים, זיהיתי פרויקט מסויים - וכשהכסף נתרם (בעצם אלול זכתה במענק) הפרויקט המקורי הפך להיות לא רלוונטי. מכאן התחילה מסכת ארוכה של זיהוי מקום מתאים לתרומה - ושוחחתי עם המון אנשים לאורך חודשים ולסוף מצאתי את המקום המתאים - תרומת רהיטים ומשחקים לפינת ישיבה בגן פילון - גן או מרחב טיפולי לגילאי אפס עד תשע בכפר עזה! אז ביום שני (ובעצם גם בשלישי ורביעי וחמישי) הייתי בשיחות והתכתבויות של איך להזמין את הציוד ולוודא שזה מגיע מאלול ויגיע לכפר עזה. מקווה שכל הציוד יגיע כשהקבוצה עדיין מתגוררת בקיבוץ!

בערב חבשתי את הכובע של המתנדבת בבית הספר - והגעתי למופע הסיום של כיתות ו’. המופע היה מבוסס על הסיפור של הקוסם מארץ עוץ, עם התיחסויות יותר אישיות לילדים ולסיפורים של המקום. התפאורה והתלבושות נתנו אוירה קסומה להצגה, והתלמידים שיחקו ושרו ברמה מאוד גבוהה. שמחתי לראות כמה פרצופים מוכרים בקהל, כי אני בעצם לא מכירה את ההורים והמשפחות של התלמידים. שעה שאני הייתי בהופעה הזו נוני אירח בבית ערב משחקים לחברים מהקבוצה שכלל משחק שנוני הכין - גרסה עברית/ישראלית למהדורה האמריקאית יותר של משחק ההיסטוריה “כרונולוגיה” - ובינתיים הוא כבר הרחיב ושיפר את המהדורה המקורית שלו.

יום הלימודים האחרון היה ביום שלישי - התחיל בטקס מקסים שהנחו כיתות ג’, וכלל בסיום שיר של הטקס של כיתות ו’ ערב קודם כך שתלמידי כיתות ו’ (מחזור ס”ד) השתתפו בהתלהבות מהקהל (וסיימו בקריאות “סיימנו יסודי!”). כל התלמידים והמורים לבשו חולצות לבנות. ניצלתי את היום האחרון כדי להביא מתנה לבית הספר - את הספר “עכשיו הזמן” שהכנו על שנת השירות. לפני שנתתי למנהלת הלכתי לכיתות ה’ שישבו ביחד באשכול, ואחרי שהמחנכות דיברו איתם, והמורה לאנגלית נפרדה מהם - ביקשתי גם להגיד כמה מילים - ציינתי שאני מסיימת את שנת השירות שלי (שנה וחצי) ושמחתי לראות איך הם גדלו כתלמידים, ושיצא לי לשמוע כל אחד מהם בקריאה, בשאלות, בדיבור וראיתי את השיפור שלהם באנגלית במשך השנה. הראתי את הספר ואמרתי שהוא יהיה אצל המנהלת. נתתי למנהלת את הספר והזכרתי לה שבשיחה הראשונה שלנו היא אמרה לי שהיא צריכה ממנה שני דברים: שאביא שמחת אנגלית לבית הספר ושאהיה מבוגר אחראי נוכח. ציינתי שאת שני הדברים האלה עשיתי - הגעתי יום יום לעבודה, לכל שיעורי האנגלית של כיתות ה’-ו’, יצא לי לעבוד עם כל התלמידים ומי שישב איתי יצא מחייך ואפילו צוחק מהלמידה (לפחות חלק מהפעמים…).

טיול המורות (ושני מורים גם) התחיל מייד בתום הלימודים. הדגש בטיול, כפי שחוויתי גם בשנה שעברה, הוא על אוכל ואולי גם שתייה. המורות חוגגות את הסיום של שנה אינטנסיבית, תמיד המחנכות של ו’ הכי באוירה חגיגית אחרי שיורד כל המתח של מסיבת הסיום. השנה הטיול היה יומיים בבית מלון בנתניה ממש על הטיילת. התחלנו את היום בטעימות יין ביקב וילהלמה במושב בני עטרות. היקב ממוקם בוילה שהיתה חלק ממושבה טמפלרית. מדריך הטעימות שלנו הדגיש שחשוב לא למלא את הכוס, צריך לערבל את היין בתוך הכוס על השולחן ואז להביא את הכוס אל מתחת לנחיריים ולהצמיד ולהריח טוב לפני הטעימה ואז לטעום לאט בכל הפה. הוא התקשה לתת את כל ההנחיות האלה כי היו שיחות רבות במקביל אליו, דבר שקצת פחות הלהיב אותו.

הגענו למלון אחר הצהריים בלי תוכניות נוספות עד ארוחת ערב וערב צוות. שותפתי לחדר היא אותה שותפה משנה שעברה, אחת הסייעות של כיתה ו’ כיתה בה הייתי כמעט כל יום. כבר ידענו משנה שעברה שאנחנו מסתדרות כשותפות בחדר. למרות החום יצאתי לסיבוב בטיילת של נתניה שהיא מאוד יפה כי אני לא בקטע של מנוחה באמצע היום. ערב הצוות היה מאוד שמח ומצחיק, פירוק מתחים וחוויות מכל השנה. ביום רביעי היום נפתח בפילאטיס מהנה על שפת הבריכה. היינו ממש מעט (חושדת שהרבה אנשים הלכו לישון מאוד מאוחר ולא קמו לפעילות ב 7:30 - הפסד שלהם ורווח של מי שהגיע) אחר כך נסענו למדרחוב של זכרון יעקב והיה לנו סיור מודרך מאוד מעניין - המדריכה סיפרה לנו כל מיני סיפורים ואנקדוטות פחות מוכרים מהחיים בזכרון בימים של שרה גיבורת ניל”י ומשפחת אהרונסון. אני שמחתי ששתי החברות שלי שגרות בזכרון באו למדרחוב ונפגשנו לחיבוק קטן וחיוכים גדולים! זה בהחלט השאיר טעם של עוד וכבר קובעת איתן עוד מפגשים. אחר הצהריים היה רגוע במלון - קפה בחצר מוצלת ונעימה. ערב קריוקי וריקודים שנפתח בפרידה מסייעת אהובה שיצאה לפנסיה אחרי 17 שנה בבית הספר (והיא כבר בסוף שנות הששים שלה ומתכננת טיול גדול לדרום אמריקה עכשיו..).

יום חמישי היה יום קצת פחות מהנה בשבילי בטיול מכמה סיבות - החל מחווייה בלתי צפויה של דחייה - כשהגעתי עם הקפה וצלחת עם ארוחת בוקר קלה וחיפשתי מקום לשבת היו שני שולחנות גדולים כמעט מלאים עם הרבה אנשי צוות. פניתי לשולחן הראשון ובאתי לשבת במקום הפנוי בפינה ואמרו לי שאני לא יכולה לשבת שם כי זה שמור למורה אחרת. לא היו מקומות פנויים בשני השולחנות ועמדתי רגע לבד בהתלבטות איפה לשבת. שותפתי לחדר ראתה מהשולחן השני המרוחק יותראת האירוע ומייד קמה מהמקום שלה ואמרה לי - בואי קרן, נפתח לנו שולחן לשתינו. החוויה הזו הדגישה עבורי את התחושה של חוסר שייכות - אני חריגה בנוף במעמדי כשינשינית מבוגרת - אינני שייכת לקבוצת המורות ומחנכות, או לקבוצת החינוך המיוחד. גם לא שייכת לקבוצת הסייעות או לקבוצת ההנהלה, או אולי אני שייכת לכל הקבוצות? תחושת חוסר השייכות אולי התעצמה גם מהעובדה שלא הזכירו בשום אירוע סיום את זה שאני מסיימת שנה וחצי של התנדבות כמעט יומיומית בבית הספר, ואף אחד לא נפרד ממני באופן אישי - אלא אם אני יזמתי את זה. אז זה מעלה לי שאלות לגבי הצורך בהכרה - האם זה חשוב לי שיגידו משהו? בעצם אני נהניתי כל השנה מהחוויה שלי בבית הספר, מהקשר שלי עם הילדים והכיתות והעבודה עם הצוות. אולי הם יודעים שאני נשארת לגור בסביבה וחושבים שזה מובן מאליו שאני נשארת להמשיך להתנדב בבית הספר?

הפלגות בים זה לא הצד החזק של משפחת גביש - ואני יודעת את זה על עצמי מאז ההפלגה הראשונה שלי בגיל 18 בפלורידה כשיצאתי עם דוד שלי ובני דודים לדיג במים עמוקים באוקיינוס - והמשיך בעוד הרבה אירועי שיט לאורך השנים. למרות שאני יודעת את זה על עצמי החלטתי לצאת להפלגה שתוכננה בטיול - על סירה עם מגלשה ובריכה בתוך הים. חמש דקות לתוך ההפלגה כבר הייתי לבנה בסיד וישבתי בלי לזוז במהלך כל ההפלגה. לפחות לא הקאתי - להבדיל מכמה אנשים אחרים שהרגישו עוד יותר גרוע ממני בהפלגה. מזל שאת הארוחה עשינו כבר במרינה עצמה עדיין על הסירה אבל לא בגלים סוערים. (או שהרגישו כגלים סוערים). הטיול הסתיים בנסיעה מאוד שקטה באוטובוס הביתה - ממש כמה דקות לתוך הנסיעה קיבלנו הודעה על כך שאבא של מישהי מהצוות נפטר. אחרי הודעה כזו כל המחשבות האחרות מתגמדות. כל מה שרוצים לעשות זה לשלוח מחשבות טובות ותנחומים לאשת צוות הזו ולמשפחתה. בערב, בבית, יצאתי לסיבוב הליכה ושחייה קטנה בבריכה כדי להשתחרר מהטיול וזה עזר מאוד.

במעבר חד לסוף שבוע עמוס שנפתח בסיור טעימות יין ביקב פאוקר בניר עוז. נפגשנו שם עם יובל חבר שלנו שהיה בדיוק בביקור בארץ. שמענו את הסיפור של ותיקי ניר עוז שהיו מכינים ושותים יין יחד כל יום שישי, ועל כך שרובם נרצחו או נחטפו בשבעה באוקטובר. יקב פאוקר הוקם אחרי השבעה באוקטובר על ידי הילדים והנכדים של גדעון פאוקר ז”ל ממייסדי קיבוץ ניר עוז, שהקים את “יקב ניר עוז” ב 2006 כתחביב. הם הפכו אותו ליקב בוטיק משפחתי. הנכדים של גדעון סיפרו את הסיפור המשפחתי של אירועי השבעה באוקטובר כשהרבה בני משפחה גרים בנגב ובניר עוז וגם נכד אחד שגר עם חברתו בקיבוץ כפר עזה בשכונת דור צעיר ונפצע אנושות בידיים כשנורה דרך דלת הממ”ד, והוא וחברתו הצליחו לברוח, והוא הגיע בזמן לבית החולים (זה לקח כמה שעות שהיה עם חוסם עורקים בממ”ד אצל ההורים של חברתו). הדגש של המשפחה שסיפרה על האירועים היה על כך שהם רוצים להיות בעשייה ותקומה כי זו היתה הדרך של סבא שלהם. היום אחד הנכדים האחרים מנהל את היקב, לומד מכורמים אחרים על ניהול יקב ותהליכים של יינות. היה מאוד מעניין לשמוע והיין היה טעים.

אנחנו בילינו בשיחות ארוכות עם יובל עד אחר הצהריים, ואז אחרי שחיה קטנה הלכנו לנחל עוז לאירוע שהקיבוץ עשה כהוקרה לכל המתנדבים שהיו להם בשנתיים כמעט שלוש האחרונות. שמחנו לתמוך בחברים שלנו מהקבוצה שגרים ומתנדבים בעיקר בקיבוץ נחל עוז. בערב היינו בארוחת שישי אינטימית בקיבוץ. במהלך הערב שמענו מיותם שהוא החליט שהוא לא ממשיך כרגע את לימודיו לתואר השני. בשבת בבוקר קמנו להודעה מעילי, שמטייל בוויטנאם, שהוא איבד את הפאוץ’ שלו עם שני דרכונים וארנק ומייד פתחנו חמ”ל של “מה עושים כשמאבדים דרכון בחו”ל” שעה שהאחים שלו נכנסו לקבוצות מטיילים בוייטנאם כדי לנסות לאתר את הדרכונים דרך מטיילים אחרים.

חגגנו בהרכב משפחתי מורחב את יום ההולדת שנתיים לנכדן המתוק שלי, היתה עוגה מהמממת שבועז הכין בצורת רכבת, היו מתנות מגניבות שהנכדן מאוד התלהב מהם ומייד שיחק בכל מתנה. הספקנו לבקר אצל חברה בערב מוקדם ואחרכך נפגשנו עם יותם ואכלנו ארוחה נחמדה במסעדה וייטנאמית… רגע לפני שעזבנו את תל אביב עינת התקשרה ושאלה אם אנחנו עדיין בתל אביב כי יש לה בעיה עם האופניים. פגשנו אותה ברחוב, קרוב לחצות כדי לעזור עם האופניים והגענו לכפר עזה הרבה אחרי חצות מוכנים לשבוע חדש.

On Sunday morning, I participated in a meeting with potential volunteers from the Sha’ar HaNegev region for Yadid LaHinuch (“A Friend for Education”). Representatives from the regional council also attended and spoke about how meaningful the current volunteers are within the educational system, and how valuable it is to have older adults and retirees volunteering in schools. It was interesting to discover that among the prospective volunteers were several people I already knew from the region. I very much hope this program continues to grow and succeed. Noni Had a meeting in Sderot with the leaders of a mathematics excellence program to learn more about their work. They hit it off right away and by the end of the meeting they had already invited him to teach one of their courses next year!

Our weekly group gathering took place at Zikim Beach, a shorter version of the prep hike that Miri and I did a few weeks ago. Zikim Beach is always beautiful, and at this time of year, in the middle of the week, it is pleasantly uncrowded. We began our walk along the seaside promenade, stopping at the memorial commemorating those who were murdered at the beach on October 7—fishermen and young people who had camped or arrived for different water activities. The area was completely undefended. Terrorists arrived by sea in equipped inflatable boats and carried out a massacre with almost no resistance.

A small Golani force arrived and fought for about half an hour before withdrawing, leaving the civilians on the beach to fend for themselves. It took several days before all nineteen victims who had been murdered in the shelter and nearby restroom facilities were found. Terrorists continued to hide in the area in the days after October 7, and some even emerged from underground shafts near the beach several days later.

In nearby Kibbitz Zikim, the local security team succeeded in preventing terrorists from entering the kibbutz. The area is also home to a large Home Front Command training base. There, a heroic battle took place between fourteen staff members and approximately fifty terrorists. Six members of the staff were killed, but they succeeded in preventing the base from being overrun.

This was the very base where Yarden spent much of her military service—first as a recruit in training until the June 2014, and later during her commanders’ course and in her final assignment before completing her service in 2016. During Operation Protective Edge, she was watching the news on tv and saw terrorists emerge from tunnels in 2014, exactly where she had been doing navigation exercises just a week earlier.

Our walk continued along Nahal Shikma to the massive Shikma Reservoir Dam, a kilometer-long structure that collects floodwaters from the stream and has a capacity of approximately six million cubic meters. We walked as far as the concrete spillway where excess water flows into the sea during especially rainy years, and then turned back. Back at the beach, we ate pizza and stayed to watch the beautiful sunset on the longest day of the year.

For me, Zikim Beach is also the beach of my childhood. It was where we went on Saturdays whenever we wanted a day by the sea. In the 1970s, the beach was quiet, undeveloped, and nearly empty. We often had it almost entirely to ourselves. I remember one occasion when my father rescued a swimmer who was being pulled out by the current. And this was also the destination of my very first drive after getting my driver’s license—with my entire family in the car—as I carefully navigated the winding back roads descending from Jerusalem toward the coast.

We ended the evening at the “The North Is Not Alone” rally, a gathering organized by residents of the Gaza border region in support of the communities of northern Israel. The rally took place at Keshetot Junction (Arches) and drew hundreds of participants. Defined as a non-political event, it was initiated by Yaniv Hagi from Kibbutz Be’eri and led by the Kibbutz Movement, the Moshav Movement, the City of Sderot, and the regional councils of the Gaza border region. Speakers came from both the north and the south, alongside leaders of the kibbutz and moshav movements and representatives of KKL-JNF. Between speeches, there were musical and dance performances, including a unique collaboration between two dancers from “the mountain” and musicians from the south.

At the conclusion of the event, the heads of the regional councils and municipalities from across the region gathered on stage and sang Hatikvah together. Before the singing began, the organizer addressed the crowd: “Among the audience, on this stage, and behind the scenes are people with many different opinions. If we can stand together at the same rally and sing Hatikvah together, then we can also share the same country.” He added that it would be worth remembering that message in the months ahead.

“Mekomi” (“Local”) is a unique educational program in the Sha’ar HaNegev region that promotes project-based learning rooted in the local environment. It operates throughout the school system and encourages students to engage directly with the community and the places around them, meeting on a weely basis in different environments. At Alonim School, first and second graders spend learning days in the forest. Older students visit the agricultural farm or the media center, where they create podcasts and films about the region. Each age group has its own locally focused learning experience.

On Monday morning, Alonim hosted a Mekomi Day, with a variety of stations showcasing the different projects and activities. Every student in the school participated. Shimon and Merav, members of our volunteer group, who vo;lunteer at the agricultural farm—the Ofir Liebstein Agricultural Farm, located adjacent to the school, ran one of the stations, where children made hanging plant holders and planted small seedlings to take home. Their station was incredibly popular, and throughout the day I saw children proudly carrying their newly planted pots around school. Other stations featured local radio and television projects, activities where students made seed-filled mud balls to plant at home, and additional hands-on experiences that reflected the spirit of learning through connection to place and community.

At the end of the school day, a special treat awaited us in the teachers’ lounge. The mother of one of the teachers came to spoil the staff and prepared fricassé, a traditional Tunisian sandwich served in a fried roll. I had never had the chance to try one before, so I sampled it just before heading home. It was delicious—and judging by the lively discussion in the teachers’ WhatsApp group, apparently quite calorie-dense as well! Fortunately, I finished the day with an evening walk around the kibbutz with a small but dedicated few from our walking group.

On Tuesday, I started the day with a swim before work. At school, the English teacher told her students that she would not be returning next year. She explained that she truly loves teaching at the school, but the commute has become too difficult—she spends nearly two hours on the road every day. The students immediately became concerned about who would teach them next year. She reassured them that the principal was working to find a good teacher and told them that her expectation was simple: come to sixth grade with the same enthusiasm and keep moving forward. That conversation naturally led the students to ask me whether I would be there next year. The only answer I could honestly give was that I would still be around, but I did not yet know exactly how much I would be involved at the school.

There are always many question marks at the end of a school year. Will the homeroom teacher continue with the class? Who will be teaching next year? And this year there is an additional layer of uncertainty: students from Sadot School—the temporary school in Ruhama attended by children from Ruhama and Kfar Aza—will be joining Alonim School, which means classes may need to be reorganized and split.

Later in the school day, I took part in the closing event of the meetings with the school’s young staff – soldiers and “Chotamistim” (a program for young adults in education - specifically non formal). We had a creative art session where we printed flowers and leaves from nature onto fabric bags. The session was led by the team from the “Workshop of Sha’ar HaNegev” – a workshop named after the late Livnat Kotz z”l. The results were really cool, and I immediately felt like making more. (And in fact, that’s exactly what happened later in the week…).

That same day I also managed to meet one of the first-grade teachers and think together with her about mathematics and Montessori approaches, and how we might bring them into the classroom next year. This year I also helped quite a lot with math in the younger grades, and it seems to me that the hands-on Montessori tools could really help the children. So I very much hope we will be able to develop this further.

The rest of Tuesday included a meeting in Sderot with the future tenants of our house in Newton, which made our decision to stay in Kibbutz Kfar Aza feel even more tangible. We told the couple about all the wonderful things Newton has – a swimming lake in the summer, a beautiful library, snow that needs shoveling, a blooming garden… and we really hope they enjoy and love our house.

In the evening I attended the final session of “Academia at Home in Kfar Aza–Ruhama.” The topic was the Bedouin community in the Negev: “Dreaming Again – The Unrecognized Bedouin Village and the Power of Geographic Imagination to Create Change,” a lecture by Noa Avriel Avni. The lecture took place at the Vatikhan community center in Ruhama, among residents of Kfar Aza who are currently displaced from their homes, and focused on the fragility and temporary nature of Bedouin settlements. The lecture was very academic, and I found myself wishing it had been more engaging, but it did make me want to meet people from Bedouin villages and learn more about them. For me personally, that hour of the day is quite difficult – six o’clock in the evening, sitting in a lecture, with an emphasis on the sitting part. In the evening the walking group walked. As usual these days, it’s hard to recognize the kibbutz: pits, trenches, raised roads everywhere, and it changes every day.

Wednesday had a variety ofevents. At school there was a “end-of-year atmosphere,” which means more games and fewer texts in lessons. In the afternoon there was a celebration in Kfar Aza – the official opening event of the new “Kanyonit” (the small local grocery store). Many people came from Ruhama. it all took place in the area near the dining hall and the Kanyonit. There were food stalls and many games for children, speeches by various people – including the manager of the shop, the community director, and especially the shop worker herself – a young woman from Kfar Aza who has been working there for the past five years. She spoke about how emotional it was for her to return to work, how deeply connected she feels to the human encounter in this place, and she was even on the verge of tears from the emotion of reopening a place that is home to her (in more ways than one). A band played music, including a version of “Shir HaMakolet” (the song of the grocery store/corner store) by Kaveret, and there was also a kind of scavenger hunt – stars hidden among the items on the shelves for the children, and a raffle of prizes from the shop. I was happy to see that I knew many of the people there – including students from school who came up to me excitedly and also told me in English what they had bought at the shop. We noticed that the signs at the entrance to Kfar Aza and on the large silo had been changed – no longer black or yellow signs waiting for the hostages.

In the evening we went to Sderot for the premiere of Jimbo J’s new album, “Hakol Tov” (“Everything is Good”). The show took place in the old cinema of Sderot, a place that had been abandoned and closed for many years and is now a new performance hall with no seating – so we stood for the entire concert. This was the first live performance of all the songs from the new album. At the beginning of the show, Jimbo J said that he had met someone in the parking lot who told him, “You’re going to have fun at the show,” and he thought to himself – and shared with us – that it probably won’t be that fun, and maybe that person didn’t really understand what kind of show this was.

All the songs were written after October 7th and describe the reality of life in and since that day in the western Negev. It’s worth listening carefully to the lyrics of all the songs. In short – not necessarily a “fun” album, but it does include a few more upbeat songs in between. In the song “Mea” (“Hundred”), which describes that day, he once again presented the parents of the late Amir Naim from Kibbutz Erez, who saved two kibbutzim.

The most moving moment on stage was when he introduced the young singer Mika Kfir, who performed the song “Abba Lama” (“Daddy Why”). The song weaves together Yehonatan Geffen and Miki Gavrielov’s famous song “Abba Sipur” (Abba - a story) with a dialogue between a father and daughter. Mika is the daughter of Itai Kfir, the drummer, and she came from Kibbutz Adamit to perform on stage in Sderot. Her father Itai played guitar right beside her, she sat on an armchair, and Jimbo J sat on a stool on the other side singing and speaking with her. The performance was moving and perfect. Her father looked proud and emotional, and seven-year-old Mika seemed completely at ease, as if this was something she does every day.

Everyone was left speachless (and teary) at the end of the song, and Jimbo J said it was supposed to be the last song of the show, but Mika needed to go to bed. Later, someone gave him a crocheted doll of his character with flowers, referencing a song in which he doesn’t bring flowers – so he even changed the order of the setlist to match the gesture of the gift.

I started the day on Thursday with a swim before work. I managed to do so because the sixth-grade classes, with whom I usually start the morning, were rehearsing and my lessons were cancelled. I usually look for other classes to help in, but I felt it was truly the end of the school year and that I probably wouldn’t be needed elsewhere.

At the end of the school day we had a closing gathering for the education gap-year volunteers – there are eight of us in the education track. The creative art session was the same one I had done on Tuesday, so I was already familiar with the materials and tried to do something very different from what I had done two days earlier. The facilitator, from the workshop center, is from Kfar Aza and was very moved by our presence in Kfar Aza during this period.

We all made bags and reflected on the year we had experienced through the process of creating the bag – which involves something very uncertain and results in a print made from natural materials, leaves and flowers – a place where we have less control, and how that relates to or differs from a gap-year experience, with its uncertainty and lack of control. The bags turned out nice – I wonder if you can guess which ones are mine and which are Noni’s (I managed to make two).

In the afternoon we drove to Yafo for the launch event of the book “Al HaTnu’a BaZman HaZeh” (“On Movement in This Time”) by Carmel Harari – a friend of Yarden and Tomer, and the book was her final project from Bezalel. After October 7th and a period of closing in on herself at home, she went out to interview people who are connected to Israel in different ways. One of the people she interviewed was Yarden, so of course I also bought a few copies because I wanted one for myself and also to give as a gift (and indeed I already gave one as a gift on Saturday!).

The event took place in a book and art store of a high-end gallery in Yafo. We were happy to take part in the event and we recommend visiting the gallery and bookstore. (Magasin III)

Afterwards we ate with Yarden, Tomer, and Einat at a Greek restaurant in Yafo, and from there we continued to the “White Night” event in Tel Aviv. We split up according to age – the younger generation went to music performances, while Noni and I walked to Park HaMesila, where we met Tal and Ilan. Their son, Aviv, was responsible for the entire artistic concept of the park installation.

There were all kinds of evolving art projects: a huge mural, a video projection that changed people’s faces when they stood in front of the camera and was projected onto a large structure, a station where you could write something on colorful strips according to themes and colors, assemble them into a Rubik’s-cube-like installation, and interactive light screens that allowed the audience to create patterns. All kinds of things somewhere between reality and imagination. Walking through this park with Tal and Ilan felt like walking with celebrities – every minute someone shook their hand or hugged them. We got home very late after all these activities.

A particularly calm weekend: swimming in the pool on Friday, working on projects at home, and a Friday night dinner in the kibbutz with friends.

On Saturday I went for a run (I hadn’t run since returning from Boston) and we also swam in the pool. There were many people at the pool – children of all ages, parents, young residents, and gap-year volunteers. It was nice to see how many people are happy to be here – and how many people we know. I even met someone who, by coincidence, also knows people from Boston whom I know. Small world. We discovered that there’s a chance we might have neighbors in our future neighborhood.

In the afternoon we checked out a coffee cart in Be’eri – “Capsula” – a very nice little café-on-wheels. Later in the afternoon we worked in the garden and met the owner of our house, who told us more about the vision of the garden so it will be easier for us to maintain it. There is a pear tree that we hope we will manage to save, planted because of the poet Rachel’s poem about a pear tree, and a very full pomegranate tree that we hope will give pomegranates for Rosh Hashanah. In the evening, friends from the group came over from Nahal Oz with corn they had picked in the field, and we ate it – truly some of the tastiest corn I’ve ever had! All in all, a calm weekend to gather strength for the final week of the school year.

Below are the words of the poem “Etz Agas” (“Pear Tree”) by the poet Rachel, a short poem about spring blossoming and the ability to release past pain:

Spring had a hand in this:
a man awakes and through the window sees
a pear tree blossoming, and instantly
the mountain weighing on his heart
dissolves and disappears.

You will understand: a person cannot
in their mourning persist
over the one flower that withered
in the cruel breath of autumn –
if spring is in the streets.

ביום ראשון בבוקר השתתפתי במפגש עם מתנדבים פוטנציאליים משער הנגב ל”ידיד לחינוך”, והגיעו גם נציגים מהמועצה שסיפרו כמה משמעותיים המתנדבים הקיימים במערכת החינוך, וכך הם יודעים שיש ערך לנוכחות של מבוגרים ופנסיונרים מתנדבים. היה מעניין לראות שבין כל המתנדבים שהגיעו היו אנשים שכבר הכרתי משער הנגב! אני מקווה מאוד שהתוכנית הזאת תצליח. בהמשך היום נוני נסע לפגישה בשדרות עם אנשים שמובילים תוכנית מצויינות במתמטיקה, כדי ללמוד על התוכנית והיתה כימיה הדדית ומייד צרפו אותו ללמד איזה קורס שם בשנה הבאה!

המפגש השבועי שלנו היה בחוף זיקים, מהדורה מקוצרת של טיול ההכנה שעשיתי עם מירי לפני כמה שבועות. חוף זיקים תמיד יפה, ולא עמוס בשעות אילו באמצע השבוע. התחלנו בטיילת שצמודה לים, באנדטה לזכר הנרצחים בחוף בשבעה באוקטובר. דייגים וצעירים ששהו בחוף. האיזור היה מופקר לגמרי באותו בוקר, ולקח כמה ימים עד שמצאו את כל 19 האנשים שנירצחו בתוך המיגונית ובתאי השירותים. המחבלים הגיעו מהים על סירות גומי מצויידות ובצעו טבח כמעט ללא התנגדות. כוח קטן של גולני הגיע ולחם כחצי שעה עד שנסוג, והשאיר את כל האזרחים בחוף לגורלם. לקח מספר ימים עד שאיתרו את המיגונית עם הנרצחים, ועדיין היו מחבלים שהסתתרו בחוף בימים שאחרי השבעה באוקטובר ואפילו ימים אחרי כך יצאו מתוך פיר בחוף. בקיבוץ זיקים כיתת הכוננות הצליחה למנוע חדירת מחבלים. באיזור יש בסיס גדול של פיקוד העורף, בסיס טירונים, שם התנהל קרב הירואי בין 14 חברי הסגל לבין כ-50 מחבלים שבסופו שישה מחיילי הסגל נהרגו, אך הם הצליחו לבדם למנוע את כיבוש הבסיס. זה הבסיס שבו ירדן שירתה בחלק גדול מהשירות הצבאי שלה - בטירונית עד קיץ 2014 וצוק איתן (היא ממש עשתה ניווטים באיזור הפירים שמהם יצאו מחבלים גם ב 2014) ואחר כך בקורס מ”כים וגם בתפקיד שהיה לה בסוף השירות ב 2016.

הטיול המשיך לאורך נחל שקמה עד לסכר הענק (סכר מאגר שקמה) באורך קילומטר שמנקז את מי השטפונות של נחל שקמה, בקיבולת של כ 6 מליון מ”ק. אנחנו הגענו עד מגלשת הבטון שמעליה עודפי המים נשפכים לים בעונות גשומות במיוחד, ואז הלכנו חזרה. בחוף הים אכלנו פיצות ונשארנו לראות את השקיעה היפה ביום הארוך ביותר של השנה. בשבילי חוף זיקים זהו גם חוף ילדותי - לשם נסענו בשבתות כשרצינו לנסוע לים. בשנות השבעים החוף היה ריק ובתולי ביותר. היינו כמעט לבד. פעם אבא שלי הציל מתרחץ בים שנסחף, ואני נהגתי לחוף הזה מירושלים כנסיעה הראשונה שלי אחרי שקיבלתי רשיון, כשכל המשפחה באוטו -נהיגה דרך כל הכבישים הצדדים המתפתלים בירידה מירושלים.

סיימנו את הערב בעצרת “הצפון לא לבד”, עצרת תמיכה של תושבי העוטף בתושבי הצפון. העצרת התקיימה בצומת הקשתות והיו בה מאות משתתפים. האירוע, שהוגדר כא-פוליטי, נערך ביוזמת יניב הגי מקיבוץ בארי ובהובלת התנועה הקיבוצית, תנועת המושבים, עיריית שדרות והמועצות האזוריות בעוטף. היו דוברים מהצפון ומהדרום, וגם ראשי תנועות הקיבוצים, המושבים וקק”ל. בין לבין היו הופעות של שירה וריקוד (שני רקדנים מאיזור ההר יחד עם נגן וזמרת מאיזור הדרום עם מופע מיוחד). בתום האירוע עלו על הבמה כל ראשי המועצות ועיריות מהאיזור ושרו ביחד התקווה. יזם האירוע אמר לפני השירה - “בקהל, על הבמה ומאחורי הקלעים, נמצאים אנשים עם מגוון דעות. אם אנחנו יכולים להיות שותפים לאותה עצרת ולשיר ביחד את התקווה - אנחנו יכולים גם להיות שותפים לאותה המדינה.” הוא הוסיף שכדאי לזכור את זה גם בחודשים הקרובים.

“מקומי” היא תוכנית לימודים מיוחדת שמתקיימת בשער הנגב, פועלת בבתי הספר ומקדמת למידה מבוססת פרויקטים המתרחשת במרחב המקומי. בבית ספר היסודי בכיתה א - ב יוצאים ליום לימודים ביער, בכיתות אחרות יוצאים לחווה החקלאית, או למרחב תקשורת, שם עושים פודקאסטים או סרטים על האיזור. בכל גיל יש פעילות אחרת. ביום שני בבוקר התקיים אירוע של “מקומי” באלונים, עם תחנות שונות שחשפו את התלמידים לעשייה השונה. כל ילדי בית הספר השתתפו. שמעון ומירב, מהקבוצה שלנו, מתנדבים בחווה (החווה החקלאית על שם אופיר ליבשטיין שצמודה לבית הספר) הגיעו להפעיל תחנה של החווה. הילדים הכינו מתלים לעציץ ושתלו בתוכו עציץ קטן. התחנה שלהם היתה מאוד עמוסה וראיתי המון ילדים מסתובבים עם העציצים האלה. היו תחנות רדיו וטלויזיה מקומיים, ומקום להכין כדורי בוץ עם זרעים לשתול בבית ועוד.

בתום יום הלימודים בחדר מורים אמא של אחת המורות הגיעה לפנק את הצוות והכינה פריקסה - זה סנדוויץ’ תוניסאי בלחמניה מטוגנת. אף פעם לא יצא לי לאכול את המאכל הזה, אז טעמתי רגע לפני שנסעתי הביתה. היה טעים (ולפי ההתכבויות בוואטסאפ של המורות… גם עמוס בקלוריות!) . מזל שסיימתי את היום עם הליכה בערב בקיבוץ, בנוכחות מצומצמת של קבוצת ההליכה.

יום שלישי פתחתי את היום בשחייה בבריכה לפני העבודה! בבית הספר המורה לאנגלית הודיעה לתלמידים שהיא לא ממשיכה ללמד בשנה הבאה בבית הספר, היא הוסיפה והסבירה שהיא מאוד אוהבת ללמד פה, אבל הנסיעות מקשות עליה מאוד - יש לה כמעט שעתיים בדרכים כל יום. התלמידים מייד דאגו מי ילמד אותם בשנה הבאה, והתשובה היתה שהמנהלת דואגת למצוא להם מורה טוב, והיא מצפה מהם שיבואו עם כל המרץ שלהם לכיתה ו’ ורק ימשיכו ויתקדמו. באותה הזדמנות התלמידים שאלו אותי אם אני אהיה בשנה הבאה. ידעתי לענות להם רק שאהיה בסביבה ועוד לא יודעת בדיוק כמה אגיע לבית הספר. יש הרבה סימני שאלה בתום כל שנת לימודים - האם המחנכת ממשיכה עם הכיתה, ועכשיו ספציפית גם מצטרפים תלמידים של בית ספר “שדות” (בית הספר הזמני ברוחמה של ילדי רוחמה וכפר עזה) ל”אלונים” ויהיה צורך לפצל כיתות.

בהמשך יום הלימודים השתתפתי באירוע הסיום של המפגשים עם הצוות הצעיר של בית הספר - חיילים וחותמיסטים. עשינו סדנא של הדפס פרחים ועלים מהטבע על תיקים. הסדנא היתה בהובלת הצוות של בית המלאכה של שער הנגב - בית מלאכה על שם לבנת קוץ ז”ל. התוצר היה מגניב וכבר התחשק לי להכין עוד. (ובאמת זה מה שקרה בהמשך השבוע…) . הספקתי באותו יום גם להיפגש עם אחת המורות של כיתה א’ ולחשוב יחד איתה על חשבון ומונטסורי ואיך אנחנו מביאות את זה בשנה הבאה לתלמידים. השנה יצא לי הרבה לעבוד בחשבון בכיתות הצעירות ונראה לי שהכלים המוחשיים של חשבון במונטסורי מאוד יעזרו לילדים. אז אני מאוד מקווה שנצליח לקדם את הנושא הזה.

המשך היום ביום שלישי כלל פגישה בשדרות עם הדיירים העתידיים שלנו בבית בניוטון - מה שהפך את ההחלטה שלנו להשאר בכפר עזה ליותר מוחשית. סיפרנו לזוג על כל הדברים הנפלאים שיש בניוטון - אגם לרחצה בקיץ, ספרייה מהממת, שלג שצריך לפלס, גינה שפורחת… ואנחנו מאוד מקווים שהם יהנו ויאהבו את הבית שלנו. בערב הייתי במפגש האחרון של “אקדמיה בבית בכפר עזה רוחמה”. נושא המפגש היה על הקהילה הבדואית בנגב: לחלום מחדש, כפר בדואי לא מוכר- כוחו של דמיון גיאוגרפי לחולל, הרצאה של נועה אבריאל אבני. המרצה דיברה במועדון הותיכאן ברוחמה, של תושבי כפר עזה המפונים מביתם, על הארעיות של היישובים הבדואים. ההרצאה היתה מדעית מאוד, וקיוויתי שהיא תהיה יותר מעניינת ממה שהיא היתה בפועל, אבל היא כן עשתה לנו חשק לפגוש באנשים מכפרים בדואים וללמוד עליהם יותר. בשבילי, באופן אישי, השעה הזאת של היום היא מאוד קשה - שעה שש בערב, לשבת בהרצאה, עם דגש על לשבת. בערב יצאנו להליכה של קבוצת ההליכה. כרגיל בימים האלה, קשה לזהות את הקיבוץ, בורות, תעלות, כבישים מורמים בכל מקום, וכל יום זה משתנה.

יום רביעי היה יום מלא אירועים. בבית הספר אוירה של סוף שנה, מה שאומר שעושים יותר משחקים ופחות טקסטים בשיעורים. אחר הצהריים ביום רביעי היתה חגיגה בכפר עזה. אירוע הפתיחה הרשמי של הקניונית. הגיעו אנשים רבים מרוחמה למרחב שליד חדר האוכל והקניונית. היו דוכנים עם אוכל, ומשחקים רבים לילדים, נואמים - כולל מפעיל הקניונית, מנהל הקהילה ובעיקר של העובדת בקניונית - אישה צעירה מכפר עזה, שעבדה בקניונית בחמש שנים האחרונות. היא סיפרה כמה היא מתרגשת לחזור לעבודה - כמה היא מחוברת למפגש האנושי במקום הזה ואפילו היתה על סף דמעות התרגשות מהפתיחה של המקום שהוא בית בשבילה (תרתי משמע). היתה להקה ששרה בין היתר את שיר המכולת של כוורת, וגם היה מעין חפש את המטמון - כוכבים שהתחבאו בין המוצרים על המדפים עבור הילדים והגרלה של צ’ופרים מהחנות. שמחתי לראות שאני מכירה חלק גדול מהאנשים - כולל תלמידים מבית הספר שבאו אלי בהתלהבות וגם סיפרו לי באנגלית מה הם קנו בקניונית. שמנו לב ששינו את השלטים בכניסה לכפר עזה ועל האסם הגדול - כבר לא שלטים שחורים, צהובים או שמחכים לחטופים.

בערב יצאנו לשדרות להופעת בכורה של התקליט החדש של ג’ימבו ג’יי “הכל טוב”. המופע התקיים בקולנוע הישן של שדרות, מקום שהיה נטוש וסגור במשך שנים רבות ועכשיו אולם מופעים חדש ללא מקומות ישיבה - אז עמדנו כל ההופעה. זו היתה הפעם הראשונה שבו בוצעו כל השירים של התקליט החדש. בפתיחת המופע ג’ימבו ג’יי סיפר שפגש מישהו בחנייה שאמר לו - “יהיה כיף בהופעה” והוא חשב לעצמו, ושיתף אותנו, שכנראה לא יהיה כזה כיף בהופעה, ואולי האיש הזה לא יודע לאיזה הופעה הוא הגיע. כל השירים נכתבו לאחר השבעה באוקטובר ומספרים על המציאות של החיים באותו יום ומאז בעוטף. שווה להקשיב לכל המילים של השירים. בקיצור - לא בהכרח כזה אלבום כייפי - אבל הוא כן שיבץ כמה מהשירים הכייפיים בין לבין. בשיר שהוא מספר על אותו היום ונקרא “מאה”, הוא הציג שוב את ההורים של אמיר נעים ז”ל מקיבוץ ארז שהציל שני קיבוצים. הרגע הכי מרגש על הבמה היה הרגע בו הוא הציג את הדיוה הצעירה מיקה כפיר ששרה איתו את השיר “אבא למה”. השיר משלב בתוכו את השיר המפורסם אבא סיפור של יהונתן גפן ומיקי גבריאלוב יחד עם דו שיח בין אבא וילדה. מיקה היא הבת של איתי כפיר, המתופף, והגיעה מקיבוץ אדמית לשדרות כדי להופיע על הבמה. אבא איתי ניגן על גיטרה ממש לידה, היא ישבה על כורסה, וג’ימבו ג’יי מהצד השני שר שוחח איתה. הביצוע היה מרגש ומושלם, אבא איתי נראה גאה ומתרגש, ומיקה בת השבע נראתה נינוחה כאילו זה משהו שהיא עושה כל יום. כולם נשארו ללא אויר בתום השיר וג’ימבו ג’יי אמר שזה אמור להיות השיר האחרון של המופע, אבל מיקה צריכה ללכת לישון. בהמשך מישהי נתנה לו בובה סרוגה של הדמות שלו עם פרחים שמתכתב עם השיר בו הוא לא מביא פרחים - אז גם כאן הוא שינה את סידר השירים כדי להתאים את השיר למחווה של הבובה.

שחיתי שוב בבוקר של יום חמישי לפני העבודה. הספקתי כי כיתות ו’ איתם אני מתחילה את הבוקר היו בחזרות והתבטלו לי השיעורים. לרוב אני מחפשת כיתות אחרות לעזור בהם, אבל הרגשתי שזה ממש סוף השנה וסביר להניח שלא יצטרכו את עזרתי. בסוף יום הלימודים היה לנו מפגש מסכם של השינשינים בחינוך - אנחנו שמונה מהקבוצה שמתנדבים בחינוך. הסדנה היתה אותה סדנה שעשיתי ביום שלישי, אז כבר הכרתי את החומרים וניסיתי לעשות משהו מאוד שונה ממה שעשיתי יומיים קודם. המנחה, מבית המלאכה, היא מכפר עזה, ומאוד התרגשה מהנוכחות שלנו בכפר עזה בתקופה האחרונה. כולנו הכנו תיקים וציינו איך עברה עלינו השנה בהתיחסות לחוויה של הכנת התיק - שיש בה משהו מאוד לא ידוע ותוצאה של הדפס עם חומרים מהטבע - עלים ופרחים - מקום שיש לנו פחות שליטה, ואיך זה דומה או שונה מהמצב של שנת שירות - והלא נודע חוסר השליטה. יצאו תיקים נחמדים - מעניין אם אתם מצליחים לנחש מה שלי ומה של נוני (אני הספקתי לעשות פעמיים).

נסענו אחר הצהריים ליפו - לאירוע השקת הספר “על התנועה בזמן הזה” של כרמל הררי - חברה של ירדן ותומר והספר הוא פרויקט הסיום שלה מבצלאל. אחרי השבעה באוקטובר ותקופת הסתגרות בבית היא יצאה לראיין אנשים שקשורים ומחוברים לישראל בדרכים שונות. אחד האנשים שהיא ראיינה זאת ירדן - אז כמובן שגם רכשתי כמה ספרים כי רציתי שיהיה לי עותק וגם רכשתי כדי לתת מתנה (ובשבת כבר נתתי אחד במתנה!). האירוע התקיים בחנות ספרי אומן ואומנות של גלריה יוקרתית ביפו. שמחנו להשתתף באירוע, ואנחנו ממליצים לבקר בגלריה ובחנות הספרים. אחרכך אכלנו עם ירדן ותומר ועינת במסעדה יוונית ביפו ומשם המשכנו לאירוע ‘לילות לבנים’ של תל אביב. התפצלנו לפי גיל - והצעירים הלכו להופעות מוזיקה בעוד נוני ואני צעדנו לפארק המסילה שם פגשנו את טל ואילן. הבן שלהם, אביב, היה אחראי על כל הקוספט האומנותי של פארק המסילה. כל מיני פרויקטים שמשתנים תוך כיד עשייה - ציור קיר ענקי, הקרנת וידאו שמשנה לאנשים את הפנים כשהם עומדים מול המצלמה והכל מוקרן על מבנה ענקי, או סרטים עליהם אתה יכול לכתוב משהו על גבי סרטים צבעוניים, לפי נושאים על פי הצבע, וקושרים ויוצרים קוביה הונגרית, וגם מסכי אור אינטראקטיביים שמאפשרים לקהל ליצור דוגמאות. כל מיני דברים שבין מציאות לדמיון. ללכת עם טל ואילן בפארק הזה היה כמו ללכת עם סלבס - כל שניה מישהו לוחץ להם את היד או נותן להם חיבוק. הגענו הביתה מאוד מאוחר.

סופ”ש רגוע במיוחד, שחיה בבריכה ביום שישי, פרויקטים בבית, וארוחת ערב בקיבוץ עם חברים. בשבת רצתי (לא רצתי מאז שחזרתי מבוסטון) וגם שחינו בבריכה. היו המון אנשים בבריכה, ילדים בכל הגילאים, הורים, צעירים שגרים פה ושינשינים צעירים. היה נחמד לראות כמה אנשים שמחים להיות כאן - וגם כמה אנשים אנחנו מכירים. ואפילו פגשתי מישהי שבמקרה גם מכירה אנשים מבוסטון שאני גם מכירה. עולם קטן. גילינו שיש סיכוי שיהיו לנו שכנים בשכונה בהמשך. בצהריים בדקנו עגלת קפה בבארי - קפסולה - עגלה נחמדה מאוד. אחר הצהריים עבדנו בגינה, ופגשנו את בעלת הבית שלנו שסיפרה יותר על המבנה של הגינה כך שיהיה לנו יותר קל לתחזק אותה. יש עץ אגס שאנו מקווים שנצליח להציל, שנשתל בעקבות השיר של רחל על עץ אגס, ועץ רימון מלא מאוד בפרי בתקווה לרימונים בראש השנה. בערב חברים מהקבוצה הגיעו מנחל עוז עם תירסים שהם קטפו בשדה בנחל עוז ואכלנו אותם - באמת מהתירסים הטעימים שאכלתי! סך הכל סופ”ש רגוע לאגור כוחות לשבוע האחרון של הלימודים!

הנה מילות השיר "עץ אגס" מאת המשוררת רחל, שיר קצר על פריחת האביב והיכולת להשתחרר מכאב העבר:
יָד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה…
אָדָם מֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ
וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ
עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב.
וּבִן-רֶגַע: הָהָר
זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב,
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.
הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם
בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר –
אִם אָבִיב בַּחוּצוֹת

The English Excellence Festival in Sderot was an event for sixth-grade students from across the Tekuma region (Sha’ar HaNegev Regional Council, Eshkol, Sderot, and others). Eleven students from Alonim and Keshet schools attended together. The students rotated through a variety of stations where they completed activities in English: composing an advertising jingle promoting English studies in the Tekuma region, reading a news report in front of cameras against a green screen as if they were television reporters, participating in quizzes, word games, and other language challenges. At the end of the day, prizes were awarded to the leading teams. The activities were enjoyable, and it was clear that the students felt capable of meeting the challenges and were excited to participate. Everyone wore matching shirts representing their respective “teams.” The accompanying staff included one English teacher from each school, and I joined them to see what was happening in the world of English education.

On Monday, there was another wonderful English-related activity, this time involving the entire school: an English “Active Recess” organized and led by the fifth-grade classes. The students worked in pairs or small groups to create activity stations suitable for all levels in the school—from first graders who know a few words and can perhaps recognize letters, all the way to challenging summer-themed word and sentence games for the sixth graders. I have attended many themed “active recess” events over the year, and this was without a doubt the most successful one I have seen. Every student participated. I didn’t see any children wandering around with nothing to do. Every station was busy, and students moved enthusiastically from one activity to another.

At the end of the recess, one of the students running a station said to me, “That was the shortest active recess in history!” In reality, it was one of the longest active recesses I had experienced. It was wonderful to see how all the students embraced the project and took part so enthusiastically. Adding to the atmosphere, the current bell song at school is Bruno Mars’s “Count on Me”—“You can count on me like one, two, three…”

Our group gathering on Sunday was powerful, extraordinary, and deeply educational. Our guest was Mira Shoshani, who came to tell us about her daughter, Ofir Shoshani z”l, who was murdered in her room in the Young Generation neighborhood of Kfar Aza on October 7. At the time, her mother was desperately trying to reach various security officials, while her father was wounded on his way to Ofir’s room in an attempt to rescue her. Ofir was a beloved eldest daughter, killed at the age of twenty. She was full of dreams, energy, and purpose. Her family is now establishing a center for leadership in her memory (The Ofir Leadership Center), and we had assumed that Mira was coming to speak primarily about that project.

Instead, she shared, in remarkable detail, her family’s story from that day. She spoke about her sons, onewho was not on the kibbutz and one with her in the saferoom; about her husband, who set out to save their daughter; and about herself—a senior member of the security establishment—who spent those terrible hours doing everything she could to get the military to Kfar Aza. She explained that it took her time to fully grasp what was happening in the kibbutz because the event was completely different from anything anyone had prepared for or imagined. She shared personal insights, spoke openly about her grief, about friends she lost and has not yet had time to properly mourn, and about the many conclusions she has reached regarding the failures of that day.

We sat captivated by the power of her story during a conversation that lasted over three hours. Toward the end, she spoke about the vision behind the leadership center being established in Ofir’s memory. She said she wants future leaders to learn how to prepare for situations that are fundamentally different from what they expect. Instead of teaching people only what to do in the event of a storm—or perhaps a tsunami—she wants to teach them how to respond when the “storm” turns out to be a volcanic eruption, a tsunami, or something entirely unforeseen. In other words, she wants to cultivate intellectual flexibility and the ability to adapt when reality does not match the plans.

In the days that followed, many people in our group said that her story stayed with them. Some found it difficult to sleep. Others could not stop thinking about Mira, her family, and everything they endured on October 7. All of us came away with the same feeling: we wanted to wrap our arms around her and offer comfort, even knowing that no gesture could fully ease such a loss.

This week I participated in another interesting session of the “Hidden Treasures of the Western Negev” course, led by Nirit from Yad Ben-Zvi. We began at the Maon Mosaic near Re’im, a remarkable mosaic preserved from an ancient synagogue that served a Jewish community during the Byzantine period (5th–6th centuries CE). The mosaic was discovered in the late 1950s when a road was being built in the area. At the time, historic preservation practices were still in their infancy, and unfortunately the mosaic was not preserved in its entirety. We learned about the various symbols incorporated into the mosaic, including both distinctly Jewish motifs and symbols common to the broader culture of the period.

From there, we continued to the “White House” in Nir Oz, also known as Khirbet Ma’in, a building that was likely a Bedouin school during the British Mandate period. Over the years, it was transformed into a fascinating sculpture garden and nurtured by Haim Peri z”l, a 79 year old Israeli artist who lived in kibbutz Nir Oz. Haim was abducted from the kibbutz on October 7, murdered in captivity in February 2024, and his body was recovered in August 2024. He established the sculpture garden, and many of the works displayed there are his own, alongside pieces by other local artists.

We then continued to Kibbutz Re’im, where we met artist Zohar Gat and her husband Amnon, an archaeologist. We learned about the sculptures scattered throughout the kibbutz and about the transformation of the older neighborhood when safe rooms were added to the homes. Metal signs and public artworks helped preserve the neighborhood’s unique character and create a distinctive atmosphere despite the changes. We also heard about the events of October 7 in Re’im, including the stories of the Pitango group who celebrated their Bar Miztva in 2018 and are in a drawing on a shelter (of the five one was murdered and one was kidnapped and released in the first hostage exchange). Also about the memorial projects created for soldiers who were killed, and various restoration initiatives supported by KKL-JNF. The day concluded at the kibbutz’s wine bar, which opens once a week. Among the items displayed there are bottles that once belonged to General Allenby’s army during World War I. We also learned about railway lines that were built in the region but never connected because the tracks had been constructed using different gauges.It was a pleasure to walk through Kibbutz Re’im, surrounded by greenery and shade, with a tangible sense of life, continuity, and renewal.

Tuesday was a day filled with workshops and seminars—gatherings organized by the groups that support our volunteer work. We began the day with a meeting of Hinuch Mechubar (“Connected Education”), an organization that brings together the various educational bodies operating in the region, from classroom support volunteers in formal education to youth movement staff and informal education professionals. We met both volunteers and people for whom this work is a full-time profession. After opening remarks from representatives of the regional council and the Habayta (Homeward) Foundation—which supports educational initiatives, including Elul—we listened to a lecture by Tzafit Hashavia Tzuri from Mfalsim titled “Educators as a Connecting Force in the Community.” We explored the concept of community as a geographic and social space, discussed belonging, indicators of community health, and the importance of social capital across different circles of life. After that we divided into groups according to our regions and discussed some of the specific challenges facing our communities and educational settings. It was thought-provoking and engaging. I even discovered that Elul was featured in the local newspaper and I was quoted there.. https://www.jpost.com/israel-news/culture/article-899555

Following a short break at a local café, we continued to a volunteer training program run by the Jewish Agency called Hala’a (“Forward”). The main focus of the session was an experiential workshop in logotherapy, designed to help us process our service year and think about the future. Logotherapy is based on the idea of healing through finding meaning. We discussed Viktor Frankl and his search for meaning, and learned that there are four primary sources of meaning: transcending oneself, fulfilling one’s potential, belonging, and relationships. We participated in several icebreaker activities and conversations with people from other Elul groups,and then we split into small groups within our own group. Each person shared a meaningful story from the past year, and the others reflected back the strengths they heard in that story.

I was fortunate to be grouped with three wonderful women from our cohort. The stories were diverse, the conversations were thoughtful, and the experience was surprisingly moving. I was genuinely surprised by how much I enjoyed the workshop, especially since I had arrived with fairly modest expectations. Noni landed from his flight from Boston in the early afternoon and managed to join us for most of the workshop—a pretty good way to tackle the potential jet lag ahead.

Wednesday was a relatively normal school day, aside from end-of-year rehearsals and a performance attended by the entire school. In the morning, I joined the regular meeting of theyoung adult support staff and sooldiers. As part of the session, we created collages reflecting on the journey we had taken throughout the year, incorporating images, words, and based on specific song lyrics about paths and ways. I thoroughly enjoyed making my collage, and it reminded me how much I like this kind of creative project. Among the words I chose to include were phrases such as “rocket,” “in a couple,” “homeowner,” “outside the box” and “a little more room left.” The finished collages were quite varied, each reflecting a different perspective on the year.

I continued from there to the end-of-year gathering of “Yachdav”, which took place at the community center. The team very much insisted that the Elul volunteers attend, so it was hard to say no. It was a pleasant and joyful meeting. The singer Micha Biton came to perform. He blended his personal story—growing up in a large Moroccan family in Sderot, losing his father at a young age, spending time in foster care, moving to a kibbutz, and developing as a musician (and even singing “Roni” with Danny Sanderson in early 1980’s )—with his experience of being at home in Moshav Nativ Ha’asara, during October 7, together with his entire family, children and grandchildren.

When he spoke about his childhood and his identity as a Moroccan-Israeli musician, he sang a song in Moroccan Arabic, and members of the “Yachdav” team, along with members from the audience, got up to dance. Most of the dancers were from Moshav Yakhini. Seeing their enthusiasm, Micha continued with a Yemenite song as well, and even more people joined in. One song led to another, and the space filled with movement and music.

These days, I walk daily around the kibbutz, following the ongoing developments of the infrastructure work, the pool, and the different neighborhoods. The kibbutz has essentially turned into an obstacle course—and we can no longer park near our house; the parking area is full of cement block piles removed from sidewalks. Still, I have noticed that every day brings visible progress. Anyone visiting now would probably feel that this is not yet a welcoming place to live: everything is dust, powdery earth, and anything you wear becomes dirty immediately. And yet—there is hope.

This week we received the exciting announcement that the pool has officially opened. So on Friday morning, I walked there and swam a lot. I wasn’t the only swimmer—others joined too—quite exciting. Of course, I went back again on Saturday—twice. Someone even said it might be the most beautiful pool in the Middle East.

Friday was a very family-oriented day. We drove to my parents in Jerusalem after Noni finished teaching a student he volunteers with to prepare for his matriculation exams. The student had missed many school days due to multiple surgeries following an injury on October 7, so Noni—and other volunteers—meet with him several times a week to help him catch up and work through the material.

We had dinner in Shoham with most of our young adults—both ours and Seline’s. It was a lively meal, full of good food and animated conversation, and we ended the evening with a pretty respectable score in Haaretz’s “20 Questions.”

Noni and I celebrated 32 years of marriage on Saturday, just two weeks after my parents marked their 64th anniversary. We spent the day together—at the pool, at a small coffee cart in Nir Moshe, on a walk in Kibbutz Kfar Aza, and at the beach in Ashkelon at sunset. We even managed to squeeze in a movie in the middle of the day.

A good way to mark 32 years…

פסטיבל אנגלית בשדרות למצויינות באנגלית היה אירוע לתלמידים בכיתות ו’ בכל איזור תקומה (מ.א. שער הנגב, אשכול, שדרות…). מבית הספר אלונים וקשת ביחד הגיעו אחד עשר תלמידים. הם עברו בין תחנות שונות שהיה עליהם לבצע פעילות באנגלית - חיבור שיר פרסומת לאנגלית בתקומה, הקראת טקטט חדשותי מול צלמים על מסך ירוק לטלויזיה, חידונים ומשחקי מילים למיניהם. בתום היום חולקו פרסים שונים לקבוצות המובילות. הפעילויות היו חביבות ונראה שהתלמידים שהגיעו הרגישו שהם מסוגלים לעמוד במשימה והתרגשו. כולם היו לבושים בחולצות תואמות לפי ה”נבחרת” שלהם. המלווים היו מורה לאנגלית מכל בית ספר - ואני הצטרפתי כדי לראות מה קורה באנגלית.

ביום שני היתה פעילות נוספת מגניבה באנגלית, ושייכת לכל תלמידי בית הספר - “הפסקה פעילה” באנגלית בהנחיית כיתות ה’. הילדים התחלקו לזוגות או שלשות והכינו תחנות שמתאימות לכל הרמות בבית הספר - החל מתלמידי כיתה א’ שמכירים מילים ואולי מזהים גם אותיות, ועד משחקים מאתגרים על מילים ומשפטים שקשורים בקיץ לתלמידים בכיתות ו’. יצא לי להיות בהרבה “הפסקות פעילות” סביב נושא מסויים וללא ספק זו הייתה ההפסקה המוצלחת ביותר. כל הילדים השתתפו, לא ראיתי ילדים אבודים ומשוטטים, בכל התחנות הייתה פעילות ותלמידים עברו בין כל התחנות. בסיום ההפסקה אחת התלמידות שהפעילה תחנה אמרה לי: “זו הייתה ההפסקה הפעילה הכי קצרה בהיסטוריה!” ולמעשה זו הייתה הפסקה פעילה מהארוכות שראיתי. היה מאוד נחמד לראות איך כל התלמידים התגייסו למשימה. גם שיר הנושא של הצלצולים בבית הספר כרגע זה השיר של ברונו מארס - You can count on me like 1,2,3,..

המפגש שלנו ביום ראשון היה מפגש עוצמתי, מיוחד ומאוד מלמד. האורחת שלנו הייתה מירה שושני, שבאה לספר לנו על בתה אופיר ז”ל, שנרצחה בחדרה בשכונת דור צעיר בכפר עזה בשבעה באוקטובר, בזמן שאמה הייתה בשיחות עם אנשים שונים מכוחות הבטחון, ואביה נפצע בדרך לחדר שלה בדור צעיר כדי לחלץ אותה. אופיר הייתה בת בכורה אהובה ונרצחה בגיל 20, מלאה בחלומות ועשייה. המשפחה מקימה מרכז מנהיגות לזכרה (מרכז אופיר למנהיגות), ואנחנו חשבנו שהיא בא הלדבר על המרכז. למעשה שמענו במפורט מאוד את כל הסיפור של המשפחה מאותו יום. על הבן שהיה מחוץ לקיבוץ, על אבא שיצא לחלץ את הבת שלו, על אמא, בכירה בכוחות הבטחון, שעשתה כל מאמץ להביא את הצבא אל כפר עזה. היא סיפרה שלקח לה זמן להבין בעצם מה קורה בקיבוץ, כי האירוע היה שונה לחלוטין מכל דבר שהתכוננו אליו. היא סיפרה תובנות אישיות, שיתפה ברגש על תחושת האובדן שלה, על חברות שהיא איבדה ולא מספיקה להתאבל עליהם, ועל ההבנות הרבות שלה על הכשל שהיה ביום הזה. ישבנו מרותקים מעוצמת הדברים, בשיחה שנמשכה מעל שלוש שעות. בסוף, היא אמרה שהיא רוצה שבמרכז המנהיגות שלה ילמדו מנהיגים להתכונן למצבים שהם מאוד שונים ממה שמצופה. במקום ללמד מה לעשות במקרה של סופה, ואולי צונאמי - ללמד מה לעשות במקרה של סופה שבעצם יכול להיות התפרצות הר געש, או צונאמי או משהו לגמרי אחר. גמישות מחשבתית. בימים שלאחר המפגש הזה, אנשים מהקבוצה ציינו שהסיפור הזה ליווה אותם במשך ימים, שהם לא יכלו לישון, ולא הפסיקו לחשוב על האישה, המשפחה, והסיפור שלה מהשבעה באוקטובר. כולנו רצינו לעטוף אותה.

השתתפתי השבוע במפגש מעניין של קורס מטמוני הנגב המערבי בהנחיית נירית מיד בן צבי. נפגשנו בפסיפס מעון ברעים - פסיפס מעניין שנשמר מבית כנסת עתיק של קהילה יהודית מהתקופה הביזנטית (מאה 5-6). הפסיפס התגלה בסוף שנות החמישים כשרצו לבנות שם כביש. באותה תקופה נושא השימור לא היה מאוד מפותח, והפסיפס לא נשמר בשלמותו. קיבלנו הסברים על הסימנים השונים בפסיפס, סמלים של התקופה במקביל לסמלים יהודיים מובהקים. המשכנו ל”בית הלבן” בניר עוז, שהוא נקרא גם חרבת מעין - וכנראה היה בית ספר בדואי בתקופת המנדט. הוא הפך לגן פסלים מאוד מעניין, וטופח על ידי חיים פרי ז”ל, אמן ישראלי בן 79 שחי בקיבוץ ניר עוז ונחטף משם בשבעה באוקטובר ונרצח בשבי בפברואר 2024 וגופתו הוחזרה ארצה באוגוסט 2024. חיים הקים את גן הפסלים והרבה מאוד מהפסלים בגן הם שלו ושל אומנים מקומיים אחרים.

המשכנו לקיבוץ רעים, שם פגשנו אומנית בשם זוהר גת, ובעלה אמנון, ארכיאולוג. למדנו על הפסלים שנמצאים בקיבוץ רעים, על השינוי שהשכונה הותיקה עברה כשהוסיפו ממ”דים ואיך שלטי המתכת והפסלים הצליחה להכניס אוירה מיוחדת לשכונה. שמענו גם את הסיפור של השבעה באוקטובר בקיבוץ, כולל על קבוצת פיטנגו שציור שלהם משנת הבר מצווה נמצאת על אחת המיגוניות (מתוך החמישה, אחד נרצח, אחד נחטף) על ההנצחה של משפחות החיילים שנהרגו, ועל פרויקטים של קק”ל לשיקום. בסוף נפגשנו בבר היין של הקיבוץ, שנפתח פעם בשבוע. בין הדברים המוצגים בבר יין ישנם בקבוקי שתייה שהיו שייכים לצבא של אלנבי במלחמת עולם הראשונה. שמענו על פסי הרכבת שנבנו בסביבה ושלא התחברו כי הם היו בשני גדלים שונים. היה נעים להסתובב בקיבוץ רעים, מלא צמחייה וצל, ותחושה של חיים.

יום שלישי היה יום סדנאות וסמינרים - מפגשים של תומכים בהתנדבות שלנו. פתחנו את היום במפגש של “חינוך מחובר” אירגון שמאגד את כל הגופים החינוכיים הפועלים באיזור, החל מתומכי הוראה בחינוך הפורמלי ועד עובדים בתנועות נוער והחינוך הבלתי פורמלי - פגשנו מתנדבים ואנשים שזו עבודתם. אחרי דברי הפתיחה של המועצה, ונציגי קרן הביתה (קרן שתומכת ביוזמות חינוכיות כולל אלול), שמענו הרצאה של צפית חשביה צורי על “אנשי החינוך ככוח מחבר בקהילה”. למדנו על קהילות כמרחב גיאוגרפי, על תחושת השייכות, על המדדים של קהילה, ועל המשמעות של הון חברתי במעגלים שונים. בהמשך התחלקנו לקבוצות לפי איזורים ודנו קצת יותר לעומק באתגרים הספציפיים שיש לנו באיזורי הפעילות שלנו. היה מעניין ומעורר חשיבה. ואפילו גיליתי שכבו עלינו בעיתון. https://www.jpost.com/israel-news/culture/article-899555

נחנו כשעה בבית קפה מקומי ואז עברנו למפגש הכשרת מתנדבים של הסוכנות - תוכנית “הלאה”. עיקר המפגש היה סדנת לוגותרפיה חוויתית לעיבוד שנת השירות וחשיבה על העתיד. לוגותרפיה זו ריפוי באמצעות מציאת משמעות. דיברנו על ויקטור פרנקל וחיפוש המשמעות. מסתבר שיש ארבעה מקורות למשמעות - חריגה מעבר לעצמי, מימוש פוטנציאל, תחושת שייכות ומערכות יחסים. אחרי מיני משחקים שיח מול אנשים לא מוכרים התחלקנו לקבוצות קטנות בתוך הקבוצה שלנו והיה עלינו לחלוק סיפור שהיה משמעותי עבורנו בשנה שחלפה ואז לשקף למי שסיפר את החוזקות שלו מתוך הסיפור. זכיתי להיות בקבוצה עם שלוש נשים נהדרות מהקבוצה שלנו והדוגמאות היו מגוונות והשיח היה מאוד מרגש. הופתעתי כמה נהניתי מכל האירוע כי הגעתי בציפיות לא מאוד גבוהות. נוני נחת מבוסטון במהלך היום והספיק להצטרף אלינו לרוב הסדנא. דרך מעולה להתגבר על הג’ט לאג הצפוי.

יום רביעי היה יום לימודים יחסית רגיל, פרט לחזרות לסוף שנה, והופעה שכל בית הספר הלך אליו. בבוקר הספקתי להצטרף למפגש תומכי ההוראה הצעירים, ושם הכנו קולאז’ שמתיחס לדרך שעשינו בשנה הזאת, כולל שיר ודרך. נהניתי לעשות את הקולאז’ וזה עשה לי חשק לעשות עוד. מצאתי מילים שונות לשים על שלי - כולל טיל, בזוג, בעל בית, בראש אחר, נשאר עוד קצת מקום… הקולאז’ים יצאו מגוונים מאוד.

המשכתי משם למפגש סיום שנה של “יחדיו”, שהתקיים במתנ”ס. הצוות מאוד ביקש שמתנבי אלול יגיעו, אז אי אפשר היה לסרב. היה מפגש נעים ומשמח. הזמר מיכה ביטון הגיע להופעה. הוא שילב את הסיפור האישי שלו, גדל במשפחה מרוקאית גדולה בשדרות, התייתם מאביו בגיל צעיר, היה במשפחת אומנה, עבר לקיבוץ והתפתח כזמר - והיה בביתו ביד מרדכי עם כל משפחתו בשבעה באוקטובר. כשסיפר על ילדותו ועל היותו זמר מרוקאי - שר שיר במרוקאית - וצוות יחדיו, וחלק מהקהל קמו לרקוד. רוב הרוקדים והרוקדות היו ממושב יכיני - וכשמיכה ראה את ההתלהבות שלהן מהשיר וריקוד הוא הוסיף ושר שיר תימני ועוד ועוד אנשים קמו לרקוד למוסיקה המשמחת.

בימים האלה אני עושה הליכות בקיבוץ כל יום ועוקבת אחר ההתפתחות של התשתיות, הבריכה, והשכונות השונות. הקיבוץ ממש מסלול מכשולים - ואנחנו כבר לא יכולים לחנות ליד הבית - אין מקום. אבל כן שמתי לב שכל יום יש שינויים והתקדמויות. מי שיבוא בימים אילו לראות את הקיבוץ ירגיש שזה לא מקום מזמין למגורים. הכל אבק, בוץ אבקתי, כל מה שאנחנו לובשים מתלכלך מייד באבק - אבל יש תקווה. השבוע הכריזו על פתיחת הבריכה! אז ביום שישי, על הבוקר, הלכתי ברגל לבריכה ושחיתי מלא! לא הייתי השחיינית היחידה, ובהמשך הגיעו עוד שחיינים. אירוע מרגש ומשמח ביותר. כמובן שגם בשבת ביקרתי בבריכה - אפילו פעמיים. מישהו אמר עליה שהיא הבריכה היפה ביותר במזרח התיכון!

יום שישי היה יום משפחתי ביותר - נסענו להורים שלי בירושלים אחרי שנוני סיים ללמד ילד שהוא מתנדב להכין אותו לבגרות. ילד שהפסיד הרבה ימי לימודים בשל כמות ניתוחים שעבר בעקבות פציעה בשבעה באוקטובר. אז נוני, וגם מתנדבים אחרים, נפגש איתו כמה פעמים בשבוע כדי לעזור לו להתגבר על החומר. ארוחת ערב אכלנו בשוהם עם רוב הדור הצעיר שלנו ושל סלין. היתה ארוחה מלאה אוכל טעים ושיחות תוססות - וסיימנו עם ציון לא רע בכלל ב" “20 שאלות” של הארץ.

נוני ואני חגגנו 32 שנות נישואין בשבת, ממש שבועיים אחרי שהוריי חגגו 64. בילינו יחד את היום, בבריכה, בעגלת קפה חמודה בניר משה, בהליכה בכפר עזה, ובים באשקלון בשקיעה. אפילו ראינו סרט באמצע היום! דרך טובה לסכם 32…

I started the week by accompanying a guided tour for a large group of students from abroad. Due to the size of the group, two guides were needed, which gave me the opportunity to join. The students, most of them studying for the clergy, had come from various universities across the United States. One young woman had a knee problem and was unable to walk the route, so I became the designated companion for golf cart. I received a very quick driving lesson (”This is how you turn it on, this button switches between forward and reverse, press here to move—okay, you’re ready to go!”) and set off as the tour’s rolling rear guard.

Every tour of the kibbutz teaches me something new. This time I learned that the couple who returned to the kibbutz in early December 2023, when only soldiers were stationed there, would go each evening to the house closest to the edge of the kibbutz and light a bonfire on the roof, hoping that the hostages might see the light and know they had not been forgotten.

These days it is difficult to tour much of the kibbutz because so many of the paths have been turned into deep sandy trenches as part of the infrastructure work. As a result, most of the tour focused on the area around the armory and the Young Generation neighborhood. It was clear that the visit had a profound impact on the students.

After the tour, I took the train to my friends in Tzur Yigal, and from there we continued together to a wedding in Sdot Yam. My friends were still quite shaken by the events of that morning. A terrorist had arrived at the entrance to Tzur Yigal and carried out a shooting attack, injuring several people before continuing to other communities, where an Israeli civilian was killed before the attacker was finally apprehended. It was a stark transition—from an event filled with fear and anxiety to one filled with joy and celebration. It also made me wonder whether we have become somewhat numb to such tragedies, given how often we find ourselves moving on so quickly.

The wedding itself was lovely. The groom comes from a secular, liberal family, while the bride comes from a religious one. The bride’s and groom’s sisters led much of the ceremony, while a rabbi—clearly experienced in less traditional weddings—officiated the more religious portions. Parents and friends offered blessings, each in their own style, with messages about partnership and shared life. The traditional Seven Blessings were read in pairs: one person recited the traditional blessing, while the other shared a more personal or contemporary blessing. At the end of the ceremony there were separate dance circles for men and women, but later everyone joined together on the dance floor. The entire ceremony took place at sunset, under a pink sky overlooking the sea—a picture-perfect setting.

At the end of the wedding, my friend gave me a ride to a train station in Tel Aviv so I could return to Kfar Aza. As we were driving, she received an alert on her phone, which seemed strange because she had not received any alerts since April. She and her family do not live in areas that typically have alets.

When I arrived at the train station, I learned that Iran had launched ballistic missiles at Israel and that the entire country was once again on high alert. It turned out that even the wedding venue was on high alert, but the guests kept dancing. Sunday was also Yotam’s birthday, and he was celebrating with friends and his siblings. Naturally, all of us immediately started exchanging messages and making phone calls. People headed home, and notices began arriving that schools would be closed for at least a day until the situation became clearer. I made it back to Kfar Aza around midnight. There were no alerts where I was.

Monday had been supposed to be a busy day at school, along with several other activities, but everything was canceled. The same happened to plans that had been scheduled for Tuesday. Everyone was trying to figure out, almost hour by hour, which activities could still take place and which could not.

The regular Monday lunch gathering at the kibbutz did go ahead. There I met a very nice man who told me that he is one of the contractors working on the infrastructure projects in the kibbutz. He is the kind who gets dirty because he is out there doing the work himself, not just supervising employees. He then shared with me that until October 7 he had been part ofthe police workforce, but after the 7th he left. Through his story I learned a new Hebrew verb: “lefarses” (from the word parsa - horse sho)e—to tell people to make a U-turn and go back where they came from. On that morning, he understood right away that something highly unusual was happening. He put on his uniform and headed toward Re’im to help in any way he could. He told me that he was U turned back multiple times and never managed to reach the areas where help was desperately needed.

He also spoke about a friend from his cycling group who, either on his way to or already out on a ride, managed to return to one of the kibbutzim, join the local emergency response team, and help stop the terrorists. As he told the story, he emphasized that because that one person chose to go back, an unknown number of lives were saved. What struck him most was his belief that for every police officer who was on duty, ready to fight and protect civilians—which is, after all, their job—and who was turned back, perhaps one life, or ten lives, might have been saved. He spoke with deep frustration about the performance of the senior police leadership that day. He had been in contact with dozens of officers who were willing and ready to protect civilians but were unable to reach them. At the same time, he lost many friends among the officers who did manage to get into the fighting.

Another story he shared was about his daughter, a soldier who was serving as a commander at one of the military bases in southern Israel. She happened to be at home that Saturday. He told me that throughout the day she stayed on the phone with her soldiers, instructing them to remain inside their protected shelter even when the air inside became stifling and they felt they could hardly breathe. She told them that it was better to faint than to leave the shelter while terrorists were still roaming the base. From a distance, she spent the entire day guiding and supporting her soldiers. She cared deeply about them and continued to be there for them long after that day had ended.

Naively, I had assumed I was simply going to a regular lunch where everyone would be discussing the latest news. Instead, I found myself hearing stories from October 7 that I had never heard before—another perspective, another angle, another piece of a day whose stories seem endless.

That evening, I went for a walk with whoever was available, and we even spotted a black scorpion along the way. By the end of the evening, it was already becoming clear that the next day—just like that—we would be returning to routine. (The photos are from our walking group’s walks all week.)

On Tuesday, I was finally officially back at school after the quick trip to Boston. In each class several students ran up to me, gave me hugs, and told me how happy they were that I was back. It is a great feeling to be welcomed to work that way. The students are currently busy preparing for an English-themed “active recess” that will take place next week. They are creating memory games, a dark room, a prize wheel, and other stations, all centered around summer-themed English vocabulary and games. That evening, I went for another walk in Kfar Aza. Every day, more roads and infrastructure are being torn up for construction, and there are fewer and fewer places where it is easy to walk. At least it is not raining, so we are dealing with lots of dust rather than mud. Another event that took place on Tuesday was at the President’s Residence in Jerusalem, where the Elul Association received the President’s Award for Volunteerism. Miri represented our group at the ceremony, which, judging by the stories and photos, was both moving and dignified.

The launch of the book (we are in) on Wednesday afternoon was the highlight of the day. We gathered at the Yachdav Center, and members of last year’s group joined us as well, including Sari, who wrote the book, and Sigal, who photographed it. The book is called Now Is the Time, and it serves as a kind of yearbook for our group, featuring personal portraits of each participant alongside stories and reflections about our shared experiences throughout the year. It turned out beautifully—thoughtful, well-designed, and deeply meaningful. It is a wonderful keepsake from an extraordinary year.

At the launch event, the head of the regional council, Uri Epstein, spoke to the group. He shared that just one week after taking office at the end of 2024, a friend and council employee approached him and said, “I’m giving my house to the Year of Service volunteers. You need to give yours too.” He knew there was no way to say no—especially not during his first week on the job. He came to his house to collect a few belongings and see how things could be arranged. He knew that soldiers had been staying there during the fighting, as they had in many homes throughout the kibbutz. Still, when he entered the house, he was shocked by what he found. It looked as though the soldiers had assumed the homeowners would never return. There were dirty tuna cans left on the couches, trash scattered on the floor, and signs of neglect throughout the house.

What moved him so deeply, he said, was that we—the Year of Service volunteers—had moved into those homes. Without intending to, we had given the residents of Kfar Aza something precious: hope. Hope that these houses were not abandoned forever. Hope that this was still a place people could return to and rebuild their lives.

His words touched me deeply. It was the first time I had heard that particular perspective, and it gave me a new way of thinking about our presence in the kibbutz.

A classmate of mine from high school now holds a very senior position at KKL-JNF. Just before I left home for the yearbook launch, I received a text message from her saying that she was sitting with the head of my regional council and that perhaps we might be able to meet. It was a complete surprise. Despite her packed schedule with distinguished visitors from abroad—including the CEO of KKL-JNF North America and his deputy, (I did get to meet them!) whose visit included the dedication of new sports facilities in Sha’ar HaNegev—we managed to find a few minutes to meet. We shared a warm hug and exchanged stories about our lives, the region, people we both know now, from the Shaa’ar Hanegev region and a bit about the”year of service” program before we all had to rush off.

After the event, several people from our group and I headed to a pub in Sderot. The pub was hosting a contest to choose a new logo, and participants were invited to submit their designs and vote. Without a doubt, our friend Tal’s logo was by far the best one there. You are welcome to judge for yourselves. (Ze?Ze! or This? this!)

Thursday morning began in a not so ordinary way.

I was sitting in the dining area, drinking my coffee in my pajamas—not exactly something suitable for public appearances—before heading off to school. Out of the corner of my eye, I noticed a man walking near the house. Since all the houses around us are empty, it immediately caught my attention. He came closer, walked through the yard, passed right by the kitchen window, and then headed to the front door and tried to open it.

Fortunately, the door was locked.

I quickly threw on something a bit more presentable and opened the door. By then, the man was no longer there. He had crossed into the wadi opposite the house and was heading toward the house across the way. I called out to him and asked who he was.

He introduced himself and explained that he lives in the house opposite ours. He had been sure that the house we are staying in was abandoned and realized, after seeing signs of life, that someone must actually be living there. We chatted for a few minutes. He told me that his own house has been renovated, but that he still has no idea how they will be able to move back. A house that has stood empty for nearly three years develops all sorts of problems. Things break, systems deteriorate, and there is an enormous amount of work to be done that has nothing to do with the renovation itself.

I told him that if he ever needed help with anything, he should let us know—we would be happy to lend a hand. What stayed with me was the sense of discouragement I felt from him. Once again, it reminded me of the significance of simply living here. In this house, for example, we discovered leaks in the bathroom that were repaired immediately. By being present, we prevented the kind of damage that can quietly accumulate in an unoccupied home. Sometimes just having people in a house makes all the difference.

On Friday, I drove to my parents in Jerusalem, made lunch and spent a calm, pleasant friday afternoon with them and their sweet cat. In the evening, I went to Tel Aviv to Yarden and Tomer’s house. Their balcony looked completely different. The huge green tree that used to separate them from the neighboring building—and block out the street—had been cut down. With it, it felt as if the entire row of neighbors had disappeared too. The building next door is undergoing “evacuation and renovation”, and she told us how one day a sign suddenly appeared announcing that renovations would begin in two weeks, and within days the building emptied of its residents.

While we were talking, we suddenly heard a loud boom, followed by a sound like water spilling. We couldn’t tell where it came from. Moments later, we saw a fire truck stop near the building, and then the sound of metal clashing. We went downstairs and immediately smelled strong smoke at the entrance of the adjacent building. It turned out that an air-conditioning unit on the roof of the neighboring entrance had caught fire and exploded.

On the other side, in the abandoned building, a young man had found a large metal shelving unit left behind in one of the evacuated apartments and decided it would “come in handy.” He was carrying it out through the stairwell, which was partially blocked by the remains of a large tree that had been cut down in preparation for the demolition and reconstruction of the building.

After all that excitement, the conclusion was that no one really felt like cooking, so we ordered food instead. Yotam and Einat also came. We told stories, laughed a lot, solved the HaAretz “20 Questions,” and watched a World Cup match.

Yarden organized a family “betting” group,in addition to the prediction competitions at work and among friends for match results—so there will definitely be people in our family closely following every game of the tournament.

On Saturday, I met a friend for coffee, lunch with Seline and Boaz, and then returned to Kfar Aza. In the afternoon I went for a 10 km walk with friends. We left the kibbutz through the newly built banana installations with their huge nets, and walked past fields of black cumin, corn, and other crops. The walk was a beautiful way to end a very full week.

Here’s to many good goals—and a calmer end-of-school-year routine

.

התחלתי את השבוע בליווי סיור מודרך עבור קבוצת סטונדטים גדולה מחו”ל. קבוצה גדולה מצריכה שני מלווים וכך זכיתי להצטרף. הסטודנטים, בעיקר ללימודי כמורה, הגיעו מכל מיני אוניברסיטאות בארצות הברית. היתה צעירה אחת עם בעיית ברכיים שלא יכלה ללכת, והפכתי להיות המלווה עם הקלנועית. קיבלתי שיעור נהיגה מהיר בקלנועית (פה מדליקים, זה כפתור קדימה ואחורה, כאן לוחצים לזוז, יאללה צאי לדרך) וכך הייתי המאסף התמגלגל של הסיור. בכל סיור בקיבוץ אני לומדת משהו חדש. הפעם למדתי שהזוג שחזר לקיבוץ כבר בדצמבר 2023 כשהיו רק חיילים בבסיס, היו יוצאים כל ערב לבית שהכי קרוב לקצה של הקיבוץ ומדליקים מדורה על הגג כדי שהחטופים יראו את האור ויידעו שלא שכחו אותם. קשה היום לסייר ברוב הקיבוץ בגלל כל השבילים שהפכו לתעלות חול בעקבות העבודות על התשתיות, אז עיקר הסיור התמקד באיזור הנשקייה ובשכונת דור צעיר. ניכר שהסיור מאוד השפיע על הסטודנטים.

אחרי הסיור יצאתי ברכבת לחברים בצור יגאל, איתם המשכתי אחרכך לחתונה בשדות ים. החברים שלי היו נסערים מאוד אחרי אירועי הבוקר - היה מחבל שהגיע לשער של צור יגאל, לבצע פיגוע ירי, פצע מספר אנשים והמשיך ליישובים אחרים שם נהרג אזרח ישראלי לפני שנתפס. מעברים חדים בין אירוע של לחץ לאירוע של שמחה. והאם אנחנו נעשים אדישים לאירועים קשים כאלה?

החתונה היתה נחמדה מאוד, כשהחתן מגיע ממשפחה חילונית, ליברלית והכלה ממשפחה דתיה. האחיות של החתן והכלה ניהלו את כל הטקס, והיה רב שכנראה מנוסה בטקסים פחות שגרתיים, שניהל את החלק הדתי יותר של הטקס. ההורים והחברים ברכו, כל אחד לפי סגנונו, עם מסרים של שיתוף, ושבע הברכות נקראו בזוגות - בכל זוג אחד הקריא את הברכה המסורתית והשנה הקריא ברכה יותר אישית או מודרנית. בתום הטקס היו מעגלי ריקוד נפרדים לגברים ולנשים, אבל בהמשך כולם רקדו יחד. כל הטקס התקיים לאור השקיעה, שמיים ורודים, מעל הים, תמונה מושלמת.

חברתי הקפיצה אותי בסוף החתונה לתחנת רכבת בתל אביב כדי לחזור לכפר עזה. בעוד אנחנו נוסעות היא קיבלה התרעה בטלפון שלה - שהיה מוזר, כי היא לא קיבלה התרעה כבר חודשים רבים, היא ובני משפחתה לא גרים באיזור של התרעות. תהינו, אבל המשכנו בנסיעה. כשהגעתי לתחנת הרכבת הבנתי שאיראן תקפה את ישראל עם טילים בליסטיים, וכל הארץ שוב בכוננות, ובחתונה היו גם התרעות - אבל החוגגים המשיכו לרקוד. יום ראשון היה גם יום ההולדת של יותם, והוא חגג עם חברים ועם האחים שלו. כמובן, ישר כולנו בהתכתבויות, טלפונים, אנשים התפזרו לבתים, קיבלנו הודעות על ביטול הלימודים לפחות ליום אחד,עד שתבהרו העניינים. אני הגעתי חזרה לכפר עזה בסביבות חצות. לא היו לי התרעות.

יום שני היה אמור להיות יום עמוס בבית הספר ועוד פעילויות, והכל התבטל, וכך גם התבטלו כל מיני דברים שתוכננו ליום שלישי. כולם עם היד על הדופק, איזה פעילויות אפשר ואי אפשר לקיים ביום הזה. ארוחת צהריים הקבועה של יום שני, בקיבוץ, כן התקיימה. אני פגשתי שם איש מאוד נחמד שסיפר לי שהוא אחד הקבלנים של התשתיות בקיבוץ, מהסוג שמתלכלך כי הוא מגיע ועושה את העבודה, לא רק מפקח על העובדים שלו. הוא סיפר לי שעד השבעה באוקטובר הוא עבד במשטרה, ואחרי זה הוא עזב. בעקבות הסיפור שלו למדתי מילה חדשה “לפרסס” כלומר להגיד לאנשים לעשות פניית פרסה ולחזור למקום שממנו באו. באותו בוקר הוא הבין מייד שמדובר באירוע חריג, לבש מדים ויצא לדרך לכיוון רעים, לעזור במה שאפשר. הוא ציין שפרססו אותו מספר פעמים, והוא לא הצליח להגיע לאיזורים שהיו זקוקים לעזרה. הוא הוסיף וסיפר שהיו לו חבר מקבוצת הרכיבה (הם כבר היו בדרך או ברכיבה) שהצליחו לחזור לאחד הקיבוצים, לחבור לכיתת הכוננות ולעצור את המחבלים. הוא סיפר לי את הסיפור וציין במיוחד, שבזכות הבן אדם האחד הזה שחזר, ניצלו מספר לא ידוע של אנשים - והדגיש כי על כל שוטר שהיה בשטח ומוכן להילחם כדי להגן על האזרחים (שזו הגדרת התפקיד שלהם) ופרססו אותו, אפשר היה להציל אולי עוד אזרח או עשרה. הוא חש תסכול מאוד גדול מהתפקוד של הפיקוד הבכיר של המשטרה. הוא היה בקשר עם עשרות שוטרים שהיו מוכנים להגן על אזרחים, ולא הצליחו להגיע אליהם. הוא איבד חברים רבים בין השוטרים שכן הצליחו להילחם.

סיפור נוסף שהוא סיפר, היה על בתו, חיילת, מפקדת באחד הבסיסים בדרום, שהיתה בבית באותה שבת. הוא אמר שכל השעות היא היתה בטלפון עם החיילות שלה, אמרה להם להישאר בתוך המרחב המוגן אפילו כשלא היה מספיק אויר והן הרגישו שהן נחנקות. היא אמרה להם שעדיף שיתעלפו מאשר שיצאו במהמרחב כשהבסיס שורץ מחבלים. היא עברה את כל היום מרחוק, והיתה מאוד קשורה לחיילות שלה והמשיכה לטפל ולהיות שם בשבילם גם בהמשך. אני, לתומי, חשבתי שאני מגיעה לארוחת צהריים וכולם ידברו על מה שקורה בחדשות, אבל בעצם שמעתי סיפורים שלא הכרתי מהשבעה באוקטובר, עוד מבט, עוד זוית. בערב יצאתי להליכה עם מי שהיה פנוי, ואפילו פגשנו עקרב שחור על הדרך. כבר בשעות הערב הבנו שלמחרת - הופ - חוזרים לשגרה. (תמונות משגרת ההליכה).

יום שלישי הגעתי לכיתות שלא יצא לי להיות בהן מאז שנסעתי לבוסטון - והיו תלמידים ותלמידות שרצו אלי, חיבקו אותי ואמרו שהם ממש שמחים שחזרתי. תחושה מאוד נעימה להתקבל ככה לעבודה. התלמידים בעיצומם של הכנות להפסקה פעילה באנגלית שתתקיים בשבוע הבא. הם מכינים משחקי זיכרון, וחדר חושך, גלגל מזל ועוד תחנות, הכל בנושא קיץ באנגלית. בערב יצאתי שוב להליכה בכפר עזה. כל יום יש יותר תשתיות ורחובות שמפורקים, ופחות ופחות מקומות שאפשר ללכת בנוחות - לפחות לא יורד גשם אז זה רק המון אבק, אבל בלי בוץ. אירוע נוסף שהיה ביום שלישי - בבית הנשיא - עמותת אלול קיבלו את הצטיינות הנשיא להתנדבות. מירי ייצגה את הקבוצה שלנו באירוע, שהיה מכבד ומרגש - לפי הסיפורים והתמונות.

השקת הספר ביום רביעי אחר הצהריים היה האירוע המרכזי של היום הזה. נפגשנו במועדון יחדיו אחר הצהרים, והגיעו גם חברי קבוצה משנה שעברה, כולל שרי שכתבה את הספר וסיגל שצילמה אותו. הספר נקרא “עכשיו הזמן” והוא מעין ספר מחזור של הקבוצה, עם צילומים אישיים של כל אחד, וסיפורים כלליים של החוויות שלנו בשנה. הספר יצא מקסים, מושקע ומעניין ומזכרת נפלאה לשנה שעברנו. אורי אפשטיין, ראש המועצה, הגיע לדבר באירוע ההשקה. הוא סיפר ששבוע לאחר שנכנס לתפקיד בסוף 2024, פנתה אליו חברה, עובדת מועצה, ואמרה לו - אני נותנת את הבית שלי למתנדבי שנת שירות, אתה גם צריך לתת את שלך. הוא ידע שאי אפשר להגיד לה לא - בטח לא ממש מייד עם כניסתו לתפקיד. אז הוא בא לבית שלו כדי לקחת דברים ולראות איך מארגנים. הוא סיפר שידע שחיילים שהו בביתו (ובבתים רבים אחרים בקיבוץ) בזמן הלחימה ובכל זאת כשהוא נכנס הביתה לא ציפה למצוא בית שניכר שהחיילים התיחסו אליו כאילו שבעלי הבית האלה כבר לא יחזרו לגור שם. הם השאירו קופסאות טונה מלוכלכות על הספות, זבל על הרצפה. זה כל כך ריגש אותו, שאנחנו, המתנדבים בשנת שירות, עברנו לגור בבתים האלה - ובצורה הזאת - בלי להתכוון - נתנו תקווה לתושבי כפר עזה שזה מקום שאפשר לחזור אליו. מילותיו מאוד ריגשו אותי, וזו היתה פעם ראשונה ששמעתי את נקודת המבט הזו.

בת כיתה שלי מהתיכון היא היום בתפקיד מאוד בכיר בקק”ל ורגע לפני שיצאתי מהבית להשקת הספר קיבלתי ממנה טקסט שהיא יושבת עם ראש המועצה שלי, ושאולי נצליח להיפגש. הפתעה גמורה בשבילי - ולמרות הלו”ז הצפוף שלה עם האורחים הבכירים מחו”ל - מנכ”ל קק”ל צפון אמריקה וסגניתו - שכלל חנוכת מגרשי ספורט בשער הנגב - הצלחנו להיפגש לחיבוק והחלפנו כמה חוויות מהתקופה והאיזור רגע לפני אירוע השקת הספר. ולאחר האירוע יצאתי עם כמה חבר’ה מהקבוצה שלנו בפאב בשדרות, שם התקיים אירוע שבו היו צריכים לבחור לוגו חדש לפאב ששמו זה. ללא ספק הלוגו של טל שלנו היה הלוגו הכי שווה! מוזמנים לשפוט בעצמכם. (זה? זה!)

הבוקר של יום חמישי התחיל בצורה פחות שגרתית … שתיתי לי קפה בפיג’מה (לא מתאים להראות בציבור) בפינת אוכל לפני שיצאתי לבית הספר. מזוית העין שלי ראיתי איש הולך באיזור שצמוד לבית (כל הבתים מסביבינו ריקים) והמקרב לתוך החצר. עוד לפני שאני מספיקה להבין מה קורה הוא עובר בגינה, צמוד לחלון המטבח, ואז פונה אל דלת הכניסה ומנסה לפתוח את הדלת. למזלי היא היתה נעולה. רצתי לשים עלי בגד ייצוגי יותר ופתחתי את הדלת. האיש כבר לא היה שם, אלא בוואדי מול הבית לכיוון הבית מולי. פניתי אליו ושאלתי מיהו - והוא אמר את שמו, ציין שהוא גר בבית ממול והיה בטוח שהבית שאנחנו גרים בו הוא בית נטוש - אז פתאום הבין שכנראה גרים בו. דיברנו עוד קצת והוא סיפר שהבית שלו משופץ אך לגמרי לא ברור לו איך יוכל לחזור לחיות שם - בית שלא גרו בו כמעט שלוש שנים וכל מיני דברים מתקלקלים, ויש המון עבודה שלא קשורה לשיפוץ. הצעתי שאם הם יצטרכו עזרה במשהו שיגידו ונשמח לעזור. הרגשתי את הייאוש ממנו. ושוב זה המחיש לי את המשמעות של החיים שלנו כאן. למשל בבית שלנו פה, עלינו על נזילות בשירותים שמייד תוקנו, וכך מנענו נזק מחוסר מגורים.

ביום שישי נסעתי להורים שלי בירושלים, פינקתי אותם בארוחת צהריים, ושישי רגוע. בערב נסעתי לתל אביב לבית של ירדן. המרפסת שלה השתנתה לגמרי - והעץ הירוק הענק שהפריד בינה לבין הבניין ליד, והסתיר את הרחוב - פשוט נעלם - ובאותה מידה כל השכנים שלה נעלמו - הבניין ליד עובר פינוי בינוי. הם סיפרו איך יום אחד הופיע שלט מחוץ לבניין שבעוד שבועיים יתחילו שיפוצים - והבניין התרוקן מדיירים תוך ימים ספורים. בעוד אנחנו משוחחים על זה שמענו פתאום בום ואז צליל כמו מים נשפכים - ולא ידענו מאיפה הרעש הגיע. ואז במקביל ראינו כבאית עוצרת ליד הבית, ושמענו רעשים של מתכות מתנגשות. ירדנו לרחוב - ריח עשן חזק מהכניסה הצמודה. מסתבר שמזגן על הגג של הכניסה השניה נשרף והתפוצץ, ומהצד השני, הצד של הבניין הנטוש, היה צעיר שמצא כוננית מתכת גדולה שננטשה באחת הדירות והיא “בדיוק באה לו בטוב” אז הוא העביר אותה לבית שלו. היה עליו לעבור על המדרגות שהיו מכוסות בגזע של עץ גדול שכרתו בכניסה לבניין שעומד לפני פינוי בינוי.

אחרי כל ההתרגשות הזאת המסקנה היתה שלאף אחד אין חשק לעבוד במטבח, וכשעינת ויותם הגיעו הזמנו אוכל, וסיפרנו סיפורים, צחקנו המון, פתרנו “עשרים שאלות” וגם ראינו משחק של המונדיאל. ירדן איגנה לנו קבוצת “הימורים” משפחתית, ובנוסף יש להם גם תחרויות ניחושים למנצחים בכל משחק בעבודה שלהם או עם חברים - אז כנראה שיהיה מי שיעקוב מקרוב אחר כל משחקי המונדיאל.

בשבת פגשתי חברה לקפה, אכלתי במסעדה עם סלין ובועז, חזרתי לכפר עזה ועשיתי סיבוב הליכה של 10 ק”מ עם חברים. יצאנו מהקיבוץ דרך המתקנים החדשים של הבננות, עם רשתות ענקיות, ראות שדות קצח, שדות תירס, ועוד מיני גידולים חקלאיים. ההליכה הכייפית היוותה סיום טוב לשבוע עמוס. בתקווה שיהיו הרבה גולים מוצלחים, וימים של שגרת סוף שנה.

My last few days in Boston were filled with friends, runs (including on Global Running Day), a variey of get togethers, time with Ilai, and I even managed to do a little sewing. The garden at that house is in full bloom, and time we walked into the house it was accompanied by the fragrance of lilacs and the brilliant colors of rhododendrons. Arriving back at the garden in Kfar Aza was quite a contrast. Here the flowering season is already over. The daisies have turned into dry yellow weeds, the lemons have disappeared from the trees, and everything seems covered in dust.

I flew back from Boston to Tel Aviv on the night between Wednesday and Thursday. Yotam picked me up from the airport in the morning—or rather, he brought me our car that he used and then returned to Tel Aviv by train while I drove back to Kfar Aza. It feels strange to be home without Noni, who is coming back almost two weeks after me.

The return to routine has been gradual. On Thursday I went to school for the last two hours of the day; before that, all the students were at a play, so there was little point in going earlier. There is already quite an end-of-year feeling in the air. The students have done the last tests of the year, the teachers are nearly done writing report cards, and in English classes they are now working on a variety of projects in preparation for the school’s “Englidsh Active Recess”. The sixth graders have already begun rehearsing for their graduation ceremony.

In the evening I even managed to organize the walking group with whoever was available and I almost got lost on my way. The kibbutz itself is constantly changing. Some roads have been torn up for infrastructure work, new pathways have appeared, and other roads are nearing completion. Everywhere you look, it feels like one giant construction site.

I spent the weekend in central Israel, visiting friends in the Jerusalem area and spending time with my parents, who celebrated their sixty-fourth wedding anniversary. They also adopted a small cat—not a kitten, just a very petite and adorable cat. The house had felt empty without a cat, since for most of their married life they had always had one. I had dinner with friends, dessert with Selline, Boaz, and their family, where I arrived just in time for the end of the Haaretz Twenty Questions. On Saturday I spent time with a friend and returned to Kfar Aza in the afternoon.

Five soldiers were killed this week, most of them in Hezbollah drone attacks in Lebanon. One of them, a battalion physician who was due to complete his military service soon, was the partner of my close friend’s daughter’s best friend. It is not my immediate circle, but somehow the circles always overlap. It was another reminder that even during a week that felt relatively ordinary, the war continues to touch the lives of people around us.

Saturday was an exceptionally hot day, so I was very happy to accept an invitation to swim at the Nahal Oz pool. The pool was almost completely empty, yet I still ran into two of my students in the water. The evening ended with a warm and engaging conversation that began with tea and popcorn and eventually turned into a spontaneous dinner together, the kind that energizes for the coming week.

הימים האחרונים בבוסטון היו מלאים בחברים, מפגשים מגוונים, ריצות (כולל ביום ריצה הגלובלי) ובילוי עם עילי, ואפילו הספקתי לתפור משהו. הגינה שלנו בבית ההוא התחילה לפרוח במלוא הדרה וכל כניסה הביתה היתה מלווה בריחות של הלילך וצבעים זוהרים של שושנת האלפים הידועה יותר בשמה רודודנדרון, והמעבר לגינה של כפר עזה היה מעבר חד. בכפר עזה הגינה כבר אחרי פריחה, החרציות שהיו פה הפכו לעשביה צהובה יבשה. הלימונים נעלמו מכל העצים ובכללי הכל מכוסה באבק.

טסתי חזרה מבוסטון לתל אביב בלילה שבין רביעי לחמישי. יותם אסף אותי מהשדה בבוקר - כלומר הביא את האוטו שהיה אצלו וחזר לתל אביב ברכבת ואני חזרתי לכפר עזה. מוזר להיות בבית בלי נוני, שחוזר כמעט שבועיים אחריי.

החזרה לשגרה היא מאוד הדרגתית - ביום חמישי נסעתי לבית הספר לשעתיים האחרונות - לפני כן כל התלמידים היו בהצגה, ולא היה טעם לנסוע. כבר יש תחושה של סוף שנה, התלמידים סיימו עם המבחנים, המורים כמעט סיימו עם כתיבת התעודות, וכרגע, באנגלית, עובדים על מגוון פרויקטים לקראת הפסקה פעילה. כיתות ו’ כבר התחילו בחזרות שלהם לקראת מסיבת סיום. אפילו הספקתי בערב לצאת להליכה עם מי שהיה מוכן בקבוצת ההליכה. גם בקיבוץ הכל משתנה - כבישים מסויימים מפורקים, לקראת שיפוץ תשתיות, ושבילים חדשים נסללו, כבישים אחרים הם לקראת סיום… והכל נראה כמו אתר בניה אחד גדול.

ביליתי את סוף השבוע במרכז, ביקרתי חברים באיזור ירושילים, הייתי אצל ההורים שלי שחגגו ששים וארבע שנות נישואין, וגם קיבלו חתולה קטנה (לא גורה, סתם קטנה בגודל) וחמודה לאימוץ. הרגיש להם ריק בבית שאין חתול כי ברוב שנות הנישואין היה להם חתול. אכלתי ארוחת ערב עם חברים, וקינוחים עם סלין ובועז והמשפחה והגעתי בדיוק לסיום עשרים שאלות. בשבת ביליתי עם חברה וחזרתי לכפר עזה אחר הצהריים.

השבוע נהרגו חמישה חיילים, בעיקר מרחפנים של חיזבאללה בלבנון. אחד החיילים, רופא גדודי שעמד להשתחרר בקרוב, היה בן זוגה של החברה הטובה ביותר של בתה של חברה טובה שלי. זה לא המעגל הקרוב, אבל איכשהו המעגלים תמיד נפגשים. עוד תזכורת לכך שגם בשבוע שנראה שגרתי יחסית, המלחמה ממשיכה לגעת בחיים של אנשים סביבנו.

שבת היה יום חם במיוחד, כך ששמחתי מאוד על ההזמנה לקפוץ לבריכה של נחל עוז. הבריכה היתה כמעט ריקה לגמרי, ובכל זאת פגשתי שני תלמידים שהיו במים. הערב הסתיים בשיחה קולחת, מרגשת שהתחילה עם תה ופופקורן והסתיימה עם ארוחת ערב ספונטנית, כזה שנותן כוחות לשבוע חדש.

A university graduation in the United States is a highly formal and carefully orchestrated affair. For us, it meant two full days of events centered around the academic institution, including speeches, acknowledgments, and, of course, the ceremony itself where degrees are officially conferred. Along the way, we also had the opportunity to meet many of Ilai’s friends from law school.

We were already familiar with the format from his undergraduate graduation three years ago, so we came prepared. The two-day celebration began on Wednesday with an event called “Class Day,” a student-focused gathering organized by each school within the university (undergraduate college, medical school, law school, education, business, and so on).

In our case, the event included light refreshments and several speeches. The scheduled keynote speaker was Michelle Wu, the Mayor of Boston and a graduate of Harvard Law School (HLS). However, she canceled her appearance at the last minute because she did not want to cross the picket line of the striking graduate student workers — teaching assistants and research assistants who have been on strike for more than a year over low wages. In any case, Harvard Law School itself does not have any graduate student workers in their program. Despite that, the atmosphere remained festive, celebratory, and appropriately ceremonial.

Thursday was the official University Commencement ceremony for all graduates receiving degrees this year. The ceremony takes place in Tercentenary Theatre, located in the center of Harvard Yard. The graduating students sit near the stage, while parents and guests sit farther back, on the library steps, or—more commonly—on nearby lawns watching the proceedings on large screens.

The ceremony begins at 9:30 a.m., but we arrived to stand in line at 6:00 a.m. to secure seats. (The last time, we arrived at 6:30 and could no longer find seats on chairs, only on the Widener Library steps. The gates do not open until 6:45.) Einat managed to find us seats inside the main area, and although we could only see the stage from a distance, we had a partial view of both the stage and the large screens. We passed the waiting time by chatting with the families seated around us and exchanging stories and experiences.

The ceremony itself lasted three hours and followed a highly formal and traditional format. It included the official opening and closing declarations, blessings offered by clergy (this year a rabbi delivered the opening blessing and a minister gave the closing one), and speeches by student representatives—one undergraduate and one graduate student. Both speeches were engaging. The undergraduate speaker opened by saying that his life was like a good joke: “A Christian, a Muslim, and a Jew walk into a bar…” He went on to explain that he was Jewish, with a Christian grandfather, a Muslim grandmother, and Jewish grandparents as well. He spoke about how all of them sit together and get along, even when they do not agree on everything.

Later, the deans of the various schools presented their graduates as groups. Each school stood together enthusiastically and waved an object representing its field: the Law School waved judges’ gavels, the Graduate School of Education held up children’s books, the international studies students displayed globes, and so on. Each dean formally informed the University President—using wonderfully rich and ceremonial language—that the students had fulfilled all the requirements for their degrees, and the President then officially approved them. One by one, every school was presented in this way. The graduate student workers I mentioned earlier chose this moment to make their voices heard. As a result, whenever a dean or the University President spoke, they created a great deal of noise in protest.

The formal program continued with the awarding of honorary degrees to several remarkable individuals from a variety of fields, including an actress, a journalist, a physicist, a historian, and a comedian. The comedian, Conan O’Brien, was also the Commencement speaker and a Harvard graduate from forty years ago. He delivered a speech that was thoughtful, funny, inspiring, and optimistic. We thoroughly enjoyed it. (A link is attached for anyone who would like to watch it.) Conan O’Brien Delivers the Commencement Address | Harvard Commencement 2026 https://share.google/b1JLBbButs9coTUPv

At the conclusion of the ceremony, graduates from all the different schools dispersed to their respective faculties, where the official degree-conferral ceremonies took place. The sidewalks were filled with people in caps and gowns. It was easy to distinguish graduate students from undergraduates because, in addition to the cap and gown, the graduate degree recipients wore the long academic hood draped down their backs in Harvard’s colors.

At Harvard Law School, more than seven hundred students graduated this year. The diploma ceremony was divided into groups of roughly one hundred students at a time, so we did not have to sit through the reading of every name—only Ilai’s section, which was fittingly the same cohort he had studied with throughout his first year. The weather was on our side. Rain clouds had threatened all day, but the skies finally opened just two minutes after Ilai’s group received their degrees. The photographs on the steps and the traditional cap-tossing ceremony took place in the rain. Later, however, the sun returned and we had plenty of time for more photos. (That’s New England for you: if you don’t like the weather, wait five minutes.)

We also visited the offices of the Harvard Law Review where Ilai had worked over the past two years and where he had even published an article. Ilai also chose to wear the Harvard Law Review stole during graduation, relevant to his studies (his other choices were more related to his identity, also important, but not related specifically to law school). Afterward, we joined him meeting friends, and in the evening we went out to celebrate at a restaurant. It was a long and exhausting day, but also the end of a significant chapter in Ilai’s life and a moment of immense pride and satisfaction for us as parents. The smiles never left our faces all day, and we were especially happy that Einat was able to be in Boston for the occasion.

Beyond the two days of graduation ceremonies, it was also a week of practical tasks and preparations. We are getting the house ready for someone else to live in it during the coming year, so we spent time fixing small things, sorting through belongings, and donating, recycling, or throwing away items that have accumulated over the years. This is the home we have lived in longer than any other place in our lives, so there is certainly no shortage of things to do.

Among the people who came to look at our house was a local Israeli couple checking it out for friends. We got to talking about what we are doing and then she shared that her young beloved cousin was killed in Lebanon just last week by a Hizbullah drone, a stark reminder of the fragility of life and the unsettled situation in the north of Israel.

At the same time, we have been pretty busy here. Walks, runs with my running group, meeting friends, and we even attended a fantastic performance by the award-winning (local - from Brookline) Jewish comedian Alex Edelman. We laughed a lot, and it was a wonderful way to end the week—with a healthy dose of contagious laughter.

טקס סיום אוניברסיטה בארצות הברית הוא עניין רשמי ומוקפד מאוד. בעצם בשבילנו זה יומיים של אירועים סביב המוסד האקדמי, נאומים, תודות, וכמובן טקס מיוחד לקבלת התואר. בין לבין זכינו לפגוש את החברים של עילי מהלימודים. אנחנו כבר הכרנו את הפורמט מהטקס של התואר הראשון לפני שלוש שנים אז הגענו מוכנים. אירוע של יומיים שנפתח ביום רביעי באירוע שנקרא “Class day” , אירוע ממוקד סטודנטים, לפי בתי הספר (תואר ראשון, בית ספר לרופאה, למשפטים, לחינוך, מנהל עסקים וכו’). במקרה שלנו זה כלל אוכל קל וכמה נאומים. הנואמת הראשית המיועדת היתה מישל וו (Michelle Wu) ראש עיריית בוסטון ובוגרת Harvard Law School (HLS), אבל ברגע האחרון היא ביטלה את בואה כי לא רצתה לחצות את קו השובתים , אילו הסטודנטים בתארים מתקדמים עוזרי הוראה ועובדי מעבדה ששובתים כבר למעלה משנה על משכורות נמוכות. בכלל בבית ספר למשפטים אין סטודנטים כאלה שעובדים באגודת הסטודנטים. מעבר לכך היתה אוירה חגיגית וטקסית.

יום חמישי הוא יום הטקס הרשמי לסיום כל התארים של השנה. הטקס מתקיים בתאטרון Tercentenary שבאמצע Harvard Yard וכל הסטודנטים המסיימים יושבים קרוב לבמה, וההורים ואורחים יושבים מאחורה, או על מדרגות הספריה, והרוב בכלל יושבים על מדשאות אחרות מול מסכים גדולים. הטקס מתחיל ב 9:30 בבוקר, ואנחנו הגענו לתור לכניסה ב 6:00 בבוקר כדי שנמצא מקומות ישיבה. (בפעם הקודמת הגענו ב6:30 וכבר לא מצאנו מקום ישיבה על כסאות, רק על המדרגות- פותחים את השערים רק ב 6:45). עינת מצאה לנו מקומות ישיבה בתוך האיזור הראשי, והצלחנו לראות בקטן את הבמה וכמה חלקים של מסכים גדולים. הספקנו להחליף חוויות וסיפורים עם המשפחות שישבו סביבינו וכך העברנו את הזמן עד תחילת האירוע.

האירוע עצמו נמשך שלוש שעות, ובנוי בצורה מאוד טקסית ורשמית - עם הכרזה של תחילת וסוף הטקס, ברכות של איש דת (הפעם הרב נשא ברכה ראשונה וכומר נשא את ברכת הסיום) נאומים של סטודנטים - נציג התואר הראשון ונציג התואר המתקדם. שניהם היו נאומים נחמדים. הראשון פתח את נאומו ואמר שחייו הם כמו בדיחה טובה - נוצרי , מוסלמי ויהודי נפגשים בבר… וכך סיפר שהוא יהודי עם סבא נוצרי, סבתא מוסלמית וסבים יהודים, ואיך בעצם כולם יושבים ביחד ומסתדרים - גם אם לא מסכימים על הכל. בהמשך הדיקנים של הפקולטות השונות הציגו את הסטודנטים כקבוצה, כשכל קבוצה קמה כגוש נלהב ומנופפת באביזר שמאפיין אותה - בית ספר למשפטים - פטיש שופטים, בית ספר לחינוך - ספר ילדים, בית ספר בינלאומי - גלובוס וכו’. הדיקן מודיע לנשיא האוניברסיטה שכולם השלימו את החובות לתואר (כמובן בשפה עשירה ויפה) ואז הנשיא מאשר אותם. וכך עברו את כל הסטודנטים. השובתים שציינתי למעלה החליטו שזה המקום להשמיע את קולם, אז כל פעם שדיקן או הנשיא דיבר, הם הרעישו מאוד.

החלק הרשמי המשיך בענקת תואר דוקטור כבוד לכמה אנשים מרשימים בכל מיני תחומים, שחקנית, עיתונאית, פיזיקאי, הסטוריון וקומיקאי. הקומיקאי, קונאן אובריין הוא היה גם הדובר של הטקס ובוגר הרווארד לפני ארבעים שנה. הוא נתן נאום מעניין, מצחיק, מעורר מחשבה וחיובי. מאוד נהנינו מהנאום - לינק מצורף למי שרוצה להקשיב. בתום הטקס כל הסטודטים בכל התארים מתפזרים אל בתי הספר שלהם, שם מתקיימים הטקסיים הרשמיים לקבלת התואר. המדרכות מלאות באנשים עם גלימות וכובעים. ניתן להבדיל בין מסיימי תארים מתקדמים למסיימי תואר ראשון, כי לתארים המתקדמים מעבר לכובע ולגלימה יש גם צעיף ארוך שתלוי מאחור, בצבעים של הרווארד. Conan O’Brien Delivers the Commencement Address | Harvard Commencement 2026 https://share.google/b1JLBbButs9coTUPv

בבית הספר למשפטים יש מעל שבע מאות סטודנטים שסיימו תואר השנה, וחלוקת התעודות התחלקה לקבוצות של עד מאה סטודנטים כל פעם, אז לא היינו צריכים לחכות לכל השמות, רק לקבוצה של עילי, שזה בעצם הקבוצה שאיתה הוא למד את כל השנה הראשונה. מזג האויר שיחק לטובתינו - וענני הגשם שאיימו כל היום להמטיר גשם, פתחו את ארובות השמיים ממש שתי דקות אחרי שעילי וקבוצתו קיבלו את התואר - והצילומים על המדרגות וזריקת הכובעים לאויר התקיימו בגשם. בהמשך היה זמן להצטלם בשמש שחזרה (כן כן, ככה זה בניו אינגלנד - אם אתה לא אוהב את מזג האויר - חכה חמש דקות). ביקרנו גם במבנה של העיתון המקצועי שבו עילי עבד בשנתיים האחרונות, (Harvard Law Review) ואפילו פרסם שם מאמר. בטקס עילי בחר ללבוש את הצעיף של העיתון הזה שהיה מאוד רלוונטי ללימודים (הוא התלבט בין כמה צעיפים, האחרים יותר קשורים לזהות שלו, ובסוף הוא בחר את זה שקשור במיוחד ללימודים). והלכנו עם עילי לפגוש חברים. בערב יצאנו למסעדה לחגוג. יום ארוך ומעייף, וסיום תקופה משמעותית לעילי ומעמד של נחת וגאווה הורית. החיוכים נמרחו על הפנים כל היום, ושמחנו שגם עינת הצליחה להיות בבוסטון לכבוד האירוע.

מעבר ליומיים של טקסים, היה שבוע של סידורים - מכינים את הבית לכך שמישהו אחר יגור בו במהלך השנה הקרובה, תיקנו כמה דברים קטנים, ממיינים ומוסרים או זורקים דברים שהצטברו פה לאורך השנים. זה הבית שגרנו בו הכי הרבה בחיים שלנו אז יש מה לעשות. בין האנשים שהגיעו לראות את הבית שלנו היה זוג ישראלי מקומי שבא לבדוק אותו עבור חברים. התפתחה בינינו שיחה על שנת השירות, ואז היא שיתפה שבן דוד צעיר ואהוב שלה נהרג בלבנון רק בשבוע שעבר מפגיעת כטב"ם של חיזבאללה. זו הייתה תזכורת כואבת לשבריריות החיים ולמצב הביטחוני הלא יציב שעדיין שורר בצפון ישראל.

במקביל לכל זה גם יצאנו להליכות, ריצות עם קבוצת הריצה, והיינו בהופעה מעולה של קומיקאי יהודי (מקומי - גדל בברוקליין, העיר השכנה שלנו) זוכה פרסים, אלקס אידלמן וצחקנו המון! דרך טובה לסיים את השבוע עם מנה טובה של צחוק מתגלגל.