היי חברים,

יש רעיונות שאנחנו מסתובבים איתם שנים בתחושה שאנחנו די מבינים מה הם אומרים - עד שמישהו מציג אותם מזווית אחרת, ופתאום משהו זז.

זה בדיוק מה שקרה לי השבוע עם סטואיות.

שמעתי ראיון בפודקאסט של אופרה ווינפרי עם ראיין הולידיי, האיש שעומד מאחוריDaily Stoic - אימפריית תוכן עם מיליוני עוקבים, 15 ספרים, ופילוסופיה עתיקה אחת שהוא הצליח לארוז מחדש לעולם המודרני, בלי להפוך אותה לקלישאת אינסטגרם.

בתחילת הראיון, אופרה מודה שבמשך שנים היא חשבה שהפירוש של סטואיות הוא ״לנשוך שפתיים, להדחיק, לא להראות רגשות ולהיראות חזקה״.

ופה נדלקו לי כל הנורות 😳

כי גם אצלי סטואיות התקשרה יותר לקשיחות והבלגה, מאשר לפילוסופיית חיים שאמורה לעזור לנו לחיות ולעבוד טוב יותר. וכמה שטעיתי…

כי הסטואיות לא שואלת ״איך אפשר להפסיק להרגיש״, היא שואלת שאלה הרבה יותר שימושית - איך אנחנו יכולים לחיות חיים טובים יותר, גם כשהמציאות לא ממש משתפת איתנו פעולה?

איך עושים את הדברים שחשובים לנו (וכן, גם לפני 2,000 שנה אנשים סבלו מדחיינות והסחות דעת, פשוט בלי נוטיפיקציות), ובמקביל מתמודדים עם כל מה שהחיים זורקים עלינו.

ובלב הפילוסופיה הזאת, יושב רעיון שאנחנו נוטים לשכוח:

רק שבפועל, אנחנו די טובים בלחכות.

שהלחץ יעבור.
שהצד השני ישתנה.
שיהיה לנו יותר זמן.
שנרגיש מוכנים.
שתגיע המוטיבציה.
שהרגע הנכון סוף סוף יגיע.
ובזמן שאנחנו מחכים, החיים, בחוצפתם, ממשיכים לקרות.

אז בניוז היום ניקח כמה מהרעיונות הכי שימושיים של הסטואים, ונביא אותם אלינו - פחות דרמה, יותר בהירות, ו-3 תרגילים קטנים שיעזרו לנו לעבור ממחשבות לפעולות.

כי אולי זו כל הנקודה, לא לחכות שהחיים יסתדרו כדי להתחיל לחיות אותם.

תכינו קפה, קחו נשימה עמוקה ובואו נתחיל,
נעמה

כל הפרטים על הסדנה לשנה החדשה ✨

מה קרה באמת, ומה המוח שלנו כבר הספיק להמציא

יש שתי נקודות מהשיחה של אופרה וראיין שנשארו איתי, אולי כי שתיהן נוגעות במשהו שאנחנו עושים כמעט אוטומטית:

הראשונה, היא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקרה.

לקוח שלח לנו מייל קשוח, פרויקט שעבדנו עליו חודשים נגנז, הבייביסיטר הבריזה, מישהו לא עונה לנו, או שנתקענו בפקק ביום שגם ככה התחיל עקום. כל אלו עובדות וסיטואציות שבאמת קרו. אבל אז, מגיע המוח שלנו (שאף אחד לא ביקש ממנו תסריט), ומתחיל לעבוד -

״הם עושים לי דווקא”
“זה ממש לא הוגן”
“השפילו אותי”
״ידעתי שאי אפשר לסמוך עליו״
“זה תמיד קורה לי”

תוך 3 דק׳ עברנו מאירוע נקודתי לטלנובלה שלמה בנטפליקס.

ופה הסטואים מציעים הבחנה קטנה, אבל קריטית - מה שקרה, והמשמעות שנתנו למה שקרה, זה לא אותו דבר. וזה חשוב, כי הפרשנות שלנו לא נשארת כמו ״סתם מחשבה בראש״. היא קובעת איך נרגיש, ומה נעשה עכשיו.

ובהקשר הזה, הם מעלים נקודה חשובה - אם המוח שלנו מסוגל לייצר סיפור שמכניס אותנו לכעס, עלבון או שיתוק - אז הוא מסוגל גם לעצור רגע ולשאול, “מה אני באמת יודעת שקרה פה? ומה כבר השלמתי לבד?“. לפעמים, אפילו שאלה קטנה כמו “מה הדבר הזה יכול ללמד אותי? ומה אני רוצה לעשות אחרת מכאן?“, יכול לעשות הבדל גדול.

אז ברור שלא כי כל משבר הוא "מתנה מהיקום" (יש גבול גם למה שאפשר לבקש מאיתנו), אבל ברגע שמפרידים בין העובדות לבין הסיפור, חוזר אלינו משהו חשוב - מרחב פעולה.

וזה מוביל לנקודה השנייה - שלא כל רגש צריך לקבל גישה לכפתור Send.

סטואיות, כאמור, לא מבקשת מאיתנו ״להפסיק להרגיש״. מותר וטבעי להתעצבן, להילחץ, להיעלב, ואפילו לפנטז לרגע על לזרוק את הלפטופ מהחלון. העניין הוא לא מה שהרגשנו (כל בליל הרגשות הזה לגיטימי), אלא מה אנחנו עושים דקה אח״כ.

הסטואים, ניסו לטפח את המרווח הקטן הזה שבין גירוי לתגובה. סנקה כתב שהשהייה היא ״אחת התרופות הטובות לכעס״ - תנו לעוצמה הראשונה לרדת קצת, ורוב הסיכויים שגם שיקול הדעת שלכם יחזור לחדר.

דוגמא מעולה לזה, מגיעה מאברהם לינקולן, הנשיא ה-16 של ארה״ב, שהרבה לפני וואטסאפ, סלאק, וכפתור ה-Send המסוכן, פיתח לעצמו גרסה די מבריקה של הרעיון הזה. כשהוא כעס או התאכזב מאנשים סביבו (גנרלים, פוליטיקאים ואחרים), הוא היה כותב להם מכתבים די חריפים. מה שכונה לימים “מכתבי זעם“ (”Hot Letters”), שבהם הוא כתב את כל מה שרצה להגיד. אחרי זה היה נועל את המכתב ללילה שלם במגירה ורק ביום למחרת, אחרי שנרגע קצת, הוא היה מחליט אם לשלוח אותו או לזרוק לפח. (ספוילר - את רוב המכתבים הוא לא שלח. מספרים שאחרי שנרצח, מצאו אותם במגירה שלו, ועל המעטפות נכתב “לא נחתם, לא נשלח”. ממש גרסת המאה ה-19 ל-Save as a Draft).

וזה אולי כל הסיפור במשפט אחד - לחוות את הרגש זה אנושי. לפעול מתוכו, זו כבר בחירה.

ובהקשר הזה, ראיין מציע לנו מבחן פשוט לפני שאנחנו מגיבים - לשאול את עצמנו 2 שאלות:

• האם יש סיכוי שאתחרט על התגובה הזאת בעוד שעה?

• האם מה שאני עומדת לעשות ישפר את המצב, או רק יוסיף לו עוד קצת אש?

אם התשובה לא ברורה, כנראה שהמייל יכול לחכות עוד עשר דקות ⌛

אוקיי, זה יפה בתיאוריה. אבל מה עושים עם זה ביום שלישי ב-11:47 כשהכל בוער?

כי פילוסופיה עתיקה זה נחמד, אבל בסוף אנחנו צריכים משהו שיעבוד גם מול אינבוקס מפוצץ, לקוח עצבני ויום שכבר יצא משליטה (עוד לפני הקפה השני של הבוקר).

אז הנה 3 תרגילים ששווה לקחת מהסטואים, ומהעולם שנבנה סביבם, ישר לחיים שלנו.

#1 מבחן השליטה - להפסיק להשקיע אנרגיה במקום שאין לנו בו הגה

אפיקטטוס, שהיה עבד והפך לאחד הפילוסופים הסטואים המשפיעים בעולם (עד היום), חזר שוב ושוב על הבחנה אחת פשוטה - יש דברים שתלויים בנו, ויש דברים שלא. מצב הרוח של המנהלת שלי? לא. איך הלקוח יגיב? לא. האלגוריתם? ממש לא. מזג האוויר, הפקקים והעובדה שמישהו החליט לקבוע ישיבה ל-16:30? לצערנו, גם לא. אבל איך אני מגיבה, איזה גבול אני שמה ומה תהיה הפעולה הבאה שלי - שם כבר יש לי הרבה יותר השפעה.

איך מתרגלים את זה ביומיום? בפעם הבאה שהכל מרגיש כמו ״גוש אחד גדול של סטרס״, קחו דף ותחלקו אותו לשני טורים -מה “שבשליטתי” ו”לא בשליטתי“. תוציאו מהראש את כל מה שמטריד אתכם, בלי פילטרים, ותמקמו אותו בצד המתאים. ואז מגיע החלק החשוב, מתוך הטור שכן בשליטה שלכם, תבחרו דבר אחד או שניים שאתם באמת יכולים לעשות עכשיו - ותנתבו לשם את האנרגיה. לא לפתור הכל, רק להזיז משהו. זה כשלעצמו כבר מרגיע קצת את המערכת.

#2 מבט על - להפעיל רחפן על הדרמה

מרקוס אורליוס, קיסר רומא ואחד האנשים החזקים בעולם בתקופתו, מציע לנו לאמץ נקודת מבט ממעוף הציפור (The View from Above) - היכולת להתרחק רגע מעצמנו ולהסתכל על הדברים מלמעלה. וזה שימושי במיוחד דווקא ברגעים שאין לנו שום פרופורציה. כי בתוך יום לחוץ, גם הודעת סלאק קטנה עם המילה “דחוף” יכולה להרגיש כמו אירוע גיאופוליטי. למרות שרוב הסיכויים שהיא לא.

איך מתרגלים את זה ביומיום? כשמשהו פתאום מציף אותנו, עוצרים ל-2 נשימות עמוקות ושואלים, “איך הדבר הזה ייראה לי בעוד שבוע? בעוד חודש? שנה?“. לא כל בעיה תיעלם כמובן. אבל הרבה מהדברים שמרגישים עכשיו ״עצומים״ יחזרו פתאום לגודל האמיתי שלהם. ולפעמים, זה כל מה שאנחנו צריכים לדעת.

#3 שני עמודים גרועים ביום - להפסיק לחכות לגרסה המושלמת שלנו

התרגיל השלישי כבר לא מגיע מרומא העתיקה, אלא מראיין עצמו. אחד הכללים שהוא אימץ לכתיבה הוא Two Crappy Pages a Day - במקום לחכות ליום שבו תהיה השראה, זמן, שקט ותחושה שאנחנו גאונים, פשוט לשבת ולכתוב שני עמודים גרועים. וזה הרבה יותר גדול מכתיבה, כי אנחנו עושים את זה עם המון דברים בחיים שלנו כשאנחנו מחכים ל״רגע הנכון״, לעוד קצת ביטחון, ניסיון, זמן, מוטיבציה, לגרסה העתידית שלנו שסוף סוף תהיה מסודרת, ממוקדת ולא עייפה (ספוילר - גם לה יש דברים ביומן).

איך מתרגלים את זה ביומיום? במקום לשאול, “איך אני מסיימת את המשימה או הפרויקט עכשיו?“, תשאלו, מה הפעולה הכי קטנה, פשוטה ולא מושלמת שאני יכולה לעשות עכשיו כדי לייצר תנועה? זו יכולה להיות טיוטה גרועה, טלפון אחד, מייל אחד, או 10 דק׳ עבודה. כי כמעט תמיד עדיף צעד קטן בעולם האמיתי, מתכנית מושלמת שחיה כבר חצי שנה בנוטס.


ויש לנו כמובן גם את כל מה שכבר אספנו בדרך לכאן - את טריק ה-Save as Draft של לינקולן, (השהייה באמצעות “מכתבי זעם”), את המרווח הקטן לפני התגובה, ואת השאלה שאולי שווה לשמור קרוב במיוחד, “מה באמת קרה כאן, ואיזה חלק כבר הוספתי בעצמי?“.

לקבל את המציאות זה לא להרים ידיים

ופה בעיניי נמצאת אחת הטעויות הכי מעניינות לגבי סטואיות. כי “לקבל את המציאות כפי שהיא” יכול להישמע קצת כמו ״טוב, זה המצב. אין מה לעשות״.

אבל הסטואים התכוונו כמעט להפך. הם לא ביקשו מאיתנו לייפות את המציאות, להדחיק אותה או למלמל לעצמנו ש״הכל לטובה״ בזמן שהכל בוער. הם הציעו משהו הרבה יותר פרקטי - להפסיק להתווכח עם מה שכבר קרה.

הפרויקט נגנז.
לא קיבלנו את הקידום (למרות שממש הגיע לנו).
איבדנו את העבודה.
נחתה עלינו בשורה קשה שלא ביקשנו.

אפשר לכעוס על זה, להתאבל, להתאכזב ולהרגיש שזה ממש לא הוגן. אבל בשלב מסוים, מגיעה השאלה הסטואית האמיתית - אוקיי, זה מה יש. מה אני עושה מכאן?

לגישה הזאת קוראים “אמנות ההשלמה“ (The Art of Acquiescence) - לא כניעה פסיבית למציאות, אלא הסכמה לפגוש אותה כמו שהיא, כדי שנוכל לפעול בתוכה.

ומרקוס אורליוס הוא אולי הדוגמה הכי מעניינת לזה. כבר אמרנו שהוא היה קיסר רומא ואחד האנשים החזקים בעולם בתקופתו, אבל הכוח הזה לא נתן לו פטור מהחיים עצמם. הוא עבר מלחמות, מגפות, אסונות ואובדן אישי כבד, כולל המוות של כמה מהילדים שלו.

והוא עיבד את כל זה בדרך מאוד אנושית. הכתבים שאנחנו מכירים היום כ-Meditations היו בכלל תזכורות פרטיות שהוא כתב לעצמו (סוג של יומן אישי). מקום שבו הוא חזר שוב ושוב לדברים שכבר ידע, אבל כמו כולנו, לא תמיד הצליח ליישם בזמן אמת.

ראיין מתאר את זה בערך כמו שיחה פנימית של, “היי, לא הייתי צריך לאבד ככה את העשתונות אתמול. אני יודע טוב יותר מזה״.

הוא היה ממש מדבר לעצמו מתוך הבנה שזה דבר אחד לדעת מה נכון; זה דבר אחר לזכור את זה בזמן אמת, כשהכול בוער; וזה אתגר אחר לגמרי לחזור לעצמך אחרי שכבר הגבת לא כמו שרצית.

כי גם הסטואים לא ציפו מאיתנו להפוך לאנשים שלא מתעצבנים, טועים או מאבדים לפעמים את הסנטר שלהם. העבודה, היא פשוט להיות קצת יותר טובים בלחזור אליו.

אז אולי השאלה היא לא רק “למה הדבר הזה קרה לי?”, אלא גם, מה אני יכולה לעשות עם מה שקרה - כדי לצאת ממנו קצת יותר חכמה, מדויקת או חזקה?

וברוח הסטואים - מתי בפעם האחרונה עשיתם ״אודיט״ קטן על החיים שלכם?

החגים מעבר לפינה, שנה חדשה מתחילה, ואין זמן טוב מזה לעצור רגע ולשאול, האם הדרך שבה אנחנו חיים ועובדים היום, באמת תואמת את הדברים שאנחנו אומרים שחשובים לנו?

כי הרבה מאיתנו חיים על אוטומט - אנחנו אלופים בלדעת מה היינו רוצים שיקרה, אבל איכשהו היומיום שואב אותנו בחזרה ללופ המוכר 🌪️

ולפער הזה בדיוק נצלול בסדנה הפתוחה הראשונה של ReThink, בשבוע הבא:

נשמע לכם מעניין? מעולה, כי אני ממש אשמח לראות אתכם שם :)

נצלול לכלים פרקטיים ומחקרים שיעזרו לנו לבחור קצת יותר נכון, להפסיק לדחות את מה שחשוב, ולהיכנס לשנה החדשה קצת פחות על אוטומט.

ההרשמה וכל הפרטים החשובים מחכים לכם פה 👋

🎁 כמובטח, לקוראי.ות, ReThink, יש הנחה מיוחדת. כדי ליהנות ממנה תזינו את הקוד הבא RETHINK18, ותקבלו הנחה של 18%.

** מספר המקומות מוגבל.
** ההרצאה תוקלט ותהיה זמינה לצפייה במשך שבועיים. בנוסף, תקבלו את כל התרגילים בקובץ מסודר, כדי תוכלו להמשיך לתרגל בנחת בחגים.

שיהיה סופ״ש של התבוננות, פחות אוטומט וריפריימינג שמיטיב,
נעמה

תשמרי לי מקום!

בונז'ור חברים 🥐

אני כותבת לכם השבוע מצרפת, לקראת סוף החופשה המשפחתית שלנו, בתזמון קלאסי של סוף אוגוסט.

התקופה הזו בשנה שבה כולם כבר קצת מותשים - מהחום, מהילדים, מהעבודה, מהלוגיסטיקה האינסופית, ובעיקר מהניסיון להמשיך להחזיק את החיים ״באותה מהירות״ גם כשכל המערכת רומזת לנו - די.

ואז אני מסתובבת בצרפת, ובין כל הדברים היפים שיש לראות פה, מה שהכי תפס אותי זה דווקא הקצב שלהם. הקלילות שבה הצרפתים מתנהלים בחופשת הקיץ (המקודשת) שלהם, ופשוט מורידים הילוך.

חלק מהחנויות סגורות לכמה שבועות, אחרות עובדות בשעות מצומצמות, בתי קפה מתעוררים לאט, ואנשים פשוט "נעלמים" לכמה שבועות - כשהם באמת יוצאים לחופש. לא "אני בחופשה אבל זמינה אם דחוף", לא "רק אענה על שני מיילים מהבריכה", וגם לא לפטופ שמוצא את דרכו למזוודה כי ״מי יודע מה יקרה״.

כשאומרים פה Vacances, מתכוונים לזה.

ובתור מי שגדלה בתרבות עבודה אינטנסיבית, חייבת להודות שההתנתקות הזו מרגישה לפעמים מוזרה. ובעיקר, מעוררת קנאה. כי אחרי כמה ימים פה, הבנתי די מהר שמדובר במשהו עמוק יותר - יש להם יחס אחר לזמן, לעבודה, לאוכל, לאירוח, לצריכה, ובעצם לשאלה איך אמורים להיראות חיים טובים?

במילים אחרות, יש פה פילוסופיית חיים שלמה ששווה להתעכב עליה.

וכדי לפצח אותה כמו שצריך, גייסתי את ה-Go To שלי לענייני צרפת - הדר גבאי, שחקנית תיאטרון, יוצרת תוכן, מרצה על התרבות הצרפתית, פרנקופילית מקצועית ואישה שיכולה לגרום לי להתעניין במשך עשרים דקות בהיסטוריה של הבאגט (אגב, יש לה אינסטגרם ממכר).

יחד ניסינו להבין את מה שהצרפתים קוראים לו Art de vivre - אמנות החיים.

ולמען הסר ספק, לא מדובר בללבוש חולצת פסים, לקנות סלסלת קש ולשבת בבית קפה כאילו במקרה נולדנו ברובע השישי. זו תפיסה רחבה הרבה יותר -

תכינו קפה (בנחת, כן?), ובואו נתחיל.
נעמה

Subscribe now

העבודה היא חלק מהחיים, לא להפך

פעם אמרה לי קולגה אמריקאית משפט שנשאר איתי -

“אנחנו חיים כדי לעבוד. הצרפתים עובדים כדי לחיות”.

קודם כל, ברור שזו הכללה - יש צרפתים וורקוהולים, יש ישראלים שיודעים לנוח באמת, ויש גם פריזאים שעונים לסלאק ב-23:40. אבל מתחת לקלישאה הזאת מסתתר הבדל תרבותי אמיתי.

בעולם שגדלנו בו, בין אם בישראל או בארה״ב, העבודה נוטה להתיישב די מהר במרכז הזהות שלנו. אנחנו שואלים אנשים “מה אתם עושים?”, ומתכוונים כמעט תמיד לעבודה. אנחנו מודדים שבוע טוב בכמה הספקנו, יום מוצלח בכמה תקתקנו, ושנה מוצלחת בשאלה, האם התקדמנו?

אפילו הסופ״ש מרגיש לפעמים כמו משמרת שנייה. להספיק קפה עם חברה, להכניס אימון מוקדם בבוקר, סידורים, ארוחה משפחתית, קפיצה לחברים - ואז מגיע יום ראשון ומרגישים שאנחנו צריכים עוד סופ”ש כדי להתאושש מזה שהרגע נגמר (במיוחד הורים לילדים קטנים, I feel you 🥱).

ופה למדתי, שמערכת היחסים של הצרפתים עם הזמן בנויה קצת אחרת. העבודה יכולה להיות חשובה, מספקת ומשמעותית, אבל היא לא אמורה לבלוע את כל שאר הזהויות שלנו. וזה לא רק וייב, בצרפת עובד שכיר במשרה מלאה זכאי ל-5 שבועות (!) של חופשה בתשלום בשנה.

אבל הדבר המעניין באמת הוא לא המספר, אלא הלגיטימציה לקחת אותם. התחושה שהחיים שמחוץ לעבודה הם לא משהו שצריך להצדיק אחרי שסיימנו להיות “פרודוקטיביים מספיק”.

הם ה-חיים.

כשמתחילים לדבר עם הדר על Art de vivre (אמנות החיים), מגלים שהשורשים שלה הולכים מאות שנים אחורה, בין היתר אל תרבות החצר הצרפתית וארמון ורסאי. כבר בתקופה של לואי ה-14, חלק הפעולות היומיומיות ביותר שם הפכו לטקס של ממש - הקימה בבוקר, ההתארגנות, וכמובן גם הארוחות.

הדר סיפרה לי שכבר באותה תקופה היו הוגים שעסקו בשאלה ״למה אנחנו לא עוצרים להתבונן וליהנות דווקא מהפעולות הקטנות שאנחנו בכל מקרה עושים בכל יום - מאכילה, מבישול, מהדברים הפשוטים״. דוגמא מצוינת היא ה-Grand Couvert, סעודה מלכותית פומבית שבה המלך והמשפחה שלו אכלו מול אנשי החצר והמבקרים, כשהמנות מוגשות בזו אחר זו לפי כללי טקס מדוקדקים.

כלומר, אפילו כשאתה מלך, שיש לו לא מעט דרמות ומלחמות על הראש, אתה לא אוכל סנדוויץ’ מעל הכיור. לואי דאג שיראו איך הוא אוכל, מתענג על כל ביס וביס, כדי ללמד את העם לעשות בדיוק את זה.

והשרידים של התפיסה הזאת נמצאים בצרפת גם היום, רק בגרסה הרבה פחות מוזהבת. הבנות של מת’יו, בן-הזוג של הדר למשל, אוכלות כל יום בבית הספר ארוחת צהריים מסודרת שמחולקת ל-5 מנות. כולם עוצרים את יום הלימודים ואוכלים ביחד. בחלק ממקומות העבודה, הפסקת צהריים יכולה לקחת גם שעתיים, הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים אליו. כלומר, הארוחה היא ממש חלק מהיום, לא ״הפרעה״ לרצף שלו.

וזה מחזיר אותי לאחד הביטויים הצרפתיים שהדר לימדה אותי -

On ne peut pas aller plus vite que la musique. אי אפשר ללכת מהר יותר מהקצב של המוזיקה (ובתרגום חופשי - תנוחו, יש קצב לדברים).

לפעמים, הפילוסופיה הזו גם מבאסת, למשל כשצריך טכנאי מזגנים באמצע אוגוסט, כשחנות נסגרת דווקא ביום היחיד שהתכוונתם להגיע אליה, או כשבירוקרטיה צרפתית פוגשת ישראלית שבטוחה שאפשר “רק לזרז את זה רגע”. פתאום אמנות החיים מקבלת גוון קצת פחות פוטוגני.

אבל בבסיס שלה יש רעיון שאני מאד אוהבת - לא כל דבר בחיים משתפר כשעושים אותו מהר יותר.

מ-Back-to-Back ל-Apéro

כשתרבות מעצבת מחשבה

ההאטה הזו לא נעצרת ביחסים עם העבודה. היא מחלחלת גם למערכות היחסים, תרבות האירוח ותרבות הצריכה הצרפתית.

למשל, יום שישי קלאסי (לפחות שלי) בארץ יכול להיראות כמו צ’ק ליסט די שאפתני - קפה מהיר עם חברה, אימון, סידורים, צהריים איפשהו, ארוחת ערב משפחתית, ואם נשאר כוח אז גם דרינק עם חברים. אנחנו חיים ב”בק-טו-בק” כמעט תמיד, וזה ממש לא רק ביום שישי.

בתרבות הצרפתית, הקצב הזה יכול להיחשב כמעט מעליב. הזמינו אתכם לארוחת ערב? תעשו טובה ותפנו בין 5-7 שעות. לא קובעים משהו לשמונה וחצי כי “בטח נסיים עד אז”.

הערב קודם כל מתחיל ב-Apéro - אפריטיף לצד נשנושים קטנים (ירקות, לחם, חמאה ונקניקים, את הגבינות ישמרו לאחרי), ושיחה שנמשכת בנחת באזור השעה. אח״כ מתיישבים לשולחן, לארוחה שיכולה להימשך שעתיים-שלוש, עם יין ומנות שמגיעות בקצב שלהן. את הקינוח והגבינות לפעמים אוכלים בכלל בחלק אחר של הבית - במרפסת, בגינה או בסלון. המעבר בין כמה חללים, השיחות שמתארכות והעובדה שאף אחד לא ממהר לשום מקום, מייצרים מסר די פשוט - ״פינינו לכם את כל הערב, כי אתם חשובים לנו״.

בהתחלה זה נשמע כמעט לא יעיל, ואז מבינים שזו בדיוק הנקודה. אין פה טלפונים על השולחן, ואין שעונים חכמים שרוטטים כל שתי דקות, וחוטפים את כל הקשב.

יש נוכחות מלאה.

(במקום להעמיס בזארה) הסוד של ה-Savoir-faire

אותו רעיון מופיע גם במקום שלא ציפיתי למצוא אותו, קניות. לא מעט צרפתים, במיוחד מחוץ לערים הגדולות, לא רצים לעשות ״הולים״ מאתרים סיניים מהירים, ולא מעמיסים שקיות בזארה. בם עדיין מייחסים ערך גבוה לאיכות, למלאכה ולדברים שנועדו להחזיק מעמד, ולא רק לרכישה עצמה.

הדר חיברה אותי למושג צרפתי שמספר את הסיפור הזה יפה - Savoir-faire, בתרגום חופשי “לדעת איך לעשות”. זה ידע מקצועי עמוק שנבנה לאורך שנים של עבודה - מלאכה שעוברת מאב לבן ומאם לבת. אי אפשר להמציא אותו.

זה מה שמאפשר לבולנז’ר להבין בצק, לחייט להבין גזרה, ולשוקולטייר בעיר בָּאיוֹן (עיר השוקולד של צרפת), להכין שוקולד באותו הבוטיק כבר 100 שנים.

כשמעריכים את ה־Savoir-faire, גם היחסים עם קנייה משתנים. הם מעדיפים לצרוך מתוך כוונה (Intentionality). לחסוך לפריט אחד מדויק ואיכותי, כזה שעשוי מחומרים טבעיים (למשל, כמו פשתן או כותנה) ויחזיק מעמד שנים. מאשר לחזור עם 5 שקיות שחצי מהן לעולם לא ילבשו. וזה לא רק עניין של כסף. כשאנחנו מבינים כמה זמן, ידע ומיומנות הושקעו במשהו - אנחנו נוטים להתייחס אליו אחרת. לשמור עליו יותר, לקנות פחות, ולהנות ממנו הרבה יותר.

(דיסקליימר חשוב - כמובן שגם בצרפת יש זארה, סיילים ויותר מדי הזמנות און-ליין. אף תרבות לא חסינה בפני דופמין מהיר ומשלוח חינם).

4 ריטואלים שאפשר לשאול מהצרפתים באלגנטיות

למרות שזה אולי נשמע ככה, אני לא מציעה לעבור מחר לפרובאנס. גם הפסקת צהריים של שעתיים זה לא בדיוק משהו שיכול להשתלב ביומן של רובנו.

אבל זה אולי הדבר שאני הכי אוהבת בריטואלים - לפעמים, לא צריך להפוך את החיים כדי להרגיש בהם אחרת. מספיק לבחור אחד-שניים שאוהבים, ולחזור עליהם, עד שהמוח שלנו לומד, “רגע, אפשר גם אחרת”.

הנה 4 מהם, שאפשר ליישם עוד השבוע:

#1 הטלפון לא מקבל כיסא ליד השולחן

בפעם הבאה שאתם נפגשים לקפה, לדרינק או לארוחה, תנסו להשאיר את הטלפון בתיק או בכיס. לא הפוך על השולחן. ממש מחוץ לטווח הראייה. תשומת לב מלאה הפכה בשנים האחרונות למוצר פרימיום, ולהעניק אותה למישהו זו המחמאה הכי גדולה שיש.

#2 להחזיר את הטקסיות לארוחה

לפחות פעם אחת ביום, תשבו "רק" לאכול. בלי לפטופ פתוח ליד הצלחת, בלי אינסטגרם ומיילים. גם אם יש לכם רק 15 דקות לארוחה. אני יודעת, גם אני מספרת לעצמי שאכילה מול המחשב היא בעצם "חיסכון בזמן". אבל אחרי כמה ימים כאן, אני מתחילה לחשוד שזו פשוט עוד דרך שבה הצלחנו להפוך (גם) את ההפסקת אוכל לאירוע מרובה משימות. רמות האנרגיה והחדות, אם להודות, מדברות בעד עצמן. אחרי הביקור כאן והשיחה עם הדר אני מבינה שזה פשוט לא שווה את זה.

#3 לפני שקונים - מחכים (צרכנות מתוך כוונה, וחוויה)

ראיתם משהו שאתם רוצים? במקום ליפול למסע קניות מתוך דחף רגעי, תנו לזה יום. ואז תשאלו את עצמכם, "האם אני רוצה את הדבר הזה, או את התחושה שהוא נותן לי?". אלה שתי שאלות שונות לגמרי. אחת הרעות החולות של העידן שלנו (שאגב, גם אני מתמודדת איתה) היא להשתמש בקניות מהירות כסוג של כלי לוויסות מתחים, לחצים, דאגות ותסכולים בסוף יום עבודה עמוס.

#4 להשאיר קצת לבן ביומן

זה אולי האתגר הכי גדול שלי, לא לקבוע בק-טו-בק, להשאיר 15 דקות מרווח בין דבר לדבר, לא למלא אוטומטית כל שבת פנויה בשלוש תכניות שונות. להיפגש עם אנשים בלי לחשוב תוך כדי מתי צריך להתקפל כדי להספיק לדבר הבא. לסיים את היום בקריאה או שיחה טובה. לא כל חלל ריק הוא מקום שצריך למלא.

בשורה התחתונה, אם יש משהו שאני לקחת מהשיחה עם הדר ומהחופשה הזו (חוץ מהריטואלים), זו ההבנה שאיכות חיים, כמעט אף פעם לא נוצרת ברגעים גדולים.

היא נבנית בעיקר בתוך הדברים הקטנים שאנחנו עושים שוב ושוב:

• בדרך שבה אנחנו מתחילים את היום ומסיימים אותו

• באיך שאנחנו שותים את הקפה שלנו

• במי מקבל את תשומת הלב שלנו כשאנחנו יושבים מולו

• בגבול שאנחנו (מנסים) לנהל בין העבודה לחיים האישיים

• בשאלה אם אנחנו יודעים ליהנות ממשהו, לפני שכבר עברנו לדבר הבא

כישראלים אנחנו מצטיינים בלחץ. אנחנו מתקתקים, מאלתרים, מחזיקים מיליון דברים באוויר. מחזיקים במנטליות “יהיה בסדר” כשבחוץ יש מתקפת טילים. זו באמת יכולת מרשימה. אבל אולי לא כל יכולת שאנחנו טובים בה, צריכה לעבוד 24/7.

אולי מדי פעם אפשר, כמו הצרפתים - לדעת לפעמים להאט, להיות בנוכחות עם האהובים והאהובות שלנו, ולהנות מהדברים הקטנים.

אני, בכל אופן, הולכת לנסות את זה בימים האחרונים שלנו כאן.

ובינתיים, תודה ענקית להדר על השיחה ועל הניוז המשותף הזה. אם אתם אוהבים את צרפת, מכורים להיסטוריה, אוכל, אומנות, אופנה וכל שאר הדברים שהם הצליחו להפוך לכאלה אלגנטיים וממכרים - ממליצה בחום להיכנס ולעקוב אחר HadarandArt (היא מגיעה לביקור מולדת בקרוב, ועושה הרצאה פתוחה שאם יכולתי, בוודאות הייתי יושבת בשורה הראשונה שם. ויש גם ערוץ יוטיוב שווה במיוחד 🧠).

רק אל תאשימו אותי אם בעוד שעה אתם בודקים מחירי טיסות לפריז.

שיהיה סופ״ש נעים,
נעמה

סדרת ההרצאות הפתוחות של ReThink יוצאת לדרך! 🎉

איך לעשות אודיט לחיים שלנו

רגע לפני השנה החדשה, נעצור וננסה להבין:
- איפה אנחנו נמצאים היום, אישית ומקצועית?
- מה עובד לנו?
- מה כבר לא?
- איפה אנחנו פועלים מתוך בחירה, ואיפה מתוך הרגל, ציפיות של אחרים, או פשוט החיים שרצים מהר מדי?

ובעיקר, אם יש משהו שאנחנו רוצים לשנות - איך אנחנו מגדילים את הסיכוי שזה באמת יקרה?
כמובן, כמו שאתם כבר מכירים אותי, הכל ילווה בכלים ומחקרים מבוססים שבאים לעזרתנו.

משתתפי הסדנה יקבלנו ממני גם חוברת עבודה דיגיטלית קטנה וכיפית שתוכלו לקחת לחגים, ולעשות בזמן שקט עם עצמכם. כי בסוף, הרצאה יכולה לפתוח דלת. אבל את עבודת העומק אף אחד לא יכול לעשות במקומנו.

אם הנושא הזה מזיז אצלכם משהו, אני ממש אשמח לראות אתכן.ם שם.

רוצים לקבל עדכון ברגע שהתאריך נפתח? תסמנו לי פה.

כן, אני רוצה להיות שם!

היי חברים,

השבוע נתקלתי בפוסט שהייתי צריכה לקרוא פעמיים כדי לוודא שלא אני כתבתי אותו.

אדם גרנט, פרופסור לפסיכולוגיה ארגונית, סופר ויועץ לארגונים כמו גוגל, IBM והאו"ם, סיפר שבמשך שנים הוא לא העז לבקש מנהג ה-Uber להחליש את המזגן כשהוא קופא. הוא לא אמר מילה למלצר כשהמנה שהזמין הייתה, איך לומר בעדינות, לא מאוד אכילה. ובעיקר, מצא את עצמו אומר "כן" כמעט לכל בקשה.

כי בראש שלו, כמו אצל לא מעט מאיתנו, הסיפור היה די פשוט - “אני לא מרַצֶּה, אני פשוט אדם נחמד ומתחשב“.

עד שבשלב מסוים הוא הבין שלומר ״לא״ זו לא הפגנה של חוסר כבוד. אלא להפך, זו הבעה של כבוד עצמי.

והחלק הכי מעניין - שגם אחרי "ההארה" המופלאה הזו, הוא לא הפך לאדם שמסנן אנשים בלי להרגיש כלום. הוא עדיין מתאר את עצמו כ-People pleaser in recovery.

ואז זה היכה בי -

גם אני מרצה בתהליך החלמה 😳

שנים סיפרתי לעצמי שלהחליק דברים, לא לייצר דרמות ולהגיד "כן" זו המשמעות של יחסי אנוש טובים. שאני אדם שנעים לעבוד איתו, קולגה וחברה טובה. בקיצור, עטפתי את הריצוי בנייר צלופן יפה וקראתי לו "נחמדות".

היו שני דברים שאילצו אותי להתחיל להתייחס קצת יותר ברצינות לזמן שלי - הלידה והיציאה לעצמאות.

פתאום כבר לא יכולתי לשבת לקפה עם כל מי שמגיע לניו-יורק, להיכנס ל"שיחת התייעצות קטנה" של 20 דקות שתמיד מסתיימת אחרי לא פחות משעה, או להזיז חצי לו"ז כי למישהו אחר נוח דווקא עכשיו. ואני יודעת שזה לגיטימי, ושרוב האנשים מבינים. ועדיין, בכל פעם שאני אומרת "לא", זה מפעיל אצלי תחושת מועקה שאולי אני מאכזבת את הצד השני.

ואז נתקלתי בתובנה של גרנט ששינתה לי קצת את הדרך שבה אני מסתכלת על כל הסיפור הזה (והביאה אותי לכתוב לכם את הניוז הזה):

וזה הבדל די מטלטל. כי פתאום כל ה"כן" הקטנים שאנחנו מפזרים בנדיבות נראים קצת אחרת. ברור שהם מגיעים מכוונה טובה, אבל לפעמים מה שאנחנו מכנים “נחמדות” הוא בעצם עסקה - אנחנו מקריבים קצת מהזמן, הגבולות וסדרי העדיפויות שלנו, רק כדי לקנות לעצמנו כמה דקות של אי-נעימות.

ומה הבעיה עם העסקה הזו? שהיא נראית זולה מאוד ברגע הקנייה, ויקרה להחריד בפירוט האשראי. ה"כן" הנוח של היום הופך מהר מאד למשימה שלא רצינו, לערב שנעלם, לתסכול שלא אמרנו בקול, ולחרטה של מחר.

אז היום נדבר בדיוק על המחיר הזה - על הרגע שבו נחמדות הופכת לריצוי, ואיך מתחילים להגיד “לא” בלי להרגיש שהפכנו לבני אדם נוראיים.

תעשו קפה ובואו נתחיל,
נעמה

Subscribe now

זה לא אלטרואיזם, לפעמים זה פשוט פחד בתחפושת יפה

לפי גרנט, כשאנחנו נמנעים מלהציב גבול, לבטא העדפה או להגיד “לא”, ההתנהגות שלנו לא תמיד ממוקדת באדם שמולנו. היא לרוב Self-Focused (ממוקדת בנו).

אנחנו אומרים "כן" כי אנחנו לא רוצים להרגיש לא נעים, וזקוקים לאישור (Validation) כדי לדעת שאנחנו עדיין בסדר - מספיק מקצועיים, חברותיים, לא קטנוניים, לא אגואיסטים, ובשום פנים ואופן לא "בעייתיים".

רק שהאישור הרגעי הזה הוא קצת כמו הלוואה בריבית 😬. אנחנו מקבלים כמה רגעים של הקלה עכשיו, ומשלמים אחר כך בזמן, אנרגיה, תסכול, ולפעמים גם בכעס על האדם שביקש מאיתנו משהו שהוא בכלל לא הכריח אותנו להסכים לו.

ופה נמצאת אולי הנקודה הכי חשובה - המטרה היא לא להפוך לפחות אכפתיים. המטרה היא להפסיק לנהל את עצמנו מתוך פחד מאיך ירגישו כלפינו.

3 מלכודות שמתחפשות לנחמדות

(וכולנו נופלים בהן בלי לשים לב)

כמו הרבה דפוסים אנושיים מוצלחים במיוחד, גם ריצוי מתחיל לעבוד בלי להודיע לנו שהוא הגיע.

אנחנו לא קמים בבוקר ואומרים לעצמנו, "היום אבטל את הצרכים שלי כדי לזכות באישור מהסביבה". אנחנו פשוט אומרים "סבבה", ועוד "כן" ו"אין בעיה", ופתאום יום שלם נראה כמו פרויקט קבוצתי שמישהו אחר הקצה לנו.

אז הנה 3 מלכודות ששווה להתחיל לזהות:

#1 ה”כן” האוטומטי שלא עושה טובה לאף אחד

כשגרנט לא אמר לנהג ה-Uber שקר לו, הוא אמנם חסך לעצמו רגע מביך, אבל הוא גם לא באמת עשה לנהג טובה. הנוסע הבא כנראה פשוט ימשיך לקפוא. אותו דבר קורה לנו בעבודה - כשאנחנו אומרים "כן" לפרויקט שאין לנו קיבולת אליו, או שותקים בפגישה כי לא נעים לנו להגיד שמשהו לא עובד, אנחנו לא בהכרח עוזרים לצוות. לפעמים אנחנו מונעים פידבק חשוב. כי אם כולם קורסים תחת העומס ואף אחד לא אומר כלום, מבחינת המערכת נוצרת המסקנה הדי מתבקשת ש״הכל עובד מצוין״.

#2 אסטרטגיה ישנה שהמשיכה להגיע איתנו לעבודה

הרבה מאיתנו למדו בשלב כלשהו בחיים שכדי להיות אהובים, בטוחים או מוערכים, צריך להיות "ילדים טובים". להסתדר, לשתף פעולה, לא להקשות ולא לעשות עניין. ולריצוי באמת היה תפקיד - הוא עזר לנו להרגיש שייכים, מוערכים, לקבל ביטחון או אהבה. רק שיש בעיה אחת קטנה עם אסטרטגיות הישרדות קלינגיות מהעבר, לפעמים הן ממשיכות להגיע איתנו לעבודה גם אחרי שפיטרנו אותן. ומה ששמר פעם על השקט, הופך היום למשהו שמרחיק אותנו מהדברים שאנחנו באמת רוצים.

#3 ה”כן” שחוסך שתי דקות ועולה שלוש שעות

להגיד "לא" דורש לפעמים שיחה. אולי מישהו יתבאס, אולי נצטרך להסביר את עצמנו, אולי תגיע שתיקה מביכה של כמה שניות שבמוח שלנו תרגיש כמו עונה שלמה של "היורשים". אז הרבה יותר קל לנו להגיד, "ברור". הבעיה היא שה"ברור" של שלוש שניות יכול להפוך מהר מאד לשלוש שעות עבודה, לשיחה שלא רצינו, לערב שבו אנחנו פותחים שוב את הלפטופ, ולתחושה המעצבנת הזו שאף אחד לא באמת מכבד את הזמן שלנו.

אז איך אומרים "לא" בלי להרגיש רע?

החלמה מריצוי, כמו שאמרנו, היא תהליך.

לצערי, אין פה כפתור קסם שאפשר ללחוץ עליו ולהפוך מאדם שאומר "ברור" עוד לפני שסיים לשמוע את הבקשה, לכזה שאומר "לא מתאים לי" בקלילות, ונשאר בחיים כדי לספר.

אבל יש מיומנות שאפשר לתרגל. ולטובת כולנו, הנה 4 דברים ששווה להתחיל מהם:

1. להפסיק לפרש אכזבה (פוטנציאלית) כהוכחה שעשינו משהו רע
לסרב לבקשה זו לא הפגנת חוסר כבוד, ומותר לאדם שמולנו להתאכזב, באמת. האכזבה שלו היא רגש שהוא חווה, ולא פסק דין על האופי שלנו. ברור שהוא היה שמח שנאמר "כן", ועדיין אנחנו רשאים להגיד “לא” - ושני הדברים האלה יכולים להתקיים יחד.

2. להכניס רווח קטן לפני התשובה
מרצים מקצועיים מסוגלים להגיד "כן" עוד לפני שסיימת להסביר להם מה אתה רוצה. ולכן אחת הפרקטיקות שהכי שווה לאמץ היא פשוט לא לענות מיד. במקום זה אפשר לומר, “תודה שחשבת עליי. תני לי לבדוק את הלו”ז ולחזור אלייך בהמשך היום“. זה אולי נשמע טיפשי מרוב שזה פשוט, אבל המרווח הקטן הזה עושה משהו חשוב, הוא מאפשר לנו להחליט ממקום אמיתי, ולא לפי רמת אי-הנעימות בחדר באותו הרגע.

3. לזכור שכל "כן" הוא גם "לא"
בהמשך לטיפ הקודם, גרג מקיואן, מחבר Essentialism, חוזר שוב ושוב לרעיון שאין בחירה בלי טרייד-אוף. כל “כן” שאנחנו אומרים למשהו, בהכרח אומר “לא” למשהו אחר. עוד שיחה במהלך היום יכולה להישמע כמו עניין קטן, אבל אם המקום היחיד שבו אפשר לדחוף אותה הוא בזמן שאני אוספת את הבן שלי מהקייטנה, כשהוא מוצף ורוצה אותי לידו, פתאום זו כבר לא שאלה של, “יש לי 30 דקות?“, אלא - “למה אני בוחרת לתת את 30 הדקות האלה?“. זו כבר שאלה אחרת לגמרי, ואל תשאלו אותי איך אני יודעת.

4. לעשות אודיט ל"כן" שלנו
אני לא יודעת מה איתכם, אבל לאחרונה התחלתי להכניס ליומן בכל מוצ״ש משבצת קצרה, אחרי שאני מתכננת את השבוע. אני עוברת שם על הימים הקרובים ושואלת את עצמי, “לאיזה מהדברים פה אמרתי “כן” בעיקר כדי לא להרגיש נעים?“. ואז מגיעה השאלה הקצת פחות כיפית, “ומה המחיר של ה”כן” הזה?“. זה יכול להיות על חשבון זמן עם המשפחה, שעות עבודה חשובות, אימון, מנוחה או זמן של שקט עם עצמי. לא כל “כן” הוא מיותר, כמובן. לפעמים אנחנו בוחרים לתת מעצמנו כי זה חלק חשוב ממי שאנחנו (וטוב שכך).

אבל יש הבדל עצום בין הבחירה לתת לבין הפחד לסרב.

הגבול שלנו הוא לא עונש לאנשים אחרים

כל זה לא אומר שמעכשיו צריך לעבור מדובוני אכפת-לי למיזנטרופים שלא עונים לאף אחד אחרי 17:00. אני, לפחות, רחוקה מזה מאוד.

אבל אני כן חושבת שהגיע הזמן להפסיק להתייחס לגבולות כאילו הם ״משהו שאנחנו עושים לאנשים אחרים״. גבול הוא לא עונש, הוא הדרך שלנו להחליט למה אנחנו רוצים להיות זמינים, כדי שנוכל באמת להיות שם כשזה חשוב.

כי בסוף, הכל חוזר אלינו. וזה מבחינתי החלק הכי משחרר בכל הסיפור הזה. לאנשים יש זכות לבקש מאיתנו כמעט כל דבר, אבל העובדה שמישהו ביקש, לא יוצרת אצלנו חובה אוטומטית להסכים.

ואם נלך רגע למקום טיפה מורבידי, כשמסתכלים על מחקרים וסקרים על חרטות (לקראת סוף החיים), אחד הנושאים האוניברסליים שחוזרים שוב ושוב הוא התחושה של אנשים שהם ״חיו יותר מדי לפי מה שציפו מהם, ופחות מדי לפי מה שהיה נכון עבורם״.

ואני לא יודעת מה איתכם, זה מועדון שאני לא מעוניינת להצטרף אליו. אני לא רוצה שהניסיון שלי לא לאכזב אף אחד היום - יהפוך לסיבה שבגללה אאכזב את עצמי בעוד 10 שנים.

ועכשיו הגיע תורי להפסיק לדחות משהו שאני רוצה 🫣

בנימה אישית (ואפילו קצת בחיל ורעדה), בעידוד העורכת המופלאה שלי מוריאל, ובעיקר בזכות הפידבקים שאתם שולחים לי כאן שבוע אחרי שבוע -

החלטתי שהגיע הזמן להפסיק לדחות, ולפתוח את סדרת ההרצאות הפתוחות של ReThink! 🎉

והנושא הראשון מרגיש לי כמו המשך כמעט מתבקש לניוז הזה -

איך לעשות אודיט לחיים שלנו?

רגע לפני השנה החדשה, נעצור וננסה להבין:
- איפה אנחנו נמצאים היום, אישית ומקצועית?
- מה עובד לנו?
- מה כבר לא?
- איפה אנחנו פועלים מתוך בחירה, ואיפה מתוך הרגל, ציפיות של אחרים, או פשוט החיים שרצים מהר מדי?

ובעיקר, אם יש משהו שאנחנו רוצים לשנות - איך אנחנו מגדילים את הסיכוי שזה באמת יקרה?
כמובן, כמו שאתם כבר מכירים אותי, הכל ילווה בכלים ומחקרים מבוססים שבאים לעזרתנו.

וכן, ריצוי בהחלט ייכנס לשיחה. גם הדחף לטפל תמיד במה שדחוף במקום במה שחשוב.

וגם השאלה הגדולה שאני מוצאת את עצמי חוזרת אליה שוב ושוב - איזו החלטה אני יכולה לקבל היום, ש״האני העתידית שלי״ תודה לי עליה?

תקבלו גם חוברת עבודה דיגיטלית קטנה וכיפית שתוכלו לקחת לחגים, ולעשות בזמן שקט עם עצמכם. כי בסוף, הרצאה יכולה לפתוח דלת. אבל את עבודת העומק אף אחד לא יכול לעשות במקומנו.

אם הנושא הזה מזיז אצלכם משהו, אני ממש אשמח לראות אתכן.ם שם.

רוצים לקבל עדכון ברגע שהתאריך נפתח? תסמנו לי פה.

כן, אני רוצה להיות שם!

שיהיה סופ״ש נעים,
ומלא לפחות ב”לא” אחד מדויק, שיפנה מקום ל”כן” שבאמת חשוב לכם.

נעמה

Share

היי חברים,

לא מזמן ישבתי בניו-יורק לשיחה עם שאול מרידור.

לשאול יש קריירה שלא ממש מתכנסת לטייטל אחד. הוא העביר קרוב לשני עשורים בשירות הציבורי, בין היתר כראש אגף תקציבים ומנכ"ל משרד האנרגיה, ובשנים האחרונות עבר להייטק, לתפקיד סמנכ"ל הכספים בלייטריקס.

אם השם שלו מצלצל לכם גם מהחדשות, זה כנראה כי בימים אלה הוא נכנס גם לזירה הפוליטית, במסגרת מפלגת "ישר!".

אבל לא דיברנו פוליטיקה, דיברנו על אנשים.

על אלו שאנחנו בוחרים ללכת איתם, אלו שלא תמיד מסכימים איתנו (ואיך דווקא הם עשויים להפוך אותנו לטובים יותר). מי באמת מתקדם בארגונים? איך מקבלים ביקורת בלי לתת לה לפרק אותנו, וגם מה נשאר אנושי בעולם שבו AI לוקח על עצמו יותר ויותר מהעבודה?

כי בסוף, בין אם אתם מנהלים צוות של 15 אנשים, עובדים בתוך צוות או פשוט מנסים לנווט את הקריירה שלכם, כולנו מתמודדים עם אותן השאלות.

כששאלתי את שאול מה הסוד שלו בבניית צוותים חזקים ושמירה על מצוינות, הוא אמר משפט שתפס אותי -

בדיעבד, כמעט כל השיחה שלנו הסתובבה סביב הרעיון הזה - שלפעמים, האנשים שהכי מקדמים אותנו הם דווקא אלה שלא נותנים לנו להרגיש צודקים כל הזמן.

תכינו קפה ובואו נצלול,
נעמה

Subscribe now

האנשים שהכי נעים לעבוד איתם לא (תמיד) יעשו אתכם טובים יותר

רובנו, די אינטואיטיבית, אוהבים לעבוד עם אנשים שדומים לנו.

כאלה שזורמים איתנו, מבינים מהר למה התכוונו, חושבים כמונו ולא הופכים כל ישיבה לדיון פילוסופי. זה נוח, זה נעים, זה יעיל, ואם להודות באמת זה גם מלטף לנו קצת את האגו.

רק שלנוחות הזו יש מחיר. כששאלתי את שאול מאיפה הגיעה התפיסה שדווקא האנשים שמאתגרים אותו הם אלה שהוא רוצה לידו, הוא ענה -

“היו לי המון מנהלים בחיים. הרבה מאוד מהם לימדו אותי מה לא לעשות. וזה לא פחות חשוב מללמוד מה כן”.

וזה משפט ששווה להתעכב עליו. כי אחד הלקחים החזקים שעלו מהשיחה שלנו, הוא כמה קל ליפול למלכודת הנוחות, וכמה קשה לפעמים לזהות שאנחנו כבר בתוכה.

הנה כמה דוגמאות קלאסיות:

• מלכודת ההדהוד - כולם מסכימים, הישיבות קצרות, אף אחד לא מתעצבן במיוחד. איזה כיף. רק כשכולם סביבנו מהדהדים את מה שאנחנו כבר חושבים, אנחנו אולי מרגישים טוב יותר - אבל לא בהכרח נעשים טובים יותר. בלי חיכוך, קל מאוד להפסיק לבדוק את עצמנו.
  

• ככל שמתקדמים, שומעים פחות "את טועה" - וזה לא בהכרח כי הפכנו פתאום לגאונים. ככל שאנחנו מתקדמים בקריירה, המידע שמגיע אלינו כבר עבר יותר סינון ועיבוד. אנשים לומדים מה אנחנו רוצים לשמוע, ומביאים לנו דברים פחות או יותר בכיוון. במקרה הטוב כדי לקבל אישור, ובמקרה הרע (כמו ששאול קרא לזה) כדי “לסמנב”. אם לא נשאל באופן אקטיבי שאלות קשות ונחפש פרספקטיבות אחרות, יהיה קל מדיי לקבל את המציאות בגרסה שכבר ״הותאמה״ לנו.

  
  

• והעייפות הזאת מדבקת - מנהלת שמפסיקה לאתגר, מגדלת סביבה צוות שמאתגר פחות. ומשם זה מחלחל הלאה. ארגונים לא הופכים לבינוניים ביום אחד, הם פשוט נעשים קצת פחות סקרנים, קצת פחות אמיצים וקצת יותר נוחים, פעם אחר פעם.

  
  

• לאתגר, אבל בלי להפוך כל יום לקרב - שאול הדגיש שהמטרה היא לא לאסוף סביבנו אנשים שאוהבים להתווכח לשם הויכוח. הם עדיין צריכים להיות הגונים, מקצועיים וכאלה שכיף לעבוד איתם. ההבדל הוא שהם יודעים מה שהם יודעים - וגם מה הם לא יודעים, ולא מפחדים להניח על השולחן פרספקטיבה אחרת.

  
  אז אם כולם בחדר מסכימים איתכם, כל הזמן, כמעט על הכל - יכול להיות שאתם ממש ממש צודקים. אבל גם יכול להיות ששווה לעשות איזה בדק בית קטן.

  

  
  

את מי באמת מקדמים בארגונים (ולמה)?

בגלל ששאול ניהל וקידם הרבה א.נשים לאורך השנים, ראה קריירות ממריאות וגם כאלה שנתקעות, שאלתי אותו את מה שכמעט כולנו תהינו בשלב כזה או אחר:

איך מגיעים להיות אלו שמקודמים? איך בכלל מגיעים למצב שמדברים עלינו כשאנחנו לא בחדר? ועד כמה כל העסק הזה תלוי ביחסים עם המנהלים, ובפוליטיקה ארגונית?

התשובה שלו הייתי הרבה פחות צינית ממה שאולי ציפיתי 🫢

כן, יחסים טובים עם המנהל.ת שלכם עוזרים.
וכן, יש ארגונים שבהם פוליטיקה משחקת תפקיד משמעותי יותר.
אבל הוא גם מוסיף שחלק מהאנשים הכי טובים שהוא קידם לאורך השנים היו דווקא שקטים, מופנמים, ובטח לא החברים הכי טובים שלו.

מה כן היה להם? קודם כל, מקצועיות. אבל כאן מגיע הטוויסט - מקצועיות לבדה לא בהכרח תהפוך אתכם למנהלים טובים. אחת הטעויות השכיחות, במיוחד בטק, היא לקחת את המהנדסת הכי טובה, את איש המוצר הכי חזק או המרקטיר הכי מבריק, ולקדם אותם לניהול כאילו מדובר ב״שלב הבא״ במשחק.

רק שניהול הוא לא גרסת הפרימיום של המקצוע הקודם שלכם, הוא מקצוע בפני עצמו.

פתאום העבודה כבר לא נמדדת רק בשאלה ״כמה טוב אתם עושים דברים בעצמכם״, אלא ב״כמה טוב אתם מאפשרים לאנשים אחרים לעשות אותם״. ומי שבאמת מתאים לניהול הוא לא רק מי שרוצה להתקדם, אלא מי שיש לו תשוקה ועניין אמיתי בניהול ובבני אדם, ולא רק לטכנולוגיה או למוצר.

ופה שאול חזר שוב ליכולת לראות אנשים - לראות כשעובד מצטיין עובר שבוע גרוע, להבין שלא כל ירידה בביצועים היא בעיית מוטיבציה. לזכור שלאנשים יש בית, ילדים, פחדים, תקופות עמוסות, וחיים שלמים שממשיכים להתקיים גם בין שני סלוטים ביומן. היכולת לזהות את זה ולנהל מתוך אמפתיה היא המפתח.

ובעיקר, לתת אמון מהרגע הראשון. לא לחכות שמישהו יוכיח את עצמו במשך שנה וחצי כדי לקבל קצת אוויר, אלא להתחיל מאמון ומרחב. לא להראות בכל רגע שאתם יכולים לעשות את העבודה טוב יותר ממי שמולכם, אלא להשאיר לו מקום לנסות, לטעות ולתקן (כל עוד הטעות לא חוזרת על עצמה). כי אם העובדים שלכם יכולים לפעול רק כשאתם בחדר, לא באמת בניתם צוות - בניתם תלות.

*כאן שאול נתן דיסקליימר חשוב - יש מקומות שבהם פוליטיקה ארגונית משמעותית הרבה יותר מאחרים.

🧠 וזה הזכיר לי טיפ שאני אוהבת במיוחד ורלוונטי למי שנמצא בתהליך ראיונות ורוצה להבין לאיזו תרבות הוא באמת נכנס. במקום לשאול רק על ה”תרבות” של החברה (שאלה שכמעט תמיד מחזירה מילים כמו “אחריות”, “שיתוף פעולה”, ו”אנחנו כמו משפחה”), תדברו עם כמה אנשים שעובדים שם ותשאלו אותם 3 שאלות:

את מי מגייסים פה, ולמה?
את מי מקדמים פה, ולמה?
ואת מי מפטרים פה, ולמה?

התשובות שתקבלו יספרו לכם על התרבות הארגונית יותר מעמוד הערכים (Values) שתמצאו באתר החברה.

איך מתמודדים עם ביקורת (גם כשהיא מגיעה ממקום רעיל)?

לקראת סוף השיחה עברנו לנושא קצת פחות נעים, אבל בלתי נמנע- ביקורת.

ככל שאנחנו עושים דברים יותר נראים לעין (מנהלים אנשים, מובילים פרויקטים גדולים יותר, מפרסמים תוכן, מקבלים החלטות, נכנסים לזירה ציבורית), יותר אנשים מרגישים שיש להם מה לומר עלינו.

והם אומרים. לפעמים גם בשיח שעלול להיות כוחני, אגרסיבי ואלים (במיוחד “גיבורי מקלדת”).

שאלתי את שאול איך הוא מתמודד עם ביקורת, במיוחד אחרי שנים בתפקידים ציבוריים וחשופים, ובכניסה שלו עכשיו לפוליטיקה. והגישה שלו לא הייתה “פשוט תתעלמו מרעשי הרקע”, היא הייתה הרבה יותר מורכבת ושימושית.

זיקקתי ממנה 3 טיפים חשובים ששווה לזכור:

#1 קודם כל לבדוק. אם זה כואב, יש סיכוי שיש בזה אמת

לפעמים הביקורת שמפעילה אותנו הכי חזק היא דווקא זו שפגעה בנקודה אמיתית. זו שמגיעה ממקום ענייני ושמה אצבע בדיוק על המקום שבו טעינו, פספסנו, ויכולנו לעשות משהו טוב יותר. זו אולי הביקורת שהכי פחות כיף לקבל, אבל גם היחידה שיש לנו הכי הרבה מה לעשות איתה.

#2 להפריד בין המסר לאריזה

ביקורת יכולה להיות נכונה ולהיאמר בצורה איומה. היא גם יכולה להיות תוקפנית, אישית ואפילו רעילה - ועדיין להסתיר בתוכה גרגר קטן של מידע ששווה להבין. שאול מנסה לעשות את ההפרדה הזאת, לא לתת לטון להפוך אוטומטית את כל התוכן לחסר ערך. לא לקחת את התוקפנות פנימה, אבל כן לשאול אם יש שם משהו שימושי (גם כש”השליח” ממש מעצבן אותנו).

#3 לזכור בשביל מה אנחנו שם בכלל

שאול קרא לזה להיות ״ממלכתיים״. היכולת לזכור שהתפקיד, המשימה או האחריות שלכם גדולים יותר מהעלבון הספציפי שקיבלתם כרגע. כאנשי מקצוע וכמנהיגים, לא כל מתקפה צריכה להפוך לקרב, ולא כל ביקורת צריכה לקבל תגובה. בסוף, אנחנו כאן כדי לשרת מטרה גדולה יותר מאיתנו, ובתוכה גם את אלה שכותבים נגדנו בצורה שאנחנו לא היינו מעיזים.

שלוש שאלות לקחת לסופ"ש

יצאתי מהשיחה עם שאול וחשבתי שאפשר לזקק את כל מה שדיברנו עליו ל-3 שאלות די פשוטות ששווה לשאול את עצמנו בסופ״ש הקרוב:

בשורה התחתונה, לא כולנו נהיה סמנכ”לים, מנהלים בכירים או אנשי ציבור. אבל כולנו בונים לעצמנו, לאט לאט, מערכת קטנה של אנשים, החלטות והרגלים שמעצבת את הדרך המקצועית שלנו.

השיחה הזו הזכירה לי שמצוינות היא לא רק לדעת יותר, אלא דווקא לדעת להשאיר מספיק מקום למישהו אחר להגיד לנו שאנחנו טועים. ואולי אפילו להודות לו על זה.

שיהיה סופ״ש נעים ושקט,
נעמה

Share

היי חברים,

לאחרונה אני משתפת אתכם בלא מעט וידויים אישיים, וגם הניוז השבוע (לצערי או לשמחתי) נולד מתוך רגע מעט מביך של גילוי עצמי.

זה התחיל כשהקשבתי לפרק בפודקאסט המצוין של חברה שלי, החוקרת יעל חלק, שאירחה את ד״ר אנאבלה שקד לשיחה על אומץ ועידוד. הקשבתי, הנהנתי בהתלהבות, רשמתי לעצמי כמה תובנות, ואז הבנתי משהו על עצמי -

אני לא באמת יודעת לעודד 😳

כלומר, אני יודעת לומר את הדברים שהתרגלנו לקרוא להם עידוד:
- מישהו נכשל? אז מה, אין אדם על הפלטה שלא נכשל”.
- חברה לא התקבלה למשרה שממש רצתה? “לא נורא, הכל לטובה”.
- קולגה משוכנע שפישל בפרזנטציה? “אני בטוחה שזה הרבה פחות גרוע ממה שאתה חושב”.

כל המשפטים האלה נאמרים מכוונה טובה. אבל יש להם בעיה קטנה - לא פעם, הם עובדים בעיקר על האדם שאומר אותם. אנחנו מרגישים שעזרנו, שסידרנו את האירוע, שהנחנו פלסטר ״מילולי״ ועכשיו כולנו יכולים להמשיך הלאה.

רק שמתברר שרוב המשפטים שאנחנו מתייגים כ”עידוד” בכלל לא מעודדים. במקרה הטוב, הם חולפים ליד האוזן, ובמקרה הרע הם סוגרים את השיחה, מבטלים את החוויה ומשאיר את האדם שמולנו עם אותה אכזבה, רק שעכשיו מצטרפת אליה גם התחושה שאף אחד לא באמת מבין אותו.

החדשות הטובות הן שעידוד הוא לא קסם ששמור לאנשים שנולדו עם אינטליגנציה רגשית, קול מרגיע וספל שכתוב עליו Choose Joy. זו מיומנות, וכמו כל מיומנות, אפשר ללמוד אותה - ואולי אפילו להתחיל לתרגל אותה כבר בשיחה הבאה שלכם.

תעשו קפה ובואו נצלול,
נעמה

Subscribe now

המטרה היא לא להרים את האגו, אלא להחזיר את האומץ

לפי ד״ר שקד, כשאדם חווה כישלון, דחייה או תסכול, הוא לא בהכרח זקוק למחמאה.

הוא חווה אובדן זמני של אומץ.

לרגע, תחושת הערך שלו נפגעת, הביטחון מתערער והסיפור שהוא מספר לעצמו משתנה במהירות מ-”הפגישה לא הלכה כמו שרציתי” ל-”אני פשוט לא טוב בזה”.

בנקודה הזאת, עידוד אמיתי לא אמור לשכנע אותו ש״הכל נפלא״. הוא אמור לעזור לו להסתכל על אותה המציאות דרך פרשנות מעט אחרת.

נניח שחבר מספר שכשהוא ביקש העלאה השבוע, רעדו לו הידיים, הקול שלו נשבר, והוא יצא ממנה בתחושה שהוא פחדן. האוטומט של רובנו יהיה לומר, “מה פתאום! אני בטוחה שהיית מצוין, והעיקר שעשית את השיחה הזאת שישבה עלייך הרבה זמן”.

זה משפט נחמד, אבל יש סיכוי טוב שהוא יתנגש חזיתית בחוויה שלו. כי הוא היה שם, הוא יודע שהידיים שלו באמת רעדו, הוא הרגיש את הפחד. ועכשיו אנחנו בעצם מבקשים ממנו לבחור בין מה שהוא חווה לבין הגרסה האופטימית שלנו 🙄

ופה שווה לזכור, שעידוד אפקטיבי עושה מה שנקרא ריפריימינג (Reframing) מושכל. איך זה נראה בפועל? נחזור לחבר שביקש העלאה, במקום לבטל את מה שהוא מרגיש, אפשר לומר לו משהו בסגנון:

לפי ד”ר שקד, השינוי הקטן הזה בפרשנות, מ”פחדתי ולכן נכשלתי” ל-”פחדתי ובכל זאת פעלתי”, הוא בדיוק מה שעשוי להעביר אדם מהלקאה עצמית בחזרה לתנועה.

כלומר, אנחנו לא משנים את המציאות, אלא משנים מעט את המשקפיים שדרכם האדם רואה את עצמו בתוכה.

אנחנו רוצים לעזור ואז מתחילים להפריע - 4 מלכודות ששווה להכיר

כשאנחנו רואים אדם שאנחנו אוהבים סובל (בן/ת זוג, ילד, חברה, קולגה), משהו בנו מיד מתגייס. אנחנו רוצים להקל, לפתור, להזיז את הכאב מהשולחן ולהחזיר את השיחה למסלול נעים יותר.

זו כוונה אנושית ויפה, רק שהבעיה לפי ד”ר שקד וחוקרים נוספים, היא שיש פער עצום בין הכוונות הטובות שלנו לבין מה שיוצא לנו מהפה.

אז לטובת כולנו, הנה 4 מלכודות עידוד נפוצות (או כמו שאני מכנה אותן, “דברים שאמרתי מתוך אהבה, ובדיעבד גיליתי שהיה עדיף לשתוק”) שהרבה מאיתנו נופלים בהן, פעם אחר פעם:

#1 “תסתכלי על חצי הכוס המלאה”

משפטים כמו “יהיה בסדר”, “זה בקטנה”, “הכל קורה מסיבה” ו-”לפחות תסתכלי על הצד החיובי”, שייכים כולם למשפחה שמכונה “חיוביות רעילה“ (Toxic Positivity) - הניסיון למהר ולהחליף רגש קשה במשהו נעים, אופטימי וקל יותר לעיכול. זה בדרך כלל לא קורה כי לא אכפת לנו, אלא כשקשה לנו לראות אדם שאנחנו אוהבים סובל, אז אנחנו מנסים לחלץ אותו משם במהירות האפשרית, דרך הקטנה ואופטימיות מאולצת.

מחקרים שעוסקים בביטול רגשי (Emotional Invalidation) מראים שכשאדם מרגיש שמנסים לתקן, להעלים או להקטין את מה שהוא מרגיש, סיכוי טוב שוא יצא מהשיחה מתוסכל ובודד יותר. לא כי לא עודדנו אותו מספיק, אלא כי לא עצרנו להכיר במה שכואב.

#2 “מה פתאום!” הוא סיפתח מעולה לויכוח, פחות לעידוד

סיפור אמיתי - חבר התראיין במשך חודש למשרת החלומות שלו. היו משימות בית, ראיונות, עוד ראיונות, שיחה עם האייץ’ אר והמנהלת, ושיחה נוספת עם מישהו שלא היה לגמרי ברור מה התפקיד שלו בחברה, אבל לפי מידת הרצינות שלו, הוא כנראה היה חשוב. זה כבר הרגיש שלו, ואז הודיעו לו שהוא לא התקבל. הוא משתף ״שנהרסו לו החיים ושהוא כישלון״. פה, סיכוי טוב שרובנו נרוץ לענות, ״מה פתאום! אתה ממש לא כישלון״. הכוונה טובה, אבל ברגע הזה מתחיל קרב גרסאות - הוא מציג ראיות לזה שהוא כישלון, אנחנו מציגים ראיות לזה שהוא מדהים, הוא מתבצר, אז אנחנו מגבירים את הווליום.. ואתם כבר מבינים לאן זה הולך.

אז במקום להתנגד למסקנה שלו, אפשר לנסות להתקרב אליה בסקרנות. למשל, לומר לו “כשאתה אומר שאתה כישלון, אתה מתכוון שכל מי שלא מתקבל למשרה שמאוד רצה הוא כישלון?”. זו לא שאלה צינית וגם לא חקירה נגדית, זו דרך לפגוש אותו במקום שבו הוא נמצא. לעזור לו לשמוע את המסקנה שלו מבחוץ כדי לבדוק אם היא באמת מחזיקה מים.

#3 “אני יודעת בדיוק מה את מרגישה” (פרדוקס האמפתיה)

עוד מלכודת נפוצה מתחילה דווקא בניסיון אמיתי לייצר קרבה. “אני יודע בדיוק מה אתה מרגיש”, “גם לי זה קרה בעבודה הקודמת”, “זה מזכיר לי את התקופה שבה..” - מסוג המשפטים שאמורים לנרמל את החוויה ולגרום למי שמולנו להרגיש פחות לבד. אנחנו אמנם מפגינים אמפתיה, אבל לפעמים (בלי לשים לב) מזיזים את הזרקור ממנו, אלינו. הוא הגיע עם פיטורים, ואנחנו כבר בפרק ה-3 בסיפור על הבוס הרעיל שהיה לנו ב-2017.

כשאנחנו ממהרים להכניס את הסיפור שלנו, אנחנו לוקחים מהצד השני את המרחב לעבד את האירוע בקצב ובדרך שלו. ופה שווה לזכור, שאמפתיה לא מחייבת אותנו להוכיח ש״גם אנחנו היינו שם״, לפעמים היא פשוט מבקשת מאיתנו להישאר כאן.

#4 שבחים מהסוג שרק מגביר חרדה

זה טיפ מהסוג ששומעים לא מעט בהדרכות הורים (ובצדק), אבל הוא רלוונטי לא פחות גם לשיחות בין מבוגרים. פרופ’ קרול דואק, שמזוהה עם מחקרי ה-Growth Mindset, מצאה ששבחים כמו “את גאונה”, “אתה הכי מוכשר בעולם” או “אין עליך”, אמנם נשמעים מרימים, אבל בפועל בולמים צמיחה. הם עלולים להפוך יכולת, לתואר שצריך להגן עליו.

כי אם אני “גאונה”, מה יקרה בפעם הבאה שאטעה? אם אני “הכי מוכשר”, ופתאום אכשל, מה זה אומר עליי? וככה במקום לבנות ביטחון, מחמאות ושבחים שמתמקדים רק בתכונה קבועה או בתוצאה, יכולים לפגוע בתחושת הערך העצמי. לעומת זאת, עידוד אפקטיבי ומשמעותי יותר מתמקד בתהליך, במאמץ ובמשאבים של האחר. למשל, “ראיתי כמה התכוננת, ושמתי לב שלא ויתרת גם כשהסתבכת”.

אז מה אומרים במקום "יהיה בסדר?"

עידוד טוב לא דורש נאום השראה, תואר בפסיכולוגיה או שינון של משפטי מפתח חכמים. ברוב המקרים הוא דורש מאיתנו לעשות משהו שמרגיש הרבה פחות טבעי - לעצור לרגע, לא למהר להציע פתרונות, ולתת לאדם שמולנו למצוא את הכוחות שכבר נמצאים אצלו.

הנה 4 דרכים לעשות את זה קצת יותר טוב:

• פחות הצהרות, יותר שאלות - תשאירו את האמירות הנחרצות בבית. כשמישהו מגיע עם מסקנה מוחלטת (”אני כבר בן 40, מאוחר מדי בשבילי לשנות קריירה, פספסתי את הרכבת”), האינסטינקט שלנו הוא להתווכח (”מה פתאום! אתה צעיר, יש לך עוד המון זמן. סטיב ג’ובס היה בן 50 כשהגיע לשיא המקצועי שלו”). אבל במקום להחליף קלישאה פסימית באחת אופטימית, תנסו לשאול שאלה שמפרקת בעדינות את ההגיון הזה (”אז מגיל מסוים החוק אוסר ללמוד דברים חדשים?”, או “זהו, ניצלת את כל שנות העבודה שהוקצו לך בחיים האלה?”). לפי ד״ר שקד (שאלו דוגמאות מעולות שלה אגב), מעט הומור או פרופורציה יכולים לעזור, כל עוד הם לא באים על חשבון הצד השני. המטרה היא לא לצחוק עליו, אלא לאפשר לו לראות את ההקצנה שבמסקנה שלו, בלי לבטל את הפחד שהוא מרגיש.
  
  

• לתקף לא אומר להסכים - המוח מתקשה לעבור לפתרונות כל עוד הוא מרגיש שאף אחד לא באמת שמע אותו. תיקוף לא אומר שאנחנו מסכימים עם המסקנה של הצד השני, הוא אומר שאנחנו מסכימים להכיר בזה שהקושי שלו אמיתי. כשמישהו אומר, “בא לי לעזוב הכל, אני לא מסוגל יותר”, במקום למהר לענות, “מה פתאום לעזוב! השקעת בזה שנה שלמה”, אפשר לומר, “אוקיי, זו אפשרות. זה באמת נשמע מתסכל בטירוף. בוא ננסה רגע להבין מה הכי כואב לך בתוך הדבר הזה?”. ברגע שמפסיקים להילחם ברצון שלו לפרוש, סיכוי טוב שהלהבות קצת ירדו, ויתפנה מקום לבדוק מה הוא באמת צריך.
  
  

• אל תגידו לאנשים שהם חזקים, תראו להם איפה הם היו חזקים - כדי להחזיר לצד השני את תחושת המסוגלות, לא צריך להרעיף עליו מחמאות כלליות. עדיף לשקף לו ראיות (”ראיתי כמה מחשבה השקעת במצגת הזאת”, “שמתי לב שלמרות הפחד, קמת ודיברת”, “אני רואה כמה את ממשיכה לנסות, גם כשהמציאות לא מתכנסת תמיד לאן שרצית”). שיקוף של המאמץ, הבחירות והמשאבים שהאדם כבר הפעיל, מזכירים לו שמה שהוא מחפש כבר נמצא אצלו. זה גם עוזר לבנות Growth Mindset (אותה אמונה שהיכולת שלנו היא לא קבועה, אלא נבנית תוך כדי תנועה).
  
  

• לפעמים הדרך לעודד את עצמנו עוברת דרך מישהו אחר - לעודד אדם אחר זו מיומנות. לעודד את עצמנו כשאנחנו עמוק בדאון זו כבר למתקדמים. לפי ד”ר שקד, ברגעים של אובדן אומץ, החשיבה שלנו נוטה להתכווץ סביב כל מה שלא הצלחנו לעשות, כשאיכזבנו את עצמנו ואת האנושות. במצב הזה, היא מציעה לנו להפנות לרגע את המבט החוצה ולעשות משהו מועיל עבור אדם אחר. כן, קראתם נכון, הדרך הכי מהירה להחזיר לעצמנו את תחושת הערך והמסוגלות היא להיות נחוצים. אז תתקשרו לחבר, תעזרו לקולגה, תשלחו הודעה למי שזקוק לעידוד. לפעמים החוויה שמישהו זקוק לנו, ושיש לנו מה לתת, היא זריקת האומץ הכי משמעותית שהמוח שלנו יכול לקבל.

איך יודעים שהעידוד עבד? הגוף מסגיר הכל

לפי ד״ר שקד, סימן לזה שהעידוד שלנו נגע במישהו הוא לא בהכרח ״מונולוג תודה ארוך״. לפעמים פשוט נראה אותו מולנו -

הכתפיים קצת יורדות.
הנשימה מתרככת.
האדם שמולנו מזדקף.
אולי אפילו מחייך.

המציאות כמובן עדיין מורכבת, אבל תחושת הערך שלו מתחילה להתאושש. הוא כבר לא רק “הדבר הרע שקרה לו”.

לסיום, שווה להזכיר 2 דברים, הראשון הוא שאין נוסחה אחת שתעבוד עם כולם (וטוב שכך), אותו משפט שירגיע אדם אחד עלול לעצבן מישהו אחר. עידוד היא פרקטיקה של ניסוי, הקשבה ותיקון. ממש כמו במעבדה. אנחנו לומדים איזה מילים מקרבות אדם מסוים אלינו, איזה משפטים סוגרים אותו, מתי הוא רוצה שיקשיבו לו ומתי הוא כבר מוכן לחשוב על הצעד הבא.

והשני הוא שזו מיומנות שאפשר לתרגל. לא צריך להיות האדם עם ״התשובה הנכונה״, צריך להיות זה שמוכן להישאר, להקשיב ולשאול שאלה טובה יותר. וגם אם ניסינו ולא פגענו בדיוק, לא קרה כלום. מקסימום למדתם עוד משהו על איך שהצד השני רואה את העולם.

אני באמת מאמינה שכשאנחנו פועלים מתוך מקום אנושי, קשוב ואכפתי, הצד השני מרגיש את זה ונותן גם לזה משקל כשהוא מפרש את הדברים.

לסיום, דיסקליימר חשוב - עידוד הוא כלי אנושי משמעותי, אבל הוא לא תחליף לעזרה מקצועית. כשאדם נמצא במצוקה עמוקה או ממושכת, הדבר המעודד ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא לעזור לו לפנות לאיש/ת מקצוע.

שיהיה סופ״ש נעים, מעודד ומצמיח.
ושנצליח השבוע לומר קצת פחות “יהיה בסדר”, וקצת יותר “אני כאן איתך בזה”.

נעמה

Share

היי חברים,

נתחיל בוידוי - בחודשיים האחרונים הייתי לגמרי Off.

זה התחיל בביקור אינטנסיבי בארץ, המשיך בשלושה שבועות של מגורים משותפים עם חברים בבית קסום, שבו כולנו עבדנו מרחוק, והסתיים בגיחה עמוסה לסן פרנסיסקו.

כל יום הסתיים בעייפות קיצונית. הגוף ביקש שינה, ואני.. נתתי לו רילס.

במקום ליפול למיטה, נשאבתי אל מחוזות האופל של הנייד - עוד סרטון, עוד איזה יוטיוב שורט, הצצה לאינבוקס, מייל מפתה על סייל שלא ידעתי שאני צריכה, תזכורת למשימה ששכחתי, ועוד סיבוב קטן באינסטגרם.

ואז, איכשהו, הגיע 01:28 בלילה.

חמש שעות אחר כך קמתי גמורה, הבטחתי לעצמי ״שהלילה אלך לישון מוקדם״, וחוזר חלילה.

כשהבנתי שזו כבר לא מעידה חד-פעמית אלא מפגע מתמשך, עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב כשמשהו לא מסתדר לי, הפכתי את הבעיה למחקר קטן.

הלכתי להבין למה אנחנו מחבלים (במודע) בשינה של עצמנו, למרות שאנחנו יודעים בדיוק כמה נשלם על זה בבוקר? למה דווקא כשאנחנו הכי עייפים, אנחנו מתקשים לעצור? וחשוב לא פחות - איך יוצאים מהלופ? 😵

מפה לשם גיליתי שלתופעה הזו יש שם, "דחיינות שינה" (Bedtime Procrastination). היא נחקרת יותר ויותר בשנים האחרונות, ולשמחתנו, יש גם דרכים לצאת ממנה.

אז אם גם אצלכם "רק עוד חמש דקות" הופכות איכשהו לשעה וחצי - הגעתם למקום הנכון.

תכינו קפה (אבל לא מאוחר מדי), ובואו נצלול,

נעמה

Subscribe now

השינה לא בורחת, אנחנו פשוט לא מגיעים אליה

נתחיל בהבהרה חשובה - דחיינות שינה היא לא ״סתם לילה שבו הלכנו לישון מאוחר״.

היא מתרחשת בשני התנאים הבאים - כשיש פער בין הכוונה שלנו, לבין מה שאנחנו עושים בפועל. למשל, תכננו ללכת לישון ב-23:00, אבל ב-00:30 אנחנו עדיין על הספה, או כבר במיטה, ממשיכים לגלול עד אין קץ.

והתנאי השני חשוב לא פחות - אין סיבה חיצונית שבאמת מונעת מאיתנו ללכת לישון. התינוק לא בוכה, הילדה לא חולה, השכנים לא עורכים מסיבת קריוקי, אנחנו לא במשמרת לילה ואין אירוע חירום בעבודה. מה שאומר שפיזית אנחנו יכולים ללכת לישון, אבל ממשיכים לעשות משהו אחר.

וזה מה שהופך את התופעה למתסכלת כל כך, אנחנו גם הקורבן, גם החשוד המרכזי, וגם אלה שצריכים לקום מחר מוקדם בבוקר.

אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? אין הסבר אחד לדחיינות שינה, אבל יש שני מנגנונים שחוזרים די הרבה במחקרים ובחיים עצמם:

#1 כשהיום לא שלנו, אנחנו לוקחים בעלות על הלילה

אחד הכינויים הפופולריים לתופעה הזו הוא Revenge Bedtime Procrastination - דחיית שינה נקמתית. הנקמה, כמובן, היא לא בשינה, אלא ביום המטורף והעמוס שהיה לנו.

ככל שאנחנו מרגישים שהזמן שלנו נשלט בידי פגישות, נסיעות, עבודה, ילדים ומחויבויות - הלילה עשוי להפוך למעין ״שטח אוטונומי אחרון״. כולם הפסיקו לבקש דברים, אין עוד פגישות ביומן, ואף אחד לא צריך מאיתנו כלום. סוף סוף, זמן שהוא רק שלנו.

ואז אנחנו מנסים להאריך אותו, עוד פרק, עוד סרטון, עוד גלילה חסרת תכלית שמרגישה לרגע כמו חופש בחירה. עכשיו זה לא שאנחנו לא עייפים, אבל השינה מסמלת את סופו הרשמי של היום, ואנחנו עדיין לא מוכנים לוותר עליו.

לזה מצטרף גם הצורך בפיצוי מיידי. אם לא נתנו לעצמנו במהלך היום מספיק הפסקות, רגעים של שקט או הנאה שלא צריכה להצדיק את עצמה, המוח עשוי לדרוש את ה"חוב" הזה בחזרה בלילה (בדיוק כשאנחנו עייפים יותר ופחות מסוגלים לומר לעצמנו "מספיק").

הבעיה היא שהחופש הזה מגיע עם ריבית. אנחנו מרוויחים עוד שעה שמרגישה שלנו, אבל משלמים עליה במחסור בשינה, פגיעה בתפקוד, בתסכול והבטחה מוכרת שמחר - באמת! - נלך לישון מוקדם.

רק שבפועל, קמים בבוקר עם קצת פחות שליטה על היום.

#2 ב-01:28 כוח הרצון כבר ירד מהמשמרת

הסבר מרכזי נוסף לדחיינות שינה קשור לקושי שלנו לבחור במה שטוב לנו בטווח הארוך, כשמשהו אחר מפתה אותנו הרבה יותר ברגע הזה. החוקרת ד”ר פלור קרוזה (Floor Kroese) מתארת את התופעה כ“כשל בוויסות העצמי” (Self-Regulation Failure) בסוף היום.

אנחנו יודעים שכדאי ללכת לישון, אבל מתקשים לתרגם את הכוונה לפעולה.

היא טוענת שדחיינות שינה לא מסתכמת בעצלנות. אחרי יום של פשרות, איפוק וקבלת מיליון החלטות, הסוללה הקוגנטיבית שלנו כבר מהבהבת באדום. פתאום, הפעולה הפשוטה לכאורה של לקום מהספה, לסגור את המסך, לצחצח שיניים ולהיכנס למיטה מרגישה כמו פרויקט תשתית לאומי.

ומה לעשות שלהישאר עוד רגע בדיוק במקום שבו אנחנו נמצאים, לעומת זאת, לא דורש מאיתנו כמעט שום מאמץ. והמוח העייף, בוחר בברירת המחדל - עוד רגע מול המסך.

למה המסכים הופכים את זה לקשה עוד יותר?

צריך לומר ביושר, המסך הוא לא הסיבה היחידה לדחיינות שינה, אבל הוא בהחלט שותף מרכזי. לא צריך להיות מדעני מוח כדי להבין למה כל כך קשה לנו להניח אותו בצד - הוא מציע רף כמעט אינסופי של תגמולים קטנים, בלי נקודת סיום טבעית.

תמיד יהיה עוד סרטון, עוד הודעה ועוד דבר דחוף מאוד שלא ידענו על קיומו לפני שש שניות. ובניגוד לספר, לפרק בסדרה, או אפילו לקערת גלידה, לפיד אין תחתית. אין רגע ברור שבו משהו נגמר ואפשר ללכת לישון.

וכך נוצר לופ שקשה לצאת ממנו - אנחנו דוחים את השינה כדי להרוויח עוד קצת זמן לעצמנו, קמים עייפים יותר, מרגישים פחות שליטה ביום שלמחרת, ובלילה חוזרים שוב לאותו המסך בתקווה לקבל בחזרה בדיוק את מה שהוא עזר לנו לאבד.

(ובפינת הנוסטלגיה - פעם אינסטגרם עוד עצרה לרגע כדי להודיע לנו ש-You're All Caught Up, כלומר שראינו את כל הפוסטים החדשים. אחר כך הגיעו הפוסטים המומלצים, ומאז גם לסוף הפיד יש המשך).

חמישה כלים קטנים שאפשר ליישם כבר הלילה

אז בזמן שאני שוקלת לקנות שעון חכם שיעיר אותי לצלילי ציפורים קסומות ויזכיר לי ללכת לישון (במחיר של סוף שבוע באירופה), חיפשתי כלים קצת יותר נגישים.

הרעיון הוא לא לסמוך על כך שב-23:45 פתאום נהפוך לגרסה הממושמעת והנאורה ביותר של עצמנו. אלא עדיף לעצב מראש סביבה שבה הבחירה הנכונה דורשת פחות מאמץ.

במילים אחרות, הסוד לפי החוקרים הוא לייצר לעצמנו “מעקפים פסיכולוגיים” - שינויים קטנים בסביבה שמפחיתים חיכוך וחוסכים מהמוח משא ומתן בדיוק כשהוא כבר גמור. למשל:

#1 תכינו את חדר השינה לפני שאתם כבר גמורים

אל תחכו לרגע שבו העיניים נעצמות, והנייד עדיין תקוע לכם ביד. תקבעו לעצמכם "מסלול נחיתה" שמתחיל חצי שעה או שעה לפני השינה - תעמעמו את האורות, תסגרו את הוילונות, תכינו בגדים למחר ופיג’מה מקופלת על המיטה. המטרה פה היא לא להפוך את חדר השינה לספא, אלא לחסוך מעצמכם החלטות בדיוק ברגע שבו כל פעולה נוספת מרגישה כמו מטלה. כשהמוח עייף, חדר מואר ומבולגן נראה כמו עוד פרוייקט שצריך לטפל בו. חדר שקט, מסודר ומוכן, לעומת זאת, מוריד את חסם הכניסה למיטה.

בקיצור, אל תסמכו על הגרסה המותשת שלכם שתארגן לעצמה את הלילה. תנו לגרסה של 21:30 לעשות לה טובה מראש.

#2 תהפכו את המסך לקצת פחות מעניין

במקום לנסות לנצח את הטלפון בעזרת כוח רצון שכבר עובד שעות נוספות, תנסו לפגוע טיפה בקסם שלו. אפשר להגדיר מעבר אוטומטי לגווני אפור בשעה קבועה, לכבות התראות, להוציא אפליקציות מפתות ממסך הבית, או להפעיל מצב שקט שמאפשר לקבל רק שיחות מאנשים חשובים שהוגדרו מראש.

הרעיון פשוט - לא להילחם בפיתוי, אלא להחליש אותו מראש. מחקרים מראים לנו שמעבר למסך בגווני אפור עשוי להפחית את המשיכה החזותית של הטלפון ואת זמן השימוש בו. זו לא ״גלימת היעלמות דיגיטלית״, אלא עוד דרך לשינה לקצת יותר קלה.

#3 המיטה היא לא אופן ספייס ב-WeWork (חוק "האזור היחיד")

תחליטו, רצוי יחד עם הפרטנר/ית, שהמיטה היא לא המקום שבו עובדים, אוכלים, פותחים לפטופ או ממשיכים לגלול עד שהטלפון נופל על הפנים. מעבר לעובדה שהזוגיות שלכם עשויה לשלוח לכם מכתב תודה (אגב, זו אחת העצות שהכי חוזרות על עצמן בקרב מטפלים זוגיים), יש כאן היגיון פשוט - ככל שאנחנו מרגילים את המוח לקשר בין המיטה לשינה, ככה יהיה לו הרבה יותר קל להבין שהגיע הזמן לישון ברגע שנכנסים אליה.

אנחנו, בסופו של דבר, יצורים של הרגלים. הרגלים טובים חוסכים מאיתנו משא ומתן, מרגיעים את המערכת ועוזרים לגוף להבין מה הולך לקרות עכשיו. והמיטה לא צריכה לשרת שבעה צרכים שונים, יש לה תפקיד מרכזי אחד, ועוד אחד נוסף שכולנו מכירים 😏

#4 אל תחכו ללילה כדי לקבל זמן שהוא שלכם

אם השעות המאוחרות הן הרגע היחיד ביום שבו יש לכם שקט, שאף אחד לא רוצה מכם כלום, סיכוי טוב שהפתרון מתחיל הרבה לפני השינה. ההמלצה פה היא לנסות לשתול בתוך היום רגע קטן ומוגדר של זמן חופשי - קפה לבד לפני שכולם קמים, רבע שעה של הליכה בלי פודקאסט, פרק בסדרה בצהריים או עשרים דקות שבהן אסור לכם "להספיק" שום דבר.

לא צריך לחכות לחצות כדי לקבל בחזרה תחושת חופש, לפעמים הדרך הטובה ביותר להפסיק לנקום בלילה היא להפסיק להזניח את עצמנו ביום, גם אם לכמה רגעים קטנים.

#5 תכוונו שעון מעורר, רק הפוך

רובנו משתמשים בשעון מעורר כדי לקום, אבל לא כדי להתחיל ללכת לישון. ופה נכנסת המלצה מעניינת של לא מעט חוקרים, והיא להתחיל לקבוע לעצמנו תזכורת שאומרת, "הגיע הזמן להתחיל להתקפל". היא לא דורשת מכם לעצום עיניים באותו הרגע, אלא מסמנת למוח שהיום נכנס לישורת האחרונה שלו, שאפשר להוריד את הקצב, להפסיק פתוח משימות חדשות, להימנע מקפאין וארוחות כבדות, ולעבור לפעילות רגועה יותר.

כי "אני אלך לישון מוקדם היום" היא משאלה, אבל תזכורת קבועה בשעה מסוימת היא כבר התחלה של תוכנית.

ולפעמים אתם לא דחיינים, אתם פשוט ינשופים בעולם של עפרונים

דיסקליימר חשוב לסיום - דחיינות שינה היא לא אבחנה רפואית רשמית, ולא כל מי שהולך לישון מאוחר עושה זאת כי הוא ״נכשל בוויסות עצמי״.

יש אנשים שהשעון הביולוגי שלהם נוטה באופן טבעי לשעות מאוחרות יותר (ינשופי לילה, אתם לא לבד). גם חלק גדול מהמחקר בתחום עדיין נשען על דיווחים עצמיים, ולא (רק) על מעקבים במעבדות שינה. ומה לעשות, שהגבולות בין דחיינות שינה, שימוש במסכים, עומס רגשי, אינסומניה ושעון ביולוגי לא תמיד נקיים.

ואם אתם נכנסים למיטה בזמן אבל מתקשים להירדם, מתעוררים שוב ושוב או סובלים מעייפות שפוגעת בתפקוד לאורך זמן, זה כבר סיפור אחר ששווה לבדוק עם איש או אשת מקצוע, ולא רק לפתור באמצעות גוונים אפורים במסך.

אבל בין אם אנחנו נלחמים בשעון הביולוגי ובין אם אנחנו רק מנסים לגנוב עוד רגע של חופש, השורה התחתונה דומה -

אז הלילה, במקום לנקום בשינה, תנסו להחזיר לעצמכם מעט שליטה במהלך היום.

ומה איתכם? מה ה"פיתוי הלילי" שכמעט תמיד מנצח וגונב מכם שעות שינה?

כמו תמיד, שמחה לקרוא אתכם.

שיהיה סופ״ש נעים ומטעין,
נעמה

Share

היי חברים,

יש הטבות שנשמעות נפלא בחוזה ההעסקה, וקצת פחות נפלא ביום שבו אנחנו באמת רוצים להשתמש בהן.

"ימי חופשה ללא הגבלה", היא אחת מהן.

בעקבות סדרת הניוזלטרים האחרונה שלנו על חופשות (שלפי אחוזי הפתיחה, כנראה נגעה בעצב רגיש במיוחד), קיבלתי בפרטי את שאלה מ-ד’, יזם שאני מעריכה מאוד:

לכאורה, התשובה ברורה. למה לבחור ב-20 ימים כשאפשר לקבל אינסוף? אבל כאן בדיוק מתחיל מלכוד פסיכולוגי מעניין, ששווה להתייחס אליו. כי לפעמים, ככל שנותנים לנו יותר חופש על הנייר, יהיה לנו קשה יותר לקחת אותו במציאות.

*דיסקליימר קצר לפני שנצלול - אין פה טוב או רע, אין מדיניות אחת שמתאימה לכל חברה, וגם לא ניסיון להציג את המעסיקים כגאונים אדיבים או נבלים עם גיליון אקסל. לכל אחת מהאפשרויות יש יתרונות, חסרונות ותנאים שבהם היא עובדת טוב יותר.

אנחנו כאן כדי להבין מה באמת קורה כשהגבולות נעלמים, ומכאן תוכלו לקחת את התובנות לאן שתרצו.

אז תכינו קפה, תפתחו לרגע את מדיניות החופשות אצלכם, ובואו נצא לדרך.

נעמה

Subscribe now

ההבטחה - קחו חופש מתי שאתם צריכים

במבט ראשון, ימי חופש ללא הגבלה (Unlimited PTO) נשמעים כמו חלום.

אין מכסה שצריך לספור.
אין מרדף מתיש אחרי היתרה.
וגם לא צריך לשמור שלושה ימים למקרה שהילד חולה באוקטובר, או שפתאום יתחשק לכם לברוח למדבר.

המסר של החברה לעובדים הוא פשוט -
״אנחנו סומכים עליכם שתנהלו את הזמן שלכם כמו אנשים בוגרים, ותצאו לחופשות שאתם צריכים״.

וזו באמת יכולה להיות מדיניות שמגיעה ממקום טוב. היא מעניקה אוטונומיה, מאפשרת גמישות ומחליפה את השאלה, "כמה ימים נשארו לי?" בשאלה בריאה יותר, "מתי אני צריכה לעצור רגע?".

יש לה גם יתרון ארגוני נוסף, במיוחד בשוק שבו ימי חופשה שנצברים עלולים להפוך לחבות כספית (Financial Liability) במאזן החברה. במילים אחרות, כשהעובד עוזב, החברה עשויה להידרש לפדות אותם בכסף. אבל כשעוברים למדיניות ללא הגבלה, החבות הזו פשוט נמחקת מהספרים.

אז איפה הסיפור מסתבך?

אם יצא לכם לעבוד בחברה שמציעה חופשה ללא הגבלה, אולי כבר נתקלתם בפרדוקס - שדווקא המדיניות שמבטיחה גמישות שיא, עלולה בקלות להוביל לתוצאה ההפוכה, בה עובדים לוקחים פחות ימי חופשה מאשר בחברות עם מדיניות מוגבלת.

החוקרת ג׳סיקה דה-בלום ועמיתיה נתנו למלכוד הזה שם מצוין - "Unlocking the Best and Unleashing the Beast”.

במילים אחרות, מצד אחד, החופש יכול לשחרר את כל מה שטוב באוטונומיה - אמון, גמישות, תחושת שליטה ויכולת להתאים את המנוחה לצרכים האמיתיים שלנו. מצד שני, כשמסירים את הכללים הרשמיים, לא נוצר בהכרח ואקום נעים ורך. במקומם נכנסים כללים אחרים, לא כתובים, לא מדוברים, ובעיקר לא ברורים.

כי כשיש לכם 20 ימי חופשה, אתם יודעים בדיוק מה שייך לכם. אבל כשיש לכם אינסוף, אתם צריכים לנחש כמה מותר לכם באמת. ורובנו, כשאנחנו נדרשים לנחש בתוך מערכת יחסים שכוללת שכר, הערכת ביצועים וקידום, לא נוטים לבחור במספר הנדיב.

מי מחליט כמה חופש זה ״יותר מדי״?

מכסה מוגדרת של ימי חופשה לא רק קובעת גבול, היא גם מבהירה לעובדים מה הארגון רואה כלגיטימי.

ויש פה עוד אלמנט, כי מספר נותן לנו עוגן ותחושת בעלות - "אלו הימים שלי, הם חלק מחבילת העסקה שלי, ומצופה ממני להשתמש בהם״. כלומר, נכנס פה שילוב פסיכולוגי של אפקט הבעלות (Endowment Effect) והחשש לאבד משהו שכבר ניתן לנו (”Use it or lose it”).

אבל כשאין הגבלה, מתפתחים ארבעה מנגנונים פסיכולוגיים שיכולים להפוך חופש ללא הגבלה, לחופש שקשה מאוד לקחת:

#1 בלי מספר, כל חופשה מרגישה כמו משא ומתן

מכסת חופשה מוגדרת יוצרת עוגן. אם קיבלתם 20 ימים בשנה, אתם מבינים שהחברה מתכוונת שתשתמשו בערך ב-20 ימים. הם נתפסים חלק מחבילת ההעסקה שלכם, כמעט כמו כסף שנמצא בחשבון ומחכה שתשתמשו בו. במדיניות ללא הגבלה, העוגן הזה נעלם. פתאום כל בקשת חופשה מגיעה עם ועדת חקירה פנימית ותחושת אשמה - "חמישה ימים זה סביר? ואם כבר לקחתי שבוע בפסח, מה יחשבו אם אקח גם באוגוסט? יכול להיות שאני האדם היחיד בצוות שרוצה חיים?".

הבעיה היא לא שאין חופש, אלא שאין תשובה ברורה לשאלה כמה חופש נחשב לגיטימי. וכשאין תשובה, הרבה אנשים מעדיפים לטעות כלפי מטה.

#2 אנחנו לא סופרים ימים, אנחנו שולחים איתותים (תרבות ה-Signaling)

בארגונים, כמעט כל פעולה הופכת לאיתות. מי שעונה למייל ב-23:00 בלילה, רוצה לאותת מסירות. מי שמגיע חולה לעבודה, רוצה לאותת הקרבה. ומי שלוקח שלושה שבועות חופש עלול לחשוש שהוא מאותת משהו אחר לגמרי. במדינות כמו ארה״ב, לא מעט עובדים חוששים שאם הם ייקחו "יותר מדי" ימי חופשה, זה יפגע בסיכויי הקידום שלהם.

רק שהחשש הזה לא בהכרח תואם את המציאות. במחקר אמריקאי מצאו שעובדים שניצלו את כל ימי החופשה שלהם היו בעלי סיכוי גבוה ב-6.5% לקבל העלאה או קידום, בהשוואה לעובדים שהשאירו 11 ימי חופשה ומעלה לא מנוצלים. כי הם פחות שחוקים ויותר פרודוקטיבים. ובכל זאת, הפחד נשאר. לא כי אנחנו לא מבינים שחופשה טובה לנו, אלא בגלל שאנחנו חוששים שהאדם שמחליט על הקידום שלנו מחזיק בתיאוריה אחרת.

#3 החופשה שלי הופכת לעבודה של מישהו אחר

במדיניות רגילה, ימי החופשה מרגישים כמו זכות אישית. ב-Unlimited PTO, הם עלולים להתחיל להרגיש כמו משאב קבוצתי שצריך לקבל עליו אישור מוסרי. כשאני יוצאת לחופש, מישהו צריך לכסות עליי. כשאני לא זמינה, מישהו אחר יענה ללקוח. וככל שהעבודה בצוות תלויה יותר באנשים אחרים, כך קל יותר להרגיש שהקולגות שלי ״משלמים״ את המחיר של החופשה שלי. כמובן שזה קורה גם בחברה עם מכסת חופשות רגילה, ההבדל הוא שבמכסה מוגדרת קל יותר לומר לעצמנו, "אלו הימים שלי. הם חלק מתנאי העסקה שלי, והחברה יודעת שאשתמש בהם".

#4 מדיניות החופשות האמיתית לא כתובה בחוזה

נניח שהחברה מצהירה בגאווה - Take all the time you need. נפלא! אבל אז העובדים מסתכלים סביב ומחפשים “מצפן”, אז הם מסתכלים על מנהלים.ות שלהם. הם רואים שהמנכ”ל לא יצא לחופשה מאז 2022, שהמנהלת הישירה עונה בסלאק ביום חופש שלה, ושמי שטס לחו”ל עדיין מצטרף לישיבות מרחוק.

וכאן חברים, נכנס לתמונה רול מודלינג שלילי (”You can’t be what you can’t see”) - עובדים לומדים מה באמת מקובל בארגון לא רק ממה שכתוב במדיניות, אלא מההתנהגות של האנשים שמנהלים אותם. אם ההנהלה או המנהלים הישירים לוקחים רק חמישה ימי חופש בשנה, זה הופך מהר מאד לסטנדרט הלא כתוב של הצוות. מכאן מגיעה גם תופעת ה-Leavism, שמתארת עובדים שיוצאים לחופש “על הנייר”, אבל בפועל ממשיכים לעבוד. הם משלימים משימות, עונים להודעות, ומתחברים בשקט מהבית כדי לסגור פערים. החופשה אמנם נרשמה במערכת הארגונית, אבל מערכת העצבים שלהם לא קיבלה את העדכון.

לא הכל שחור

ועדיין, למדיניות חופשה ללא הגבלה יש גם יתרונות (אמיתיים).

בסקר של Achievers Workforce Institute, שנערך בקרב 3,500 עובדים בחמש מדינות, מצאו שעובדים בארגונים שהציעו חופשה ללא הגבלה היו בעלי סבירות גבוהה ב-43% לדווח על תחושת שייכות חזקה (Belonging) במקום העבודה. הם גם דיווחו על רמות גבוהות יותר של מעורבות, מחויבות ופרודוקטיביות, ותחושת אמון חזקה יותר מצד הארגון.

למה? כי כשחברה אומרת לעובדים שלה, "אנחנו סומכים עליכם שתנהלו לא רק את המשימות שלכם, אלא גם את האנרגיה שלכם", זה יכול להיות מסר חזק מאוד. הוא משדר אמון, אוטונומיה והכרה בעובדה שעובדים הם אנשים עם חיים, ולא רק יומנים עם משבצות פנויות.

הבעיה מתחילה כשהחברה מעניקה אוטונומיה, אבל לא יוצרת את התנאים שמאפשרים להשתמש בה.

כי אמון ללא גבולות עלול להפוך אצל עובדים מסוימים לחוב רגשי - "אם סומכים עליי כל כך, אולי אני צריך להוכיח שמגיע לי״, או ״אם נתנו לי חופש, אולי לא כדאי שאנצל אותו יותר מדי".

וכך, באופן כמעט אלגנטי, ההטבה שאמורה להקל על העומס הופכת לעוד מקור של עומס 🤯

אז אולי הצורך העמוק שלנו הוא לא לעבוד במקום שאין בו גבולות? חוקרים כמו פרופ׳ אדם גרנט טוענים שאנחנו רוצים להיות מסוגלים לנהל את החיים לצד העבודה, בלי לבקש רשות על כל תור לרופא, יום התאוששות או חופשה משפחתית. אבל גם בלי לנחש בכל פעם מחדש מה מותר, כמה זה יותר מדי ומה יחשבו עלינו.

מה שמתחיל להוביל אותנו לפתרון האמצע - התובנה הזו, שלפעמים דווקא גבולות ברורים הם אלה שמעניקים לנו חופש אמיתי.

אז מה הפתרון? נשארים עם ה-Unlimited, פשוט עם רצפה

אני יודעת שלהציע לכל חברה לעבור מחר לשבוע עבודה של ארבעה ימים או לבטל את מדיניות ימי החופשה ללא הגבלה, היא לא פתרון שאפשר להכניס לתכנית עבודה עד יום ראשון. גם ביטול גורף של Unlimited PTO הוא לא בהכרח התשובה.

אבל בין חופש ללא גבולות ומכסה קשיחה, יש דרך אמצע מעניינת, שמאפשרת לייצר ניתוק פסיכולוגי אמיתי מהעבודה (מה שפרופ׳ סבינה זוננטז׳ קוראת לו Psychological Detachment), והיא, לעבור למודל של Minimum PTO.

במקום לומר לעובדים רק ״קחו כמה שאתם צריכים״ ולהשאיר אותם לנחש מה זה אומר, אפשר להציב רף תחתון ברור - "אנחנו מצפים מכם לקחת לפחות 15 או 20 ימי חופשה בשנה. אם תצטרכו יותר, קיימת גמישות נוספת".

ברגע שנקבע מינימום, הנורמה הארגונית מתחילה להשתנות. החברה כבר לא רק מרשה לעובדים לצאת לחופשה, היא מבהירה שמנוחה והתאוששות (Recovery) הן חלק מהתפקיד.

כמובן שמספר מינימום לבדו לא יספיק. חברה שרוצה שמדיניות גמישה באמת תעבוד צריכה לעקוב לא רק אחרי מי שלוקח "יותר מדי" חופש, אלא גם אחרי מי שכמעט ולא לוקח אותו; לוודא שגם המנהלים יוצאים לחופש; ולתכנן גיבויים, כדי שאף עובד לא ירגיש שהחופשה שלו משאירה את הצוות להיטחן במקומו.

ובעיקר, היא צריכה לאפשר לחופשה להיות חופשה - בלי הודעות של "רק שאלה קטנה" בסלאק, בלי פגישות שחייבים להתחבר אליהן, וציפייה לענות (כי ממילא הטלפון כל הזמן ביד).

זה חשוב עבורכם, עבור האנשים שעובדים לצדכם, וכן, גם עבור ההצלחה של החברה.
(ואם צריך, תשלחו להם את הניוז הזה 😌).

שיהיה סופ”ש רגוע ומטעין,
נעמה

Share

היי חברים,

תגידו, כמה זמן לקח לכם להחליט מה להזמין בוולט לאחרונה?

או לאיזה מסעדה לצאת בערב?

עשרים דקות של גלילה בין אסייתי, איטלקי, סלט שלא באמת יחזיק אתכם והמבורגר (שנראה לעיתים כמו החלטה מפוקפקת) - עד שבסוף חזרתם לאותו מקום או הזמנתם בדיוק את אותה המנה שאתם תמיד מזמינים.

עכשיו תחליפו את ארוחת הצהריים בשאלה ״איזה סרט לראות הערב בנטפליקס?״, וקיבלתם את אותו הסיפור.

זה אולי נשמע כמו קושי קטן וחמוד של החיים המודרניים, אבל מתחתיו מסתתר פחד עמוק יותר - לבחור באפשרות אחת, ולגלות שאולי הייתה טובה ממנה. אז אנחנו ממשיכים להשוות, לבדוק ולהשאיר את כל הדלתות פתוחות, בתקווה להגיע להחלטה ״המושלמת״.

רק שלפעמים, דווקא בניסיון להימנע מחרטה עתידית, אנחנו מייצרים חרטה אחרת - זו שמגיעה כשאנחנו מבינים שחיכינו יותר מדי זמן, במקום פשוט לבחור ולהתקדם.

ושלא תחשבו, אני אני מכירה את זה מקרוב. כבר חודשים שאני רוצה לאחד את המיתוג של האתר עם ReThink.

ובכל זאת, לא התקדמתי 🫣

בכל פעם שהתקרבתי להחלטה, צצה אפשרות חדשה - עוד פלטת צבעים, פונט אחר, כיוון עיצובי ש"רק כדאי לבדוק לפני שממשיכים". המוח שלי נתקע בשלב האקסקיושן וברח בחזרה לתכנון. כן, דווקא במקום שבו רציתי הכי לדייק, מצאתי את עצמי משותקת מול כל החלטה קטנה.

וזה והחלק המתעתע, אנחנו בטוחים שחופש בחירה הוא תמיד דבר חיובי, ושתכנון הוא סימן לפרודוקטיביות. אבל בפועל, עודף אפשרויות עלול לשתק אותנו, ותכנון הוא לפעמים פשוט הצורה הכי אלגנטית של דחיינות.

אז היום נדבר על שיתוק החלטות, אשליית התכנון והפחד להתחרט - וננסה להבין למה המוח שלנו כל כך אוהב להישאר בלופ הזה.

תכינו קפה, מתחילים.

נעמה

Subscribe now

למה שש ריבות מנצחות עשרים וארבע?

יום אחד הפסיכולוג בארי שוורץ (Barry Schwartz) נכנס לחנות Gap כדי להחליף את הג’ינס הישן והמתפורר שלו. הבקשה שלו מהמוכרים הייתה פשוטה - ג’ינס חדש רגיל.

רק שבעולם החדש כבר אין דבר כזה "רגיל". יש גזרות צרות, ישרות ורפויות, גבוהות או נמוכות, שטיפות שונות, כפתורים או רוכסן.

אחרי שטף האינפורמציה שקיבל (שלא היה רגיל אליו), ורצף מדידות - הוא יצא אחרי שעה עם ג׳ינס חדש.

אבל במקום לשמוח, הוא התחיל לתהות - היו כ״כ רבה דגמים בחנות… אולי הוא פספס דגם אחר שיכל להיות מתאים יותר? התחושה הזו לא עזבה אותו.

וזו בדיוק הבעיה, כי למחשבות מהסוג הזה אין באמת נקודת סיום. והן גם לא הופכות אותנו למרוצים יותר, להפך.

ובאופן לא מפתיע, לימים, מהחוויה הזו צמח אחד הרעיונות הכי מזוהים עם שוורץ - פרדוקס הבחירה.

הנטייה שלנו לחשוב ש״ככל שיהיו לנו יותר אפשרויות, נהיה חופשיים ומרוצים יותר״. אבל במציאות, השפע הזה מעלה את רף הציפיות, מקשה על ההחלטה ומשאיר אותנו עם החשש התמידי שאולי מחכה בחוץ אפשרות טובה יותר.

לתחושה הזו אגב יש שם - (FOBO (Fear of Better Options. זה האח הפחות מפורסם, אבל לפעמים הרבה יותר מעכב, של FOMO.

באחד המחקרים המפורסמים בנושא, החוקרים שינה איינגאר ומארק לפר הציבו בסופרמרקט בקליפורניה דוכן טעימות של ריבות. פעם אחת הוצגו בו 24 סוגים, ובפעם אחרת שישה בלבד. המבחר הגדול משך יותר תשומת לב, אנשים עצרו, טעמו והתרשמו מהשפע. אבל כשהגיע רגע הקנייה, קרה בדיוק ההפך.

כשהוצגו 24 סוגים, רק כ-3% מהטועמים קנו צנצנת. כשהמבחר צומצם ל-6 סוגים בלבד, פחות אנשים אמנם עצרו ליד הדוכן (40%), אבל המכירות קפצו פי עשרה! (כ-30% מהם קנו).

המחקר הזה ממחיש משהו שאנחנו פוגשים כל יום - כשהמבחר מצטמצם, קל לנו יותר לחתוך ולעבור לביצוע. אבל כשהוא מרגיש כמעט אינסופי, אנחנו נשאבים ללופ של השוואות, ניתוחים, לעוד איזה ״בדיקה אחת”, עד שלא נשארת לנו אנרגיה להחליט.

ואז אנחנו בוחרים באפשרות היחידה שלא דורשת מאיתנו לבחור -והיא, להימנע.

ושם בדיוק מחכה המלכודת הבאה.

רעיון במגירה לעולם לא מקבל ביקורת (אבל גם לא סיכוי)

הנה נקודה שחוקרי פרודוקטיביות לא תמיד אוהבים להודות בה -
תכנון מרגיש כמו התקדמות, אבל לפעמים הוא רק חיקוי מאד משכנע שלה.

שלא תבינו לא נכון, תכנון הוא דבר חשוב. לא הייתי ממליצה לפתוח עסק, לעבור מדינה או לשפץ מטבח על בסיס "נראה מה יקרה ונזרום".

אבל כשאנחנו בונים את התכנית המושלמת, עושים מחקר שוק, פותחים תיקיות צבעים בפינטרסט ומתייעצים עם עוד שלושה אנשים "רק כדי לוודא" - אנחנו מקבלים תחושה נעימה של שליטה. חקרנו, סידרנו, השווינו, בנינו טבלה. משהו קרה. רק לא בהכרח הדבר עצמו.

וזה מה שהופך את התכנון לכל כך מתעתע. הוא נותן לנו תחושת התקדמות בלי לדרוש מאיתנו לשלם את המחיר של הפעולה - לטעות, להיחשף, לקבל ביקורת, או לגלות שהרעיון המושלם שלנו עובד קצת פחות טוב מחוץ למסמך.

ופה הבעיה - שלפעמים התכנון מפסיק להיות שלב בדרך והופך למקום שבו אנחנו נשארים. מבחינת המוח, הוא מפרש את איסוף המידע וההתארגנות כאילו כבר התקדמנו לעבר המטרה, ומשחרר דופמין. הוא נותן לנו את התחושה המתוקה הזו של "הישג", גם אם בפועל לא עשינו את הדבר עצמו.

וכך חברים, אנשים יכולים להסתובב חודשים, ולפעמים שנים, עם תוכנית עסקית מושלמת של 40 עמודים או קורס (שתוכנן עד רמת הפסיק), אבל בלי מכירה אחת, לקוח אחד או השקה בשטח.

אפשר לבלות חודשים בניסיון לבחור את שם המותג המושלם, ורק אחרי שמשתמשים בו לגלות שאף אחד לא יודע לבטא אותו. אפשר לתכנן קורס לפרטי פרטים, ורק כשפוגשים את השטח מבינים שהנושא שלו כבר פחות רלוונטי. ואפשר לכתוב בראש את הפוסט המבריק ביותר בלינקדאין. כל עוד הוא נשאר בראש, לעולם לא נדע באמת עד כמה הוא טוב.

או כמו שאמר לי פעם אחד היזמים בקרן, ״תכנון הוא רק ניחוש. הדאטה האמיתית נמצאת בביצוע״.

איך יוצאים מהלופ בלי לקבל החלטות בפאניקה?

#1 מחליפים "מושלם" ב"מספיק טוב כדי לבדוק" (חוק ה-”Do it Badly First”)

במקום לשאול "האם זאת ההחלטה הנכונה?", מנסים לשאול, "האם זאת החלטה מספיק טובה כדי להתקדם איתה לשלב הבא?". לפי שוורץ, הדרך היחידה לשבור את לופ הדופמין המשתק של התכנון היא לתת לעצמכם אישור לעשות את זה גרוע בהתחלה. לוגו אפשר לעדכן, דף נחיתה אפשר לשפר, הרצאה אפשר לערוך אחרי שמגלים באיזה שלב הקהל מתחיל לבדוק הודעות. הרעיון הוא לא לעשות עבודה גרועה, אלא להסכים שהגרסה הראשונה לא חייבת להיות האחרונה. תשיקו את דף הנחיתה הגולמי, תשלחו את הטיוטה המחוספסת, תבדקו את הרעיון בעולם האמיתי. יש סיכוי טוב ששבוע אחד של ביצוע לא מושלם ומלוכלך ילמד אתכם יותר מחצי שנה של תכנון סטרילי בחדר סגור.

#2 משאירים רק שתי אפשרויות בחדר (חוק ה-2)

אחרי שלב החקירה, מגיע הרגע שבו עוד מידע כבר לא משפר את ההחלטה, הוא רק מעכב אותה. בחרו שתי אופציות סופיות ואת כל היתר תוציאו מהשולחן, בלי "לשמור בצד ליתר ביטחון" או לפתוח תיקייה בשם Final_Final_ReallyFinal. הרבה פעמים אין אפשרות אחת נכונה, אבל הבחירה בין שתי אופציות מפעילה את הקורטקס הפרה-פרונטלי (החלק המבוגר והאחראי במוח) בקלות, בלי לייצר חרדה קיומית.

#3 הופכים את הצעד הבא לקטן ומעט מביך

במקום "להשיק את העסק" - לשלוח הצעת מחיר אחת. בקום "להקים אתר" - לבחור תכנית ולהעלות עמוד ראשון. לא "לכתוב את הניוזלטר המושלם" - לפתוח מסמך ולכתוב פסקה שאולי תימחק בהמשך (מניסיון). הצעד הראשון לא צריך להיות מרשים, הוא פשוט צריך לקרות.

**הדרך שהכי עזרה לי לשבור את הלופ, היא להביא מישהו שיעזור לחתוך. יש החלטות שאנחנו קרובים אליהן מדי, ואז כל אפשרות נראית עמוסה במשמעויות, וכל פרט מרגיש גורלי. במקרים האלה, פילטר חיצוני יכול לחסוך שבועות של התברברות. לשכירים יש מנהלים.ות וקולגות, לעצמאים יש חברים טובים, אנשי מקצוע וקבוצות עמיתים. תשבו עם מישהו שמבין את המטרה, תניחו בפניו את שתי האפשרויות ותבקשו עזרה בהחלטה (ולא עוד 17 רעיונות חדשים). זה הבדל חשוב.

ההחלטה לא צריכה להיות מושלמת, היא צריכה לקבל הזדמנות לעבוד

בסוף, רובנו מחפשים ודאות במקום שבו אין ודאות.

אנחנו רוצים לדעת מראש שהבחירה תצליח, שלא נתחרט, שלא נגלה בעוד חודש פונט טוב יותר, מסלול חכם יותר או מישהו שכבר חשב על רעיון מוצלח משלנו.

אבל לצערי, החלטות לא מגיעות עם תעודת אחריות. לפעמים אנחנו בוחרים, ואז עובדים כדי להפוך את הבחירה לטובה. ולפעמים אנחנו מגלים שטעינו, מתקנים וממשיכים. גם זאת התקדמות.

(הרי גם ככה למוח יש נטייה להצדיק את הבחירות שלנו בדיעבד, אז זה לא באמת משנה. גם אם קיבלנו החלטה פחות טובה, נספר לעצמנו בדיעבד ש"טוב שעשינו את זה, כי למדנו שיעור שלא היינו לומדים אחרת").

ועכשיו תורכם -

מוזמנים לענות למייל הזה ולשתף אותי בהחלטה שאתם דוחים, ובצעד הקטן, הלא-מושלם והמאוד ממשי שתעשו השבוע. יש מחקרים שמראים שברגע שאתם מוציאים את זה מהראש ומתחייבים בפני מישהו אחר, הסיכוי שלנו לבצע קופץ ב-65% 🤯

לא צריך להרעיד את כל המערכת הנוירולוגית, מספיק להזיז דבר אחד מהמגירה אל העולם כדי לשבור את הלופ.

שלכם,
נעמה

Share

היי חברים,

הגענו לחלק השלישי והאחרון בסדרת הקיץ שלנו על חופשות ⛱️

בשבועיים האחרונים ניסינו להבין למה אנחנו חוזרים עייפים מחופשות? כלומר, איך יכול להיות ששילמנו על מלון, טיסה וארבעה קוקטיילים (עם מטרייה קטנה), ועדיין חזרנו עם צורך דחוף לחופש מהחופשה.

אח״כ צללנו למה שקורה למוח שלנו כשאנחנו יושבים מול מים, ואיך "מרחבים כחולים" מצליחים לעשות לנו משהו שבדרך כלל שמור למדיטציה, שקט או סוללה מלאה בסמארטפון.

והבוקר ניגע בשאלה קצת אחרת -

או במילים פשוטות יותר, איך נחים באמת, בלי לארוז מזוודה?

תכירו את המונח שנצלול אליו היום - Staycation (שילוב של Stay ו-Vacation). חופשה שנשארת קרוב, לפעמים בבית, לפעמים ליד הבית, אבל בעיקר רחוק מהאוטומט של השגרה.

הרבה אנשים בטוחים שמדובר בטרנד אינסטגרמי חדש או גימיק שיווקי, אבל כדי להבין מאיפה המילה הזו באמת מגיעה, צריך לחזור אחורה בזמן. ל-18 ביולי 1944.

אז תכינו קפה, הפעם אנחנו טסים רחוק מאד - בלי לקום מהכסא.

נעמה

Subscribe now

החופשה שנולדה מתוך משבר

ב-1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, האמריקאים התבקשו לחסוך בדלק, בצמיגים ובנסיעות מיותרות. המשאבים הופנו כולם למאמץ המלחמתי, וחופשת הקיץ המשפחתית - זו שדורשת אוטו, כבישים, דלק וזמן פנוי, הפכה פתאום להרבה פחות מובנת מאליה.

ואז, באותו הקיץ, התפרסמה ב-Cincinnati Enquirer, עיתון מקומי מסינסינטי, מודעת בירה עם שורה קטנה ומבריקה - “Take a Stay-cation instead of a Va-cation this year“.

במילים אחרות, תישארו קרוב, תחסכו דלק, אל תעמיסו על הרכבות והאוטובוסים. תהיו אזרחים טובים, ואם כבר נשארתם בבית - אולי גם תקנו תקנו בירה 😅 (כי גם פטריוטיות צריכה מודל עסקי).

כמו הרבה רעיונות טובים, גם ה-Staycation נולד מתוך אילוץ. לא מתוך חלום על איזון בית-עבודה, אלא מתוך משבר ומטרה פרקטית לחסוך במשאבים.

אחרי המלחמה, המונח כמעט נעלם לכמה עשורים. ואז, סביב המשבר הכלכלי של 2008, הוא חזר לחיים. פתאום חופשות יקרות, טיסות ומלונות התחילו להרגיש להרבה אנשים כמו פריבילגיה של מי שאין להם משכנתא, ילדים או צורך לעקוב אחרי החדשות הכלכליות בלי להרגיש מחנק.

אבל היום, בעיניי, Staycation היא ממש לא רק פתרון לצמצום הוצאות. היא תפיסה הרבה יותר רחבה. כי לפעמים הבעיה, היא לא שאין לנו לאן לנסוע, אלא שאין לנו כוח לעוד פרויקט. וחופשה, בואו נודה באמת, היא הרבה פעמים בדיוק זה.

צריך לבחור יעד, להזמין טיסות, להשוות מלונות, לקרוא ביקורות, לארוז, לזכור מטענים מכל הסוגים, להגיע לשדה, לעמוד בתור, לשרוד את הטיסה ואת שלל הריחות, השוקולד, והקולות שהיא מביאה איתה, ואז להספיק "לחוות את המקום" בלי להרגיש FOMO (תחושת החמצה) על כל המקומות שראינו באינסטגרם ולא הספקנו לסמן עליהם וי.

בקיצור, הלוגיסטיקה של החופשה שואבת מאיתנו יותר אנרגיה ממה שהחופשה עצמה מסוגלת להחזיר.

ולפעמים, החיים פשוט לא מאפשרים. יש אילוצים משפחתיים, תקופות עומס, ילדים קטנים, הורים שצריכים אותנו. יש לי חברה טובה שנכנסה להריון בסיכון, למשל. שלא לדבר על תקציב ועסק שצריך לנהל. ויש שנים שבהן רק המחשבה על שדה תעופה גורמת לנו לרצות להיכנס מתחת לשמיכה ולהישאר שם עד אחרי החגים.

וכאן נכנסת האמנות של חופשה בבית. מתוך הבנה שחופשה לא מסתכמת בהכרח בלוקיישן גיאוגרפי מרוחק, היא יותר מצב תודעתי. כי חופשה טובה היא לא רק המקום שאליו נסענו - היא המרחק שהצלחנו לקחת מהאוטומט שלנו.

אז איך עושים Staycation בלי שזה יהפוך לסוף שבוע מלא בכביסות?

הטעות הכי גדולה שרובנו עושים עם חופשה בבית, היא להתייחס אליה כמו אל "סוף שבוע ארוך".

כי סוף שבוע ארוך בבית, אם לא נזהרים, הופך מהר מאד לדבר הבא:

קפה.
כביסה.
עוד קפה.
סופר.
"רק אענה למייל הזה רגע".
ניקוי מקרר (כי כבר פתחתי אותו וראיתי דברים שהשתיקה יפה להם).
סידור מגירה.
הודעה מהעבודה.
משהו קטן עם ביטוח לאומי.
עוד כביסה.

וזה לא חופש, זה יום סידורים עם יח"צ טוב.

כדי שה-Staycation באמת תטעין אותנו, היא צריכה לכלול את אותם ארבעה מרכיבים שמייצרים התאוששות אמיתית, לפי פרופ’ זוננטאג. אליהם צללנו בניוז הראשון בסדרת החופשות - התנתקות, רגיעה, שליטה ואתגר.

רק שהפעם, בגרסתם הביתית:

#1 מייצרים התנתקות

זה החלק הכי קשה. בחו"ל, עצם זה שאנחנו במקום אחר עוזר למוח להבין שמשהו השתנה. יש מיטה אחרת, רחוב אחר, שפה אחרת, קפה שעולה יותר מדי כסף ולא מתקרב לזה של הארץ. בבית, לעומת זאת, כל הסימנים של השגרה נוכחים. לכן Staycation טובה מחייבת משמעת דיגיטלית.

מה עושים? שמים הודעת Out of Office כאילו אתם על אי בפיליפינים. אם יכולים, משתיקים חלק מהתראות - סלאק, מיילים, וואטסאפ של עבודה, וכל דבר שמצליח להישמע דחוף גם כשהוא ממש לא. אני יודעת, זה נשמע צעד לאמיצים בלבד. ומצד שני, בואו נודה, אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו מקבלים פוש גם מהתנור החכם. ככה שצריך להילחם על השקט שלנו, כל אחד בדרכו ולפי יכולתו.

מה שעוזר לי, כמי שמנהלת חברה בעצמי, הוא להגדיר מראש 2-3 עוגנים קצרים וברורים שבהם אני כן בודקת מה קורה, אם ממש צריך. לא כל חמש דקות, לא מתוך חרדה, ולא "רק מסתכלת לרגע". כי ברגע שהמוח יודע שיש חלון מוגדר, הוא מפסיק לנסות לפתוח טאב מחשבתי כל רגע. פלוס, אם משהו דחוף אפשר להתקשר.

#2 מתכננים את הרגיעה

זה נשמע מצחיק, אבל כדי לנוח בבית - צריך לתכנן את המנוחה. לא ברמת לו"ז צבאי, אבל כן צריך להחליט מראש מה כן נכנס לחופשה הזו.

מה עושים? חושבים כמו תיירים, רק בלי הצורך להוכיח למישהו שהייתם במקום. מה הייתם עושים במלון? הייתם קמים לאט, קוראים ספר במיטה, שותים קפה בלי להסתכל בשעון. מזמינים מסאז׳, יוצאים לארוחת בוקר, הולכים לים באמצע היום, רואים סרט בצהריים בלי להרגיש שאתם צריכים להתנצל בפני מישהו. אז תעשו בדיוק את זה - בבית, במרפסת, בבית קפה קרוב, בפארק, בכל מקום שלא דורש מכם להיות הגרסה היעילה של עצמכם.

ברמה האישית, אני אוהבת להכניס לתוך ימים כאלה גם תרגילי כתיבה. לקחת מחברת, לצאת מהבית לשעה-שעתיים, ולתת למחשבות מקום לנחות. צריך לעבוד קצת בשביל לנוח, אבל זה משתלם. תזכרו שהמוח שלנו אוהב משימות מוגדרות, ואם לא ניתן לו תוכנית אחרת הוא יחזור אל המוכר. והמוכר, אצל רובנו, הוא "רק לנקות שולחן".

#3 שומרים על שליטה

אחד הדברים שהכי מטעינים אותנו בחופש הוא לא בהכרח המלון, הנוף או הבריכה. זו התחושה שהזמן שלנו שוב שייך לנו. שאנחנו לא רק מגיבים כל היום, לא רצים בין התחייבויות, לא מתאימים את עצמנו לצרכים של כולם. לכן Staycation טובה צריכה לכלול שליטה אמיתית בזמן.

מה עושים? לא מתחייבים לארוחות משפחתיות או מפגשים חברתיים (אלא אם בא לכם). ובטח לא עושים קפה עם אנשים שלא מתחשק לכם לראות. זה שאתם בבית לא אומר שאתם זמינים, וזה שאתם לא טסים לא אומר שאין לכם חופש. והנה טיפ מעולה של פרופ׳ דן אריאלי שאני אוהבת במיוחד - כשאתם מתלבטים אם להיפגש עם מישהו בזמן הפנוי שלכם, תשאלו את עצמכם שאלה פשוטה, ״אם אותו אדם היה מבטל לי עכשיו, איך הייתי מרגיש.ה?״

אם התשובה היא ״הקלה עמוקה או אפילו שמחה קטנה״, אז מראש לחזלש. החיים גם ככה עמוסים, ואנשים שמרוקנים אותנו לא הופכים למטעינים רק כי יש לנו יום חופש. לפעמים הדבר הכי בריא שאפשר לעשות בחופשה הוא להפסיק לזרום עם דברים שאנחנו בכלל לא רוצים.

#4 מכניסים קצת אתגר

זה אולי נשמע הפוך, אבל מנוחה טובה היא לא תמיד פסיביות מוחלטת. לפעמים מה שמחזיר לנו אנרגיה הוא דווקא לעשות משהו שמפעיל אותנו - אבל לא דרך דרישה, אלא דרך בחירה.

מה עושים? מבשלים מתכון מורכב שלא היינו מעיזים להכין ביום רגיל. מציירים, מנגנים, לומדים משהו קטן. צוללים לספר מקצועי שמסקרן אותנו כבר חודשים, מתחילים ללמוד קוריאנית בדואולינגו, כי למה לא בעצם? העניין הוא לא להפוך את החופשה לעוד מסלול הישגים. אתם לא צריכים לסיים קורס, "לנצל את הזמן", או להפוך את ה-Staycation לפרויקט עם יעדים ומדדים.

המטרה היא להחזיר לעצמנו משהו שהשגרה לוקחת מאיתנו בשקט - סקרנות, משחקיות, תחושת בחירה, והיכולת לעשות משהו פשוט כי בא לנו.

רגע לפני הסוף, תעשו טקס כניסה

אם אתם באמת רוצים שה-Staycation תעבוד, אל תתנו לה פשוט להתחיל.
תכריזו עליה 📢

זה לא חייב להיות משהו גדול. אפשר לסגור את המחשב ולהכניס אותו לארון, להחליף מצעים, לקנות פרחים, להכין פלייליסט ל-Day Off, כי למוזיקה יש כוח אדיר בשינוי אווירה. אפשר לכתוב על דף משפט אחד פשוט, "בשלושת הימים הקרובים אני לא מתקתקת את החיים. אני פשוט חיה אותם".

כן, זה קצת טקסי. אבל לפעמים המוח צריך סימן ברור כדי להבין שהפעם אנחנו באמת מתכוונים. ובאותה מידה, כדאי גם לעשות טקס יציאה. לא לחזור מהחופשה הביתית ישר לתוך 120 מיילים ותחושת מחנק. לתת לעצמכם שעה לסדר, לנשום, לפתוח מחשב לאט, להבין מה באמת חשוב ומה רק צועק חזק.

כי חופשה טובה היא לא רק איך נכנסים אליה, היא גם איך חוזרים ממנה בלי למחוק אותה תוך עשר דקות. היא לא נמדדת בכמה קילומטרים התרחקתם מהבית, אלא בכמה הצלחתם להתרחק מהשגרה שלכם בתוך הראש.

אז אם הקיץ הזה אתם לא עולים על מטוס, אל תוותרו על החופשה שלכם.
תעצרו, תכריזו על Staycation, ותנו לעצמכם את האוויר שאתם כל כך צריכים (הוא קרוב יותר ממה שנדמה לכם).

תודה שהייתם איתי בסדרת הקיץ הזו.

ניפגש בניוז הבא,
נעמה

Share

ותודה מיוחדת לחברתי הטובה מור עיני הברלינאית, שהנחילה לי, כמו הרבה דברים טובים אחרים, גם את סודות אומנות ה-Staycation.

היי חברים,

בשבוע שעבר פתחנו את סדרת הקיץ שלנו עם השאלה למה אנחנו חוזרים עייפים מחופשות? (ולא, התשובה היא לא רק “כי נסענו עם הילדים”, למרות שזו בהחלט השערה מחקרית מעניינת).

דיברנו על ארבעת המרכיבים הפסיכולוגיים של התאוששות אמיתית לפי פרופ’ זוננטאג - התנתקות, רגיעה, אוטונומיה ומיומנות. או במילים פשוטות יותר, מה צריך לקרות כדי שנחזור מחופשה רעננים, ולא רק עם בטן מלאה מהבופה ו-200 תמונות חדשות בענן…

אז נניח שאתם כבר בשלב הבא - היומן פתוח, גם אתרי הבוקינג, קבוצת הוואטסאפ המשפחתית כבר מתנהלת כמו חמ"ל, ואתם מנסים לתכנן את החופשה הקרובה. או לפחות למצוא סופ"ש אחד שייתן למוח שלכם תחושה שמישהו עדיין דואג לו.

הנה שאלה ששווה רגע לעצור, ולחשוב עליה -

כי לנפוש בטבע זה טוב, את זה אנחנו כבר יודעים. אף אחד לא צריך מחקר כדי להבין שעדיף לשבת מול הים מאשר מול אקסל פתוח עם 17 טאבים לידו.

אבל בשנים האחרונות הולך ומצטבר מחקר מעניין סביב מה שנקרא Blue Spaces - מרחבים כחולים, ים, אגמים, נחלים, נהרות, בריכות ואפילו אקווריומים. ומה מסתבר? שמבין כל הנופים שהטבע מציע לנו, למים יש כנראה אפקט מרגיע וחזק במיוחד.

אז רגע לפני שאתם סוגרים את החופשה הבאה, שווה להוסיף עוד שאלה אחת לרשימה, לצד "איפה יש ביטול חינם?" ו"האם ארוחת הבוקר סבירה?", והיא - איזו תפאורה באמת עוזרת למערכת העצבים שלנו להוריד הילוך?

ולמים, מסתבר, יש תשובה די משכנעת.

תכינו אספרסו קר ובואו נצלול,
נעמה

Subscribe now

מה שתי דקות מול מים כבר יכולות לעשות?

באחד הניסויים מהשנים האחרונות, חוקרים בדקו מה קורה לגוף כשאנשים מסתכלים על מים בטבע למשך פחות משתי דקות. לא מדיטציה של שעה, לא ריטריט במדבר, וגם לא נשימות עם קערות טיבטיות. פשוט מבט קצר על מים.

והתוצאה די מיינד-בלואינג - גם בפרק זמן קצר שכזה נמצאה ירידה בלחץ הדם ובקצב הלב, לצד תחושת רגיעה גבוהה יותר. כלומר, הגוף קיבל מסר ברור שאפשר להוריד הילוך ושאין כרגע סכנה במרחב (מקסימום שני אנשים עם מטקות בחוף, אבל זה כבר למחקר אחר).

ומה שמעניין אפילו יותר, הוא שבחלק מההשוואות, התבוננות במים הייתה מרגיעה יותר מהתבוננות בעצים, דשא או נוף טבעי (ללא מים). לא שזה מבטל את היער, כן? אבל יש משהו במים, בתנועה המחזורית שלהם, באור, בהשתקפות, בצליל ובמרחב הפתוח, שנראה כאילו לוחץ למוח על כפתור שהרבה זמן לא מצאנו.

במילים אחרות, ככל שמרחב המים שאנחנו מביטים בו רחב יותר, כך תחושת השלווה יכולה להיות עמוקה יותר.

הביולוג הימי וואלאס ג’יי ניקולס קרא לזה בספר המעולה שלו “Blue Mind” - מצב רגוע, פתוח ומעט מדיטטיבי, שאנחנו עשויים לחוות כשאנחנו נמצאים ליד מקור מים, בתוכם או אפילו רק מביטים בהם (בתמונה).

ופייר? תמיד אהבתי מים, אבל לא הייתי מנחשת ששתי דקות של ישיבה מול הים יכולות להספיק כדי לעזור למערכת העצבים הפאראסימפתטית (שם מפוצץ למערכת שאחראית על פעולות הרגעה, האטה וריפוי כשהגוף שלנו נמצא במנוחה) לעבור מכוננות לרגיעה.

מהאקווריום ועד לחדר הניתוח

אוקיי, אבל למה דווקא מים? כאן נכנסת הזווית האבולוציונית.

במשך רוב ההיסטוריה האנושית, מים לא היו רק "נוף יפה". הם היו סימן לחיים - מים לשתייה, לצמחיה, לבעלי חיים. מים שאפשר לבשל איתם, לנוע לידם או להתיישב סביבם. כשבני אדם ראו מים, המשמעות הייתה “יאיי, יש סיכוי שנשרוד עוד יום“.

ובמונחים של מערכת עצבים - זה חתיכת פוש נוטיפיקיישן מרגיע.

ההשערה היא שהמוח שלנו עדיין נושא משהו מהזיכרון האבולוציוני הזה. גם אם היום אנחנו לא צריכים למצוא נחל כדי לא להתייבש, אלא פשוט לפתוח ברז, להזמין מים מינרלים באפליקציה, או לנהל ויכוח משפחתי קבוע על מי שוב שכח למלא את הבריטה.

במחקרים נוספים בדקו איך חשיפה למים, או אפילו רק לתמונות ונופים שיש בהם מים, משפיעה על אנשים במצבים של סטרס ממשי. אחד הממצאים המפורסמים בתחום מגיע מעולם בתי החולים - מטופלים שהתאוששו מניתוח לב פתוח והביטו בתמונות טבע עם מים דיווחו על פחות חרדה, וביקשו פחות משככי כאבים חזקים, בהשוואה למטופלים שהביטו באמנות אבסטרקטית, לוח לבן או נוף של יער.

גם בתחום רפואת השיניים יש ממצא מעניין - במחקר קלאסי שבדק מטופלים לפני ניתוח מורכב, נמצא שצפייה באקווריום סייעה להפחית חרדה ואי-נוחות יותר מצפייה בפוסטר, והיפנוזה לא הוסיפה הרבה מעבר לאפקט המרגיע של האקווריום עצמו.

כלומר, האקווריום במרפאת שיניים נמצא שם לא רק ליופי, יש לו ליטרלי תפקיד חשוב בהרגעה שלנו.

אז כחול או ירוק? 🤔

כאן חשוב לומר שזה לא קרב.

ירוק עושה לנו טוב, מאוד. יערות, פארקים, שבילים וטבע קשורים בלא מעט מחקרים להפחתת סטרס, שיפור מצב הרוח, הקשב, ותחושת פליאה כללית. אבל אם השאלה היא "מה יכול לעזור לגוף להוריד הילוך מהר, במיוחד כשאנחנו מחפשים רגיעה?" - מרחבים כחולים נותנים פה פייט רציני.

ים, אגם, נחל, בריכה, מזרקה, אפילו אקווריום כמו שלמדנו - קחו את מה שמתאפשר לכם בין משימה למשימה. המוח לא תמיד צריך את החופשה הכי רחוקה, לפעמים הוא רק צריך שתי דקות מול מים.

וזה אולי הסוד שלהם. הם מאפשרים לנו להיות, גם אם לכמה רגעים, במצב נדיר מאוד - נוכחים וקצת יותר רגועים.

בשבוע הבא, בפרק השלישי והאחרון בסדרת הקיץ שלנו, נלך צעד אחד פנימה ונדבר על מה עושים אם אי אפשר לטוס, אין כח לארוז, והחופשה הכי זמינה כרגע היא זו שלא דורשת דרכון? נכיר את אמנות ה-Staycation, איך לנוח, להתאוורר ולמלא מצברים בלי לעבור בנתב״ג, בלי לארוז מזוודות, ובלי לגלות שקרם ההגנה התפוצץ בתוך התיק.

שיהיה סופ״ש כחול ומרגיע,
נעמה

Share

היי חברים,

הקיץ כבר כאן, ואיתו מגיע אחד הרפלקסים הכי מוכרים בעולם העבודה המודרני - אחרי חודשים של עומס, דד-ליינים, ופגישות (בעיקר כאלה שיכלו להסתכם במייל…), הגוף מתחיל לשדר לנו מסר ברור, "אני חייב חופשה, עכשיו“.

אז אנחנו סוגרים את הלפטופ, אורזים מזוודה, מודיעים לכולם ש"הפעם אנחנו באמת מתנתקים", ומדמיינים את עצמנו חוזרים קצת יותר שזופים, רגועים יותר, ועם סבלנות מחודשת לכל הדברים הקטנים שמצליחים להוציא אותנו מאיזון בעבודה.

ולפעמים זה באמת עובד. אנחנו מגיעים ללוקיישן יפה, עם אחלה אוכל, מצליחים אפילו לקרוא כמה עמודים מהספר שיושב לנו חודשים על השידה, וחוזרים הביתה עם התחושה הנעימה הזאת של, "אוקיי, התאפסתי".

רק שאז קורה הדבר המעצבן הזה. שבוע אחרי שחזרנו, אולי שבועיים אם היקום במצב רוח נדיב, היומן מתחיל להתמלא שוב, המיילים נערמים, המשימות חוזרות לנשוף לנו בעורף, ואנחנו מוצאים את עצמנו בוהים במסך ותוהים "רגע, לא הייתי בחופשה לפני שנייה? לאן זה נעלם?".

וככה נולד המשפט האבסורדי והמדויק, "אני צריכה חופש מהחופשה".

אז בגלל שאנחנו נכנסים לעונה הכי חמה של השנה, החלטתי להקדיש את שלושת השבועות הקרובים לסדרת קיץ מיוחדת על חופשות ומנוחה.

נדבר על המדע שמאחורי התאוששות, נבדוק מה עושה למוח שלנו יותר טוב (נוף כחול או ירוק?), ובסוף נגיע גם לאמנות ה-Staycation - איך נחים מבלי לעבור בנתב"ג, בלי תור לבידוק, למרות שהנפש כבר מזמן פתחה סקייסקאנר.

אבל היום נתחיל מהשאלה הבסיסית -
למה כל כך הרבה מאיתנו חוזרים מחופשה עייפים? ומה המוח שלנו באמת צריך כדי לנוח?

תכינו קפה קר ובואו נצלול🧋

נעמה

Subscribe now

חופשה היא לא מַטְען נייד

תכירו את פרופ’ סבינה זוננטאג (Sabine Sonnentag), אחת החוקרות המובילות בעולם בתחום ההתאוששות מעבודה. בגדול, אם לעולם המנוחה היה ועד מנהל, היא הייתה יושבת בראש השולחן עם כוס תה, מבט חמור ואפס סבלנות לאנשים שעונים למיילים מהבריכה.

המחקרים שלה ושל חוקרים נוספים בתחום מוכיחים משהו שאנחנו אולי מרגישים בגוף, אבל לא תמיד יודעים להסביר - שחופשה היא לא פינוק, לא בונוס, ולא מותרות של אנשים שיש להם זמן וכסף. חופשה היא צורך ביולוגי-תפקודי קריטי שעוזר לנו להתאושש, לתפקד, לחשוב בבהירות ולא לקרוס לתוך מצב קבוע של "רק עוד שבוע עמוס וזה נרגע" (ספוילר - זה כמעט אף פעם לא נרגע).

אבל, חשובה ככל שתהיה, היא גם לא קסם.

אחד הממצאים המעניינים במחקר של זוננטאג הוא מה שהיא מכנה "אפקט הדעיכה" - ההשפעה החיובית של חופשה על הרווחה והאנרגיה שלנו נוטה להיעלם די מהר אחרי החזרה לעבודה. לא אחרי שנה או רבעון, לפעמים כבר אחרי שבועיים עד ארבעה שבועות (מהרגע שחזרנו).

כי בואו, כמה מאיתנו מתייחסים לחופשה כמו לתחנת טעינה שנתית - מגיעים אליה על אחוזים נמוכים, מתחברים לשבוע, חוזרים בתחושה שאנחנו שוב על 100%, ומקווים שזה יספיק עד החגים.. אבל המוח שלנו לא עובד ככה, כי התאוששות היא לא אירוע חד-פעמי אלא תחזוקה שוטפת. וכשאין לנו תחזוקה כזאת בשגרה, גם החופשה הכי יפה בעולם הופכת בסוף לעוד הפסקה קצרה בין עומס לעומס.

וכאן בדיוק אנחנו מתחילים ליפול.

שלוש הטעויות שכולנו עושים בדרך לחוף

הבעיה היא שרובנו לא יוצאים לחופשה מתוך מצב של שקט. אנחנו יוצאים אליה מתוך מינוס עמוק של אנרגיה, עם מוח שעדיין רץ על אותן התראות, דאגות ותחושת דחיפות. לכן לא מספיק להחליף נוף, צריך להבין מה בדיוק אנחנו ממשיכים לעשות גם כשאנחנו כבר "בחופש".

ופה, מתוך המחקר על התאוששות, אפשר לסמן שלוש טעויות שחוזרות על עצמן:

1. אנחנו מתרחקים מהמשרד, אבל לוקחים אותו איתנו בראש
   אפשר להיות פיזית ביוון, בתאילנד או בצימר בגליל עם בריכת אינפיניטי, ועדיין להיות מנטלית במשרד. אם הראש שלכם מנסח את המייל של יום ראשון, מתכנן איך לענות ללקוח, או עושה סימולציה לשיחה לא נעימה עם מישהו מהעבודה, מבחינת רמות הקורטיזול (הורמון הסטרס) בדם, המוח לא באמת יצא לחופשה. הוא פשוט עובד עם נוף יפה (ויקר) יותר. לזה קוראים התנתקות פסיכולוגית (Psychological Detachment), היכולת לא רק להפסיק לעבוד, אלא להפסיק לחשוב על העבודה. וזה החלק הקשה באמת, כי לסגור לפטופ זו פעולה טכנית, אבל לסגור את כל הטאבים הפתוחים בראש? גוד לאק 🤞🏼

1. אנחנו בונים יותר מדי על "החופשה הגדולה"
   יש לנו נטייה לדחות התאוששות כמו שדוחים את התור לשיננית, "נחזיק עוד קצת, ואז נטפל בזה כמו שצריך״. אז אנחנו מושכים עוד שבוע עמוס, עוד חודש משוגע, עוד רבעון קשוח, עד שיוצאים סוף סוף אל החופשה המיוחלת. רק שזו מגיעה כשהמערכת כבר שחוקה מאוד, ואז אנחנו מצפים ממנה להמון - שתרגיע אותנו, תשקם, תאפס, תרפא, תחזיר לנו את שמחת החיים והאינרציה, ואולי גם תפתור כמה שאלות קיומיות על הדרך. זו ציפייה קצת לא הוגנת משבעה ימים באיטליה עם הילדים. אם בשגרה אין לנו אפילו רגעים קטנים של התאוששות, החופשה הופכת לפלסטר יוקרתי על מערכת שצריכה טיפול קבוע.

   
   

2. דווקא כשאנחנו הכי צריכים לנוח, הכי קשה לנוח לנו
   זה נקרא פרדוקס ההתאוששות, והוא אולי הפרדוקס הכי מעצבן בסיפור הזה - ככל שאנחנו בלחץ גבוה יותר, כך אנחנו צריכים יותר התאוששות. אבל ככל שאנחנו בלחץ גבוה יותר, ככה קשה לנו יותר להתנתק. הסטרס לא אומר, "אהה, את בחופשה? לא ידעתי! אחזור ביום ראשון". הוא ממשיך לפעול ברקע, לצד גוף דרוך וראש שעדיין מחפש בעיות. המערכת מתנהגת כאילו עוד רגע ייכנס משהו דחוף, גם אם הדבר הכי קריטי כרגע הוא להחליט אם מזמינים עוד צ’יפס. ולכן לאנשים שחוקים מאוד לא תמיד מספיקה מנוחה "ספונטנית". לפעמים צריך לתכנן אותה כמעט באגרסיביות - לחסום זמן ביומן, להוריד התראות, להחליט מראש מתי כן ומתי לא בודקים דברים דחופים, ובעיקר לא למכור לעצמנו את השקר הקטן ש”אני רק מציצה רגע במייל”.

אז מה המוח באמת צריך כדי להתאושש?

זה בדיוק המקום שבו צריך לשנות את השאלה.

לא "כמה זמן החופשה?", "כמה רחוק טסים?" או "כמה יפה המלון?". השאלה החשובה יותר היא -
איזה סוג של התאוששות המוח שלנו באמת מקבל שם?

לפי המחקר בתחום, התאוששות טובה נשענת על כמה חוויות פסיכולוגיות מרכזיות. הן לא חייבות לקרות כולן, כל הזמן, בכל חופשה. אבל כשאנחנו מתעלמים מכולן - אנחנו עלולים לחזור עם אותה מערכת הפעלה בדיוק, רק עם עוד 200 תמונות בענן.

אז במקום לחשוב על חופש כעל "לא לעבוד", שווה לחשוב עליה כעל ארבעה מצבים שהמוח צריך לפגוש:

• OFF - התנתקות אמיתית
  לא רק להיות רחוקים מהמשרד, אלא (לנסות) להיות רחוקים מהמחשבה על המשרד. זה אומר לנסות לייצר מרחב שבו העבודה לא מקבלת במה מרכזית אצלנו בראש. לא לפתור בעיות תוך כדי ארוחת בוקר, לא להריץ תסריטים על יום ראשון בזמן שהילדים בבריכה, ולא לבדוק "רק משהו קטן" ואז לגלות שחצי שעה רק עברת על מיילים. וברור לי שזה לא קל. בטח לא לעצמאים, מנהלות, הורים, אנשים עם אחריות, או כל מי שהמוח שלו מתפקד כמו ועדת חריגים 24/7. אני יכולה לשתף במשהו קטן שעובד לי - להסתובב עם מחברת קטנה בתיק (כן, גם בחופשה). כל פעם שעולה לי מחשבה של "אסור לי לשכוח לעשות את זה", אני כותבת אותה. לא מטפלת בה, לא פותחת משימה או זימון ביומן, רק כותבת. עצם זה שהמחשבה יצאה מהראש ועברה לדף כבר מפחית קצת את הרעש.

  
  

• CALM - רגיעה פיזיולוגית
  יש מנוחה שהיא לא דרמטית, לא אינסטגרמית, ולא חייבת לכלול ריזורט, חלוק לבן או קערת פירות חתוכים במחיר של ארוחת ערב. לפעמים היא כל מה שעוזר לגוף להוריד הילוך - לקרוא ספר, לעשות הליכה, לנהל שיחה נעימה, לשמוע מוזיקה, לשבת מול הים, או לבהות בתקרה בלי להרגיש שצריך להפוך גם את זה ״לפרויקט עם תובנות״. כי הרבה פעמים אנחנו לא רק עייפים בראש, אנחנו חיים פיזית על עוררות גבוהה מדי (עוד קפה, עוד התראה, עוד משימה), כאן המטרה היא לא לעשות "משהו מועיל", אלא ללמד את הגוף שאין כרגע נמר בחדר.

  
  

• MY WAY - שליטה ואוטונומיה
  אחד הדברים הכי שוחקים בעבודה הוא לא רק העומס, אלא התחושה שהזמן שלנו לא באמת שלנו. מישהו קובע איתנו פגישה, משהו דחוף נכנס, משימה זזה, לו"ז משתנה, והיום כולו הופך למשחק טטריס מייאש. בחופשה, אחד הדברים המרפאים הוא דווקא הפשטות של הבחירה - אם לקום ב-8 או ב-11, אם לאכול במלון או לחפש בית קפה מקומי, אם לצאת לטייל או להישאר רגל על רגל עם ספר טוב. הטיפ כאן קטן אבל חשוב - אל תהפכו חופשה לעוד פרויקט ניהול, תשאירו מקום לספונטניות, לשיטוט, לצהריים שמתארכים וגם לשום דבר מיוחד.

  
  

• MASTERY - תחושת מיומנות
  זה החלק הכי פחות אינטואיטיבי בעיניי. אנחנו חושבים שמנוחה טובה היא בהכרח לא לעשות כלום, ולפעמים זה באמת בדיוק מה שאנחנו צריכים. אבל המחקר על התאוששות מראה שגם פעילויות שיש בהן אתגר קטן, למידה או תחושת התקדמות יכולות להטעין אותנו מאד. משהו שאנחנו בוחרים לעשות, שמעניין אותנו ונותן תחושה של מסוגלות - שיעור גלישה, טיול קצת מאתגר, סדנת קרמיקה, בישול של משהו חדש, ציור, נגרות, ספורט, אפילו לגו אם יש לכם סבלנות.

אז מה עושים עם זה כבר השבוע?

השורה התחתונה היא שאנחנו צריכים להפסיק לצפות מהחופשה הגדולה להציל אותנו, ולהתחיל לבנות שגרת התאוששות יומיומית, חכמה ועקבית.

לא במקום חופשות, חלילה. אני לא כאן כדי לפגוע בתעשיית המלונאות (ובזכות הבסיסית של כל אדם להזמין קינוח בצהריים בלי להסביר את עצמו), אלא בנוסף. כי אם נחכה רק לחופשה הגדולה, נגיע אליה מרוקנים, נעמיס עליה יותר מדי, ונחזור ממנה בתחושה שהיא הייתה קצרה מדי, יקרה מדי, ולא סיפקה את הסחורה ביחס לציפיות שתלינו בה.

אז הנה אתגר קטן לסופ”ש הקרוב:

בשבוע הבא נמשיך לחלק השני בסדרת הקיץ, ונצלול לתפאורה של החופשה - מה עושה לנו יותר טוב, נוף כחול או ירוק? ים או יער? בריכה או שביל? ומה המדע אומר על הסביבה שהמוח שלנו הכי אוהב להתאושש בתוכה?

עד אז, שיהיה שבוע של ניתוק פסיכולוגי אמיתי.

נעמה

Share

אני רוצה לפתוח בוידוי קטן, כדי שנניח אותו על השולחן כבר עכשיו -
אני לא כותבת לכם את הניוזלטר הזה ממגדל השן של "פעם היה פה יותר טוב".

אני כותבת אותו בתור מי שלא באמת מצליחה לדמיין את החיים המקצועיים שלה כרגע בלי קלוד, ג'מיני ועוד כמה אייג'נטים שרצים אצלי ברקע. הם עוזרים לי לחשוב, לסדר, לנסח, לקצר תהליכים, ולפעמים גם להרגיש שיש לי עוד זוג ידיים. או לפחות עוד מוח קטן שעובד משמרת לילה.

וזה, בינינו, לא דבר רע בתקופה שבה לכולנו יש יותר טאבים פתוחים מאוויר לנשימה.

ודווקא מהמקום הזה, שלא מפחד מטכנולוגיה ומעריך את היעילות שהיא מביאה, נתקלתי לאחרונה במאמר מרתק של MIT Sloan שהדליק לי נורה קטנה בראש 💡

לא נורה אדומה של "לעצור הכל ולחזור ליונות הדואר", יותר כמו נורת אזהרה עדינה, שאומרת - רגע, מי פה עובד בשביל מי?

המאמר מדבר על תופעה שפרופ' אריק סו (Eric So) מ-MIT מכנה AI Gravity - כוח משיכה כמעט בלתי נראה, שגורם לנו להעביר עוד ועוד חלקים מהחשיבה שלנו ל-AI. או במילים אחרות, לעשות למוח שלנו מיקור חוץ קוגניטיבי (Cognitive Outsourcing).

וזה לא כי אנחנו עצלנים או טיפשים, זה קורה כי זה פשוט כל כך מפתה. אתם מכירים את זה טוב, "תעזור לי עם הניסוח", "תוסיף פה עוד חשיבה אסטרטגית", "תן לי כיוון ראשוני", או פשוט "תעשה לי סדר". בקשה קטנה, ועוד אחת, ועוד אחת. ופתאום, בלי ששמנו לב, עזרה קטנה הופכת להרגל והרגל הופך לתלות.

זה נגע לי בבטן הרכה, כי זה הזכיר לי את אחד העקרונות הראשונים שלמדתי בקורס מדעי המוח - Use it or lose it (תשתמשו בזה, או שתאבדו את זה).

המוח שלנו גמיש, לומד ומסתגל. אבל הוא גם חסכן אנרגטי בצורה כמעט מעליבה. עד כדי כך, שאם מישהו אחר עושה בשבילו את העבודה הקשה, הוא לא מתעקש לשמור על השריר פועל מטעמי נוסטלגיה. הוא פשוט אומר, "מעולה, תקראו לי כשצריך אותי".

והשאלה היא, מה קורה כשאנחנו קוראים לו פחות ופחות? מה קורה לחשיבה שלנו כשאנחנו מדלגים שוב ושוב על שלב המאמץ? ואיך ממשיכים להשתמש בכלים האלה בלי לתת להם להחליף את החלק הכי חשוב שלנו, היכולת לחשוב?

תכינו קפה ובואו נצלול.

נעמה

Subscribe now

זו לא עצלנות, זה כוח המשיכה של ה-AI

כדי להבין את ה-AI Gravity, פרופ׳ סו מצביע על שלושה כוחות שפועלים עלינו במקביל. כל אחד מהם הגיוני בפני עצמו, אבל ביחד, הם כבר מתחילים להיות מדרון חלקלק:

1. הראשון הוא הכי אנושי שיש, הרצון לחסוך מאמץ מנטלי - המוח שלנו אוהב יעילות. הוא לא רואה סיבה לבזבז אנרגיה על משהו שאפשר לפתור מהר יותר, קל ונקי יותר. וככל שכלי ה-AI משתפרים - כותבים יותר טוב, מסכמים מהר יותר, מציעים רעיונות יותר משכנעים, כך גדל הפיתוי לתת להם לקחת עוד משימה, ועוד אחת. לא מתוך עצלות, מתוך היגיון.
   

2. לזה מצטרף הלחץ להצליח ולהספיק יותר - אנחנו חיים בעולם שבו "טוב" כבר לא תמיד מספיק. צריך הכל מהר, חד, מרשים, מדויק, יצירתי, ואם אפשר מוגש עד סוף היום. בתוך הדבר הזה, AI מרגיש כמו יתרון תחרותי - כלי שמאפשר לנו להיראות יותר מוכנים, חכמים ובשליטה. ומי רוצה להיות האדם היחיד בחדר שעדיין עובד "רק עם המוח", כשכולם מסביב מגיעים עם יתרון לשוק?
   

3. והכוח השלישי הוא אולי הכי מתעתע, והוא שאנחנו כבר לא באמת יודעים מי משתמש במה - אם הקולגה שלי מגישה מסמך מבריק, היא כתבה אותו לבד? עם קלוד? עם GPT? אולי עם צוות שלם של סוכנים שעבדו עליו בזמן שהכינה קפה? אין לדעת, אבל הרף עולה משמעותית. וכשהרף עולה, קשה מאוד לא להיכנס גם למשחק. הדרישה לפרודוקטיביות הופכת לכמעט בלתי ניתנת לעצירה, וככה, בלי החלטה דרמטית, אנחנו נשאבים פנימה.

בקיצור, זה לא שאנחנו בוחרים לוותר על החשיבה שלנו. זה פשוט שכל המערכת סביבנו מתגמלת אותנו כשאנחנו עושים לה אאוטסורסינג.

מה קורה למוח כשהבינה חושבת ראשונה?

ואיך זה משפיע על החשיבה שלנו?

במחקר קטן שנערך בשנה שעברה ב-MIT, החוקרים ביקשו מ-54 נבדקים לכתוב חיבורים בתנאים שונים - חלק כתבו לבד, חלק נעזרו במנוע חיפוש, וחלק כתבו בעזרת ChatGPT. בזמן הכתיבה, החוקרים מדדו את הפעילות המוחית שלהם באמצעות EEG.

והממצאים היו, איך נאמר, לא בדיוק מרגיעים:

1. ככל שהסיוע החיצוני היה גדול יותר, כך נמדדה פחות קישוריות מוחית במשימה. המשתתפים שכתבו לבד, הראו את הקישוריות המוחית הגבוהה ביותר, אלו שנעזרו במנוע חיפוש היו באמצע, ואלו שכתבו עם ChatGPT הראו את המעורבות הנמוכה ביותר.
   

2. לפי המחקר, 83% מהמשתתפים שנעזרו ב-AI לא הצליחו לזכור או לצטט אפילו משפט אחד מתוך החיבור, שהם עצמם הגישו כמה דקות קודם. כלומר, הטקסט עבר מהמסך למשימה, אבל לא בהכרח עבר דרך המוח.
   

3. הממצא המטריד ביותר הגיע דווקא אחר כך, כשהמשתתפים התבקשו לכתוב שוב, הפעם בלי עזרת AI. מי שהשתמשו קודם בצ'אט הראו קישוריות מוחית חלשה יותר לעומת אלו שהתאמנו קודם בכתיבה ובחשיבה עצמאית. במילים אחרות, מיקור החוץ הקוגניטיבי לא נשאר רק בתוך המשימה עצמה, הוא השאיר אחריו עקבות.

וזה בעיניי הסיפור האמיתי. כי כשאנחנו מדלגים על החיכוך, אנחנו לא מדלגים רק על אי-הנוחות, אלא גם על מה שנבנה בתוכה - זיכרון, הבנה, בעלות, אינטואיציה, קול פנימי ושיקול דעת. כל הדברים שלא תמיד רואים בתוצר הסופי, אבל הם בדיוק מה שהופך אותנו לאנשים שמסוגלים לייצר תוצר טוב גם בפעם הבאה.

הידע שאי אפשר להכניס לפרומפט (עדיין)

פרופ' סו מזהיר מפני תופעה שהוא מכנה קריסת מיומנויות (Skills Collapse). וזו נקודה חשובה, כי מיומנות לא נעלמת ברגע אחד. היא לא קמה בבוקר, אורזת תיק ואומרת "היה נחמד". היא פשוט נשחקת בשקט, בכל פעם שאנחנו מפסיקים להפעיל אותה.

זה נכון לכתיבה.
זה נכון לחשיבה ביקורתית.
זה נכון ליכולת שלנו לנסח עמדה.
זה נכון לפתרון בעיות.

וזה נכון במיוחד למה שנקרא ידע סמוי (Tacit Knowledge), שהוא כל מה שאנחנו יודעים, אבל לא תמיד יודעים להסביר. כמו היכולת לקרוא חדר, להבין את מה שלא נאמר בפגישה (הסאבטקסט), להרגיש מתי רעיון עדיין לא בשל, להבחין בין טקסט "נכון" לבין טקסט שיש בו נשמה, לדעת מתי לקוח אומר "מעניין" אבל בעצם מתכוון ל-"לא באמת הבנתי למה זה קריטי לי".

וזה בדיוק האזור שבו היתרון האנושי שלנו עדיין חי. כי הבינה המלאכותית מצוינת בעיבוד של ידע גלוי - עובדות, נתונים, טקסטים ודפוסים. אבל היא פחות טובה במה שנבנה רק מתוך ניסיון, הקשר, אינטואיציה, שיקול דעת, וחיכוך עם מציאות שלא תמיד נכנסת יפה לפרומפט (כרגע).

במילים פשוטות, ה-AI יכול לעזור לנו לעבוד טוב יותר, אבל אם ניתן לו לעשות במקומנו את כל ההתמודדות, הוא לא ייקח מאיתנו רק את המשימה, הוא ייקח איתו גם את האימון.

החיכוך הוא לא באג, הוא חדר כושר למוח

אז מה עושים עם זה? קודם כל, נושמים 🧘

זה לא ניוז שמציע לכם למחוק את כל האפליקציות ולעבור למחברת משובצת ועיפרון. גם פרופ' סו לא מציע התנזרות מטכנולוגיה, אלא משהו הרבה יותר ריאלי - שימוש מודע יותר.

הנה שלושה צעדים קטנים שאפשר להתחיל ליישם כבר השבוע, כדי להגן על מה שסו קורא לו "ההון הקוגניטיבי" שלנו:

#1 תנו כבוד למאמץ (Value the Struggle)
בעולם שמנסה להפוך את הכל לקל, מהיר וחלק יותר, אנחנו נוטים לשכוח שמאמץ מחשבתי הוא לא באג בתהליך, הוא פיצ'ר. ההתלבטות, הטיוטה הגרועה, המשפט שלא יושב, הניסיון להסביר לעצמנו מה בעצם אנחנו חושבים - כל אלו הם לא בזבוז זמן, הם אימון. "חיכוך קוגניטיבי" הוא אחד המנגנונים המרכזיים שבונים חשיבה ביקורתית, ואם אנחנו מדלגים עליו שוב ושוב, רק כי אפשר לקבל תשובה יפה תוך שלוש שניות, אנחנו אולי מרוויחים תוצר מהיר יותר, אבל מפסידים את השריר שנבנה בדרך.

#2 אל תבזבזו את הזמן שה-AI חסך לכם רק על עוד עבודה
אם ה-AI חסך לכם שעה של עבודה סיזיפית - מדהים, באמת. השאלה היא מה אתם עושים עם השעה הזו. אפשר לדחוס עוד משימות, להפוך אותה לעוד פגישה, עוד טאב, עוד מייל, ולהרגיש מאוד יעילים בזמן שאנחנו רק מעמיסים על עצמנו עוד קצת. אבל אפשר גם להשתמש בזמן הזה כדי לחזק מיומנויות שאי אפשר להעתיק בקלות, כמו ניהול מו״מ, הקשבה עמוקה, משוב איכותי, כתיבה בקול שלכם, חשיבה אסטרטגית, היכולת לפצח ממשקי עבודה, תהליכים וסגנונות תקשורת מורכבים. פרופ' סו קרא לזה מיומנויות החתימה האנושיות שלכם (Signature Skills). אותם אזורים שבהם לא מספיק "לדעת", ומתבססים על ידע סמוי ששום אלגוריתם לא יכול עדיין לשכפל.

#3 תהפכו את ה-AI למאמן, לא לקבלן ביצוע
במקום לבקש ממנו מיד "תכתוב לי", "תסכם לי", "תחשוב בשבילי", "תן לי את התשובה", נסו מדי פעם לבקש ממנו להיות חונך (Tutor). לא זה שנותן לכם את הפתרון על ההתחלה, אלא זה שעוזר לכם לחשוב. שואל שאלות, מאתגר הנחות, מצביע על נקודות חולשה, ומלווה אתכם בדרך לתשובה במקום לקפוץ ישר לסוף. למשל, "תשאל אותי שאלות שיעזרו לי להבין מה אני חושבת", "אל תיתן לי פתרון עדיין, תאתגר את ההנחות שלי", "תן לי שלוש נקודות חולשה ברעיון הזה", "תעזור לי לבנות את הטיעון, אבל אל תכתוב אותו במקומי", "תשאל אותי מה חסר לפני שאתה מציע ניסוח". זה אולי שינוי קטן בפרומפט, אבל גדול ביחסים ביניכם.

בשורה התחתונה, AI הוא לא באמת הבעיה.
גם לא הרצון להיעזר בכלים חכמים, כדי לעבוד טוב יותר.

הבעיה מתחילה כשאנחנו כבר לא שמים לב איפה נגמר הכלי, ואיפה מתחילה היכולת שלנו.
כי הבחירה היא עדיין שלנו. אנחנו יכולים להשתמש בטכנולוגיה כדי לפתח את המיומנויות שחשובות לנו, או לתת לה לנהל אותנו בשקט. בסוף, המטרה היא לא להיות פחות טכנולוגיים, אלא להישאר יותר אנושיים בתוך הטכנולוגיה.

או כמו שפרופ׳ סו סיכם את זה במילים שלו:

וזו בעיניי השאלה שכדאי לקחת מכאן - איפה ה-AI באמת מרחיב אתכם? איפה הוא עוזר לכם לחשוב טוב יותר, רחב יותר ועמוק יותר? ואיפה, בלי לשים לב, הוא התחיל לחשוב במקומכם?

שלכם,
נעמה

למי שרוצה להעמיק - המאמר של MIT Sloan על AI Gravity פורסם בתחילת החודש, ביוני 2026, תוכלו למצוא אותו פה. והספר של פרופ׳ סו, The Collision: What AI Does to Us, צפוי לצאת באוקטובר הקרוב.

Share

הניוז של השבוע התחיל משיחת טלפון עם חברה שלי, ד' (השם המלא שמור במערכת), שסיפרה לי על חברה קרובה שלה - אישה חכמה, עם משרה בכירה בהייטק, משכורת מהסוג שגורם לבנק לחייך, בן זוג שהיא אוהבת ושלושה ילדים מהממים.

על הנייר, היא סימנה "וי" כמעט על כל תחנה שהחיים המודרניים אוהבים למדוד - קריירה טובה, משכורת שמכניסה קצת אוויר למערכת (גם אם יוקר המחיה דואג להוציא אותו בחזרה), משפחה מתוקה ובית חי, עמוס, אוהב ומתפקד.

ואז היא חצתה את גיל 40 🫢

לא קרה שום דבר דרמטי. לא ברק בשמיים, לא ציפור שחורה על אדן החלון, ולא אופנוע חדש בחניה.

רק שאז, לחישה קטנה פנימית שלה, פתאום קיבלה משקל אחר:

וזו אולי אחת השאלות הכי פחות מדוברות אצל אנשים שאצלם "הכל בסדר". כי כשמשהו מתפרק, קל לנו להבין למה קשה לנו. אבל מה עושים כשהכל דווקא עובד? כשהילדים, טפו חמסה, בסדר. כשהקריירה מתקדמת, הזוגיות טובה, המשכנתא אמנם מעיקה אבל לפחות עקבית - ועדיין משהו בפנים מתחיל לגרד?

ד’ אמרה לי, "את חייבת לכתוב על זה משהו".

אז אחרי כמה שבועות שבהם שהנושא ישב לי בראש (בכל זאת, כבת 37 קשה להתעלם ממנו לגמרי), צללתי לכמה מחקרים מעניינים על מה שמכונה "משבר אמצע החיים". או בשם הפחות דרמטי, וכנראה גם יותר מדויק - הרגע שבו מערכת ההפעלה שלנו מבקשת עדכון.

כי גם אם בספרות המחקרית יש ויכוח אם "משבר גיל 40" הוא תופעה אוניברסלית או יותר מיתוס תרבותי, תחושת האי-שקט עצמה היא לגמרי אמיתית. והיא לא תמיד קשורה רק לבני כמה אנחנו, אלא לרגע הזה שבו החיים עוצרים לרגע ושואלים, לאן בעצם אנחנו נוסעים?

אין פה יומרה לפצח את כל התורה, בטח לא בניוז של 2-3 דק׳ קריאה. אבל אפשר לנסות לעשות קצת סדר, להבין למה השאלה הזו צצה דווקא כשהכל כביכול "מושלם", איך המדע מסביר את הדחיפות הפתאומית לנצל את הזמן שנשאר, ומה אפשר לעשות עם התחושה הזו, בלי לשרוף את המועדון, בלי לקנות אופנוע חדש, ועם קצת יותר חמלה עצמית.

תכינו קפה, תה או את המשקה הרשמי של גיל 40 - מים עם מגנזיום.
בואו נצלול.

נעמה

Subscribe now

יכול להיות שזה לא באמת משבר, אלא אבולוציה?

בחצי הראשון של החיים, רובנו מונעים מדלק חיצוני (מה שפסיכולוגים כמו אדוארד דסי וריצ'רד ראיין, מכנים "מוטיבציה חיצונית"). אנחנו רוצים להוכיח, להתקדם, לקבל אישור, למצוא זוגיות, לבנות קריירה, לקנות נכסים, ולהיות "על המסלול" להצלחה.

וזה לא דבר רע, להפך. זה שלב חשוב מאד, הוא עוזר לנו לצאת אל העולם, לבנות זהות, להקים חיים, ולייצר תחושה שאנחנו מתקדמים לאנשהו.

אבל בשלב מסוים, אם התמזל מזלנו והצלחנו לסמן "וי" על חלק מהתחנות, קורה דבר מוזר - ההישגים שכיוונו אליהם במשך שנים פתאום כבר לא מייצרים את אותה תחושת תנועה.

הקידום עדיין משמח, אבל פחות.
עוד יעד בעבודה נסגר, וזה נחמד, אבל לא ממלא כמו פעם.
עוד הישג נכנס לרשימה, אבל בפנים משהו נשאר אצלנו "רעב".

כאילו הנפש מסתכלת עלינו ואומרת, "תודה על כל היעדים, עכשיו אפשר לדבר רגע על החיים?".

ולכאן נכנס אריק אריקסון, מהאבות המייסדים של הפסיכולוגיה ההתפתחותית. הוא טען שבאמצע החיים אנחנו נכנסים לשלב קריטי שנע על הציר שבין פוריות ל-קיפאון. לא פוריות רק במובן הביולוגי, אלא במובן הרחב יותר - הרצון לייצר משהו שימשיך מעבר אלינו. להשפיע, לתרום, לגדל, ללמד ולהשאיר חותם.

מול זה ניצב הקיפאון, התחושה שאנחנו ממשיכים לרוץ על אותו מסלול, אבל כבר לא לגמרי ברור למה. במילים אחרות, המוח שלנו מתחיל לסרב לחיות על אוטומט. הוא מבקש משמעות עמוקה יותר מהלופ המוכר של עוד יעד, עוד קידום, עוד משימה ועוד רבעון.

וזה מתחבר באופן מושלם לתיאוריית המוטיבציה העצמית של דסי וראיין, שמדברת על שלושה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים שמספקים לנו מוטיבציה פנימית - אוטונומיה, מסוגלות ושייכות.

במילים פשוטות יותר, אנחנו רוצים להרגיש שיש לנו בחירה, שאנחנו טובים ומשמעותיים במה שאנחנו עושים, ושאנחנו מחוברים לאנשים אחרים בדרך.

לכן השאלה, “מה, זהו?“ היא לא בהכרח סימן שמשהו אצלנו מקולקל או פגום, יכול להיות שהיא דווקא סימן שמשהו אצלנו מתפתח. כמו נורת אזהרה בריאה בלוח המחוונים שאומרת: ״היי, המנוע הישן עבד יפה מאוד בחצי הראשון. עכשיו הגיע הזמן למצוא דלק חדש״.

פתאום הזמן מפסיק להיות אינסופי ⌛

את המונח שכולנו מכירים, "משבר אמצע החיים", טבע הפסיכואנליטיקאי אליוט ז'אק. הוא זיהה שבאזור גיל 40 אנשים מתחילים לפגוש בצורה חדה יותר את רעיון הסופיות. לא כסוגיה פילוסופית עמוקה לשיחה עם כוס יין, אלא כמשהו שנכנס פתאום ללוח השנה, לגוף, לקריירה, להורים שמזדקנים, לילדים שגדלים, ולתחושה ש"עוד מעט" כבר לא נשמע כמו תכנית עבודה לגיטימית.

עד גיל מסוים, אנחנו תופסים את הזמן כמעט בלי לשים לב כמשאב אינסופי, וסופרים את החיים קדימה. מה הספקתי? מה בניתי? לאן הגעתי ביחס לאחרים? מה השלב הבא? ואז, איפשהו באמצע, משהו מתהפך, ואנחנו מתחילים לספור גם אחורה.

באזור גיל 40, המוח עושה סוויץ' קוגניטיבי דרמטי ומתחיל לחשב את הזמן שנשאר לנו לחיות, עם שאלות כמו כמה זמן נשאר לי לעבוד ככה? כמה שנים עוד ארגיש בריאה, אנרגטית וסקרנית? כמה זמן עוד אפשר לדחות את הדבר הזה שאני אומרת לעצמי שאעשה "יום אחד"?

במובן הזה, תחושת הדחיפות של אותה חברה ("אם אני רוצה לעשות משהו, זה חייב לקרות עכשיו") היא לא בהכרח פאניקה, היא גם לא היסטריה של גיל 40, למרות שלפעמים היא מגיעה עם נטייה חשודה לבדוק מחירי ריטריטים בפורטוגל 😅

היא תוצאה של מפגש מפוכח עם הזמן. פתאום המוח מבין שהזמן הוא המשאב הכי יקר שלנו, וברגע שזה קורה, נהיה הרבה יותר קשה להמשיך להעביר ימים שלמים על אוטומט, רק כי ככה התרגלנו.

לא חייבים לפרק הכל כדי לזוז

הקושי הוא שברגע שהשאלה "מה, זהו?" עולה, המוח שלנו נבהל.

והמוח, כמו כל מנהל ביניים בלחץ, יכול לרוץ בלי לחשוב פעמיים לפתרונות גדולים מדי.

להתפטר מחר בבוקר.
לעשות רילוקיישן.
להחליף מקצוע.
לפתוח / לפתוח עסק.
לקנות אופנוע או להתחיל קורס קדרות מקצועי.

חלק מהדברים האלה יכולים להיות נהדרים, באמת. אבל כשהם נולדים מתוך בהלה, הם הרבה פעמים רק נראים כמו שינוי.

בפועל, הם ניסיון להפסיק להרגיש. וכאן שווה להיזכר בפרופ’ דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, שדיבר על אשליית המיקוד (Focusing Illusion) - הנטייה שלנו להפריז בהשפעה של גורם אחד על תחושת האושר הכללית שלנו.

הוא אומר שכשאנחנו נמצאים בתוך אי-שקט, סטרס או בתחושת ריקנות, קל מאד להאמין שאם רק נשנה דבר אחד גדול - עבודה, עיר, זוגיות, טייטל - כל שאר החיים יסתדרו אחריו. בפועל, החיים קצת יותר עקשניים מזה. שינוי גדול מדי, שנולד מתוך דחף ולחץ, לא בהכרח מעלה את רמת האושר שלנו בטווח הארוך. לפעמים הוא בעיקר מעלה את רמת החרדה הכללית (ויש שיאמרו - בעיקר הכלכלית).

אז איך עושים את זה נכון?

פרופ’ הרמיניה איברה (Herminia Ibarra) מבית הספר לעסקים בלונדון, אחת החוקרות המובילות בעולם לשינויי קריירה וזהות מקצועית, חקרה אנשים שעשו שינויים משמעותיים בקריירה, גם באמצע החיים. והמסקנה שלה מרגיעה - שינוי מוצלח לטווח הארוך לרוב לא מתחיל מתכנית מושלמת. הוא מתחיל בניסויים קטנים.

בספר המצוין שלה, Working Identity, איברה מתארת שינוי זהות מקצועית לא כקו ישר שבו אנחנו "מגלים מי אנחנו באמת" ואז פועלים בהתאם, אלא כתהליך (Crafting Experiments) שבו אנחנו מנסים גרסאות שונות של עצמנו. פוגשים אנשים חדשים, עושים צעדים קטנים, בודקים תפקידים, רעיונות, סביבות וקשרים. לומדים תוך כדי מה מרגיש לנו נכון ואפשרי.

במילים אחרות, פחות "עזבתי הכל כדי למצוא את עצמי", ויותר "פתחתי מעבדה קטנה בצד של החיים".

אז אם אתם מרגישים שהדלק הישן שלכם נגמר, אל תשרפו ישר את הגשרים. תתחילו בקטן:

• קחו קורס קצר או סדנה בנושא שמעניין אתכם.

• קבעו שעה שבועית קבועה לחקור רעיון שמסתובב לכם בראש.

• לוו מישהו בתחום שמסקרן אתכם.

• תתחילו פרויקט צד קטן, ייעוץ קצר או התנדבות בתחום חדש.

• קבעו קפה עם אנשים שחיים חיים שאתם סקרנים לגביהם.

לא כדי לברוח מהיום יום שלכם, אלא כדי לאסוף מידע על החיים שאולי תרצו לבנות.

יש משהו יפה במיקרו-ניסויים האלה, הם נותנים למוח לטעום מהדלק החדש בלי לקפוץ מהצוק. לראות איך הוא מגיב ולצבור ביטחון. לבדוק אם הסקרנות הזו היא רעש רגעי, או משהו שמבקש מקום אמיתי.

כי בואו, שינוי קריירה באמצע החיים לא קורה בחלל ריק. יש בני ובנות זוג, ילדים, הורים, משכנתאות, מחויבויות, זהות מקצועית שבנינו לאורך שנים, ולפעמים גם סביבה שאומרת לנו, "למה לך? הכל אצלך בסדר".

לכן הגישה של איברה חכמה ואחראית בעיניי, היא לא אומרת "אל תפחדו", אלא "תפחדו, ותבדקו את זה". מיקרו-ניסויים מאפשרים לנו להתייחס לעתיד שלנו בצורה יצירתית, כמעט משחקית, בלי לזלזל במה שכבר בנינו. לבדוק אפשרויות חדשות, ועדיין לכבד את המחויבויות ואת האנשים שאנחנו אוהבים.

לא לעורר פאניקה בבית מצד אחד. ולא לתת לציפיות של אחרים לנהל אותנו, מהצד השני.

בשורה התחתונה, השאלה “מה, זהו?” היא לא בהכרח משבר. יכול להיות שהיא דווקא מתנה. זה הרגע שבו אנחנו מפסיקים לחיות רק לפי התסריט שקיבלנו, ומתחילים לערוך אותו. לא לזרוק הכל, לא למחוק את הפרקים הקודמים, וגם לא להתכחש למה שבנינו לאורך שנים.

רק לעצור רגע ולשאול - מה עדיין נכון לי? מה כבר לא? איפה אני פועלת מתוך בחירה, ואיפה מתוך אינרציה? מה אני רוצה להכניס לחיים שלי לפני שאהיה "עסוקה מדי", "מבוגרת מדי", או "כבר לא בגיל"?

והאמת היא שהניוז הזה לא באמת שייך רק לבני ובנות ה-40.
בעולם שבו קריירות מתארכות, מקצועות משתנים, טכנולוגיות מוחקות וממציאות תפקידים בקצב שלא הכרנו - כולנו נצטרך להמציא את עצמנו מחדש יותר מפעם אחת.

אז את הכלים האלה אפשר לגמרי לגזור ולשמור לשינוי המקצועי הבא שתעשו. לרגע הבא שבו משהו בפנים יתחיל לגרד, ושוב תעלה השאלה, "רגע, לאן בעצם אני נוסעת?.

שיהיה לכולנו סוף שבוע שקט, מלא במשמעות, בדלק פנימי, ובשאלות טובות.

שלכם,
נעמה

Share

בשבוע שעבר שלחתי לכם שאלון קצר, והזמנתי אתכם לספר לי מה אתם אוהבים לקרוא כאן, מה חסר לכם, ולמה הייתם רוצים שנצלול יחד.

אז קודם כל, תודה. המענה היה הרבה יותר גדול, חם ומפורט ממה שציפיתי. כיף לראות כמה אתם מחוברים, מגיבים, חושבים יחד איתי, ובעיקר - חלק מהמסע הזה של ReThink 🧡

אחד הנושאים שעלו בסקר היה הרצון להציץ החוצה - ללמוד מתרבויות אחרות, להבין איך עובדים וחיים במקומות שונים, ולבדוק איזה רעיונות, הרגלים ופרקטיקות אפשר לאמץ גם אל עולם העבודה שלנו.

ולא יכולתי לבקש תזמון טוב מזה.

כי מחר, ה-5 ביוני, הדנים מציינים את יום החוקה, הדבר הכי קרוב שיש להם ליום העצמאות. זה היום שבו הם מסמנים את המעבר ההיסטורי ממונרכיה מוחלטת למדינה דמוקרטית, ואת הבחירה התרבותית שלהם בערכים שהפכו כמעט למותג לאומי - חופש, שוויון, איזון, ואם אפשר גם מאפה הל ליד הקפה.

ומי שעוקב אחריי מספיק זמן בסושיאל יודע שאחת התרבויות שהכי מרתקות אותי בעולם היא התרבות הדנית.

על הנייר, אולי קשה להבין את ההתלהבות. רוב השנה מזג האוויר שם נראה כמו פילטר אפור וגשום, מחשיך מאד מוקדם, והמיסים שלהם מהגבוהים בעולם. ועדיין, שנה אחרי שנה, דנמרק והמדינות הסקנדינביות מככבות בצמרת מדדי האושר העולמיים.

ובמקביל, וזה החלק שאצלנו במזרח התיכון קצת צובט, הן גם בין המדינות הפרודוקטיביות בעולם.

כלומר, הדנים מצליחים לייצר הרבה מאד ערך בלי להפוך את שעות הערב שלהם להמשך ישיר של יום העבודה, להתייחס ל"רק מייל אחד קצר" כאל משימה אקוטית, ובלי למדוד מחויבות לפי מי נשאר אונליין הכי מאוחר.

אז הבוקר נצלול לכמה מסודות האושר של הדנים - ריטואלים קטנים, כמעט יומיומיים, ששינו לא מעט מהאופן שבו אני חושבת על עבודה, ניהול אנרגיה, ובכלל על החיים.

חלק מהם יתאימו לחיים האישיים, אחרים לניהול וליום העבודה. וחלקם אולי בעיקר יזכירו לנו שלפעמים הדרך להיות יותר פרודוקטיביים היא לא להוסיף עוד שעה ליום, אלא להחזיר לעצמנו אחת.

תכינו קפה.
רצוי עם מאפה שמרים ליד.

מתחילים,
נעמה

Subscribe now

"הוגה" - המילה הדנית שכנראה חסרה לכולנו בלו"ז

פייר, קצת קשה להסביר בעברית מה זה Hygge.

גם כי המילה עצמה נשמעת כאילו מישהו ניסה להגיד "חוגה" בזמן שהוא עטוף בפוך, וגם כי אצל הדנים זו לא ממש מילה. זו תרבות שלמה.

הוגה היא היכולת לייצר סביבנו תחושה נעימה, רגועה, שוויונית ובטוחה. מין מרחב קטן שבו הגוף מבין שאפשר להוריד את הכתפיים הדרוכות, המוח מפסיק לרוץ על 47 טאבים פתוחים, ואף אחד לא מבקש "רק עדכון קצר" שהופך, איכשהו, להרבה יותר מזה.

מייק וייקינג (Meik Wiking), מנכ"ל המכון לחקר האושר בקופנהגן ומחבר "הוגה - סוד האושר של הדנים" (המלצת קריאה חמה), חוקר כבר שנים את הקשר בין הריטואלים האלה לבין Well-being.

אחת התובנות היפות שעולות מהעבודה שלו, היא שהאושר שלנו לא תלוי רק בשאלה האם הצלחנו להעלים מהחיים את כל הלחצים, הבעיות והנוטיפיקציות המציקות במייל.

כי הם לא ייעלמו. העבודה תישאר, הלחץ יישאר, וגם הבלת"מים. לכן, השאלה היא לא איך מייצרים חיים בלי סטרס, אלא איך מייצרים בתוך החיים האלה רגעים קטנים של חום, נוכחות, שייכות ונשימה.

או במילים פחות "קופנהגן" ויותר "תל אביב" - לא צריך לחכות שהכל ירגע כדי להרגיש קצת יותר טוב. צריך לדעת איפה לשים עוגנים קטנים של שפיות.

וזו בעיניי הנקודה הכי חשובה ב-Hygge, הוא לא מבקש מאיתנו לעשות ריסטארט לחיים. הוא לא שולח אותנו להתפטר, לעבור למושב, להתחיל לאפות מחמצת ולהתגאות שאנחנו "Slow Living". הוא מציע משהו קטן ופרקטי יותר, ליצור באופן אקטיבי רגעים חיוביים בתוך היום, ולא אחרי "שהכל יסתדר".

מחקרים על אושר ורווחה חוזרים שוב ושוב לאותה המסקנה - החוויה היומיומית שלנו לא נבנית מהיעדר רגשות שליליים, אלא גם מהיכולת להכניס אליה רגשות חיוביים כמו נוכחות, חיבור, הנאה, תחושת בית ורוגע.

במילים אחרות, אנחנו לא צריכים לחכות שהסטרס ייעלם כדי להתחיל להרגיש טוב. לפעמים זה יהיה הקפה הראשון של הבוקר בלי מסך, תאורה חמימה בסוף יום עבודה, או ארוחה משפחתית שלא מרגישה כמו עוד משימה בלו"ז.

אין כאן פתרונות קסם, רק עוגנים. והדנים, מתברר, די טובים בלבנות סביבם תרבות שלמה.

3 ריטואלים דניים שאפשר להשאיל באלגנטיות

כדי לתרגם את תרבות ה-Well-being הדנית לעולם העבודה ולחיים שלנו, לא צריך מהפכות גדולות. להפך, הדנים מאמינים שהרבה מהדברים הטובים בחיים נמצאים דווקא בפשטות, בצניעות, ובריטואלים קטנים שחוזרים על עצמם עד שהמוח לומד - רגע, אפשר גם אחרת.

אז הנה שלושה ריטואלים דניים שאפשר להתחיל ליישם כבר בראשון (או אפילו בסופ"ש) הקרוב:

#1 קפה בלי מסכים

ריטואל נוכחות קטן, לעולם עם יותר מדי טאבים פתוחים

• מה הדנים עושים? הדנים אוהבים קפה ומאפים, אבל יותר מזה - הם מקדשים את הרגע שבו הם נהנים מהם. יש להם איזו הבנה תרבותית לא כתובה שהחיים לא קורים רק אחרי שנסיים לענות לכל המיילים, הם קורים כאן ועכשיו - בכוס הקפה הזאת, בשיחה הזאת, בדקה שבה אף אחד לא מבקש מאיתנו "רק לסגור פינה".

• מה אפשר לקחת מזה? כשאתם שותים את הקפה או התה הראשון של הבוקר, בבית או במשרד, תנו לעצמכם חמש דקות בלי מסך. כן, חמש. רק להניח את הטלפון בתיק, במגירה או בחדר אחר, ולתת למוח להתחיל את היום בלי בליץ של מיילים, נוטיפיקציות, סלאק, חדשות, ותחושת "רגע, למה אני כבר בפיגור?". יש משהו כמעט מהפכני בלפתוח את הבוקר בלי לתת לאנשים אחרים לנהל לנו את מערכת ההפעלה הפנימית.

• ומה עדיף לא לעשות? לא לשתות קפה תוך כדי מענה לסלאק, בהליכה בין פגישות או גלילה עצבנית באינסטגרם. זו לא הפסקה, זו סתם צריכת קפאין הישרדותית. והיא אולי מחזיקה אותנו ערים, אבל לא בהכרח מחזירה אותנו לעצמנו.

#2 להילחם באור הלבן

כי המשרד שלכם לא חייב להיראות כמו מרפאת שיניים

• מה הדנים עושים? הדנים מאוד רציניים (יש שיגידו אובססיביים, אבל בקטע טוב) לגבי אווירה. תאורה חמה, נרות, עץ, טקסטורות רכות. חללים שמרגישים פחות כמו "בואו נמדוד ביצועים" ויותר כמו "אפשר לנשום כאן". פלורוסנטים ואור לבן הם פחות הקטע שלהם, ובצדק. יש מעט דברים שמורידים לאדם את הרצון לחיות כמו חדר ישיבות עם תאורה של חקירת שב"כ ומסך שלא מתחבר ל-HDMI. במשרדים דניים תמצאו לא פעם ספות רכות, תאורה חמימה, נרות דולקים ועיצוב שמנסה להזכיר לאנשים שהם בני אדם, ולא רק יחידות תפוקה עם יומן ומדד זמינות.

• מה אפשר לקחת מזה? תסתכלו על סביבת העבודה שלכם לא כפרויקט עיצובי, אלא ככלי לניהול אנרגיה. אם אתם עובדים מהבית, אולי זה אומר להחליף נורה לבנה ומדכאת במנורת שולחן עם אור חם. אם אתם עובדים מהמשרד, אולי זה אומר להביא משהו קטן לשולחן שירכך את החלל. ואם אתם מנהלים, שווה לשאול ולבחון מה האווירה בחדרים בהם הצוות שלכם מבלה את רוב היום? כי סביבה פיזית משפיעה על רמות הסטרס שלנו, על הקשב, תחושת הביטחון והיכולת שלנו לחשוב.

  אחד הטקסים שלקחתי מהביקור הראשון שלי בקופנהגן, ונשאר איתי עד היום, הוא להכניס הביתה נרות (רצוי מחומרים טבעיים), ובכמויות לא לגמרי סבירות לאדם שלא נולד בדנמרק. בכל ערב, אחרי שאדם הולך לישון, רגע לפני שאני מתכננת את היום למחרת, אני עושה סבב הדלקת נרות בבית. זה נשמע קטן, אבל זה מסמן למוח שלי שיום העבודה נגמר, מורידים הילוך. אין מרגיע מזה.

• ומה עדיף לא לעשות? לא לזלזל באווירה. אנחנו חיים בתרבות שמקדשת "תכל'ס", ולפעמים שוכחים שהאופן שבו דברים מרגישים, משפיע ישירות על האופן שבו אנחנו מתפקדים. ואם כבר נרות - עדיף לבחור כאלה מחומרים טבעיים כמו סויה, קוקוס או דבורים, ולא כאלה שממלאים את הבית בריח "וניל דרמטי" ובתחושה קלה של תחנת דלק.
  
  🕯️ אגב, אצל הדנים נרות הם לא קישוט. הם כמעט תשתית לאומית. לפי חוקרי הוגה, כששואלים דנים מה הדבר שהכי מזוהה עבורם עם Hygge, כ-85% עונים "נרות". והם לא שומרים אותם רק לערב רומנטי או הפסקת חשמל. נרות מופיעים גם במרחבים ציבוריים ומקצועיים - בכיתות, בחדרי ישיבות, בבתי קפה ובמשרדים. בממוצע, ההדנים צורכים בערך 6 קילו של שעוות נרות לאדם בשנה. לשם השוואה, המדינה הבאה אחריהם צורכת בערך חצי מהכמות הזו. בקיצור, אם יש דבר אחד שהדנים הבינו מזמן, זה שאווירה לא נוצרת מעצמה. לפעמים צריך להדליק אותה.

#3 לעשות דברים ביחד

למה לפעמים סדנת צוות טובה מתחילה בסיר

• מה הדנים עושים? יש להם מנהג מקסים שנקרא "מסיבת מזווה", מפגש שבו כל אחד מביא חומרי גלם שנשארו לו בבית, וכולם מבשלים יחד. הפואנטה היא לא הארוחה, אלא הביחד והעבודה המשותפת. לחתוך, לערבב, ללוש, לטעום, לדבר תוך כדי. להיות סביב פעולה פשוטה שלא דורשת מצגת, KPI או "מי רוצה לסכם את המפגש?". וזה מאוד דני, לקחת את הדבר הכי יומיומי ושגור, ולהפוך אותו לריטואל של שייכות.

• מה אפשר לקחת מזה? במקום להזמין עוד וולט ולשבת מול קופסאות פלסטיק שכל אחת נושאת בתוכה סיפור קטן על בחירות תזונתיות תחת לחץ, אפשר לייצר ריטואל צוותי פשוט. פעם בשבועיים, למשל, כל אחד מביא מנה שבישל בבית ויושבים לאכול יחד. לא צריך להיות בשלן על חלל, גם "קניתי בורקס אבל הבאתי אותו באהבה" זו תרומה לקהילה. כשאנשים עושים משהו יחד שלא קשור ישירות לעבודה, נוצרת תקשורת אחרת - פחות פורמלית, פחות מתגוננת ויותר אנושית. ולפעמים, זה עושה לצוות יותר טוב מעוד סדנה על "תקשורת אפקטיבית". גם מחוץ לעבודה, הביחד הזה לא חייב להיות "עוד קפה בשדרה" או "נפגש כשיירגע". הוא רלוונטי לא פחות גם לחברים ולמשפחה שלנו.
  
  בביקור הקרוב שלי בארץ (בחסות הג׳ינג׳י בבית הלבן, מגיעה לביקור עבודה ב-21.6 ויש לי מקום לסדנה אחרונה, אז אם תרצו שאגיע אליכם לארגון, פה הקסם קורה 😊), קבעתי עם חברה טובה ללכת בשישי לצבוע כלי קרמיקה במקום עוד קפה. שעתיים של צביעה מדיטטיבית, שיחה טובה, ידיים שעושות משהו, ובסוף גם כלי שאוכל אשכרה להשתמש בו בהמשך. ולדנים אגב, יש חיבה מיוחדת לכלים ורהיטים שנוצרו בעבודת יד, כנראה כי הם הבינו ממזמן שמשהו שעשינו בעצמנו מחזיק בתוכו קצת יותר מסתם פונקציה.

בשורה התחתונה, אם יש משהו שאפשר לקחת מהדנים, זו ההבנה שאיכות חיים לא נבנית רק בחופשות.

היא נבנית בריטואלים קטנים שחוזרים על עצמם -
באופן שבו אנחנו בוחרים להתחיל את היום.
באופן שבו אנחנו מסיימים אותו.
באיך נראה החלל שבו אנחנו עובדים.
באוכל שאנחנו חולקים.
בגבול שאנחנו מנסים לשמור בין עבודה לבית, גם כששניהם מתקיימים באותו המקום.
וברגעים הקטנים שבהם המערכת שלנו נרגעת, גם אם העולם בחוץ ממשיך לרוץ.

הוגה היא לא טרנד עיצובי, היא שפה וסט של פעולות יומיומיות שעוזרות לנו לשמור על האנרגיה שלנו, במציאות שלוחצת להמשיך קדימה בלי לעצור.

ואולי זו גם תזכורת קטנה לנו, הישראלים. אנחנו טובים מאוד באלתור, בהתגייסות, בריצה קדימה, בלהחזיק עשרה דברים במקביל ולהגיד "יהיה בסדר", גם כשהכל נראה כמו גאנט שנפל במדרגות. אבל אולי דווקא בגלל זה, אנחנו צריכים ללמוד גם את הצד השני - לדעת לעצור, לחתוך בזמן, לייצר אווירה.

אני, בכל אופן, כבר הולכת לתכנן איזו עוגת שמרים שווה אלוש בסוף השבוע הקרוב.

מזל טוב לדנים, ושיהיה לכולנו סוף שבוע חמים, רגוע ומלא בהוגה.

שלכם,
נעמה

Share

בחודשים האחרונים ReThink נוחת אצלכם מדי שבוע.

בזמן הזה מוריאל (העורכת המופלאה שלי) ואני, אוהבות לדמיין אותו פוגש אתכם בדיוק ברגע הנכון - ליד הקפה של הבוקר, בין משימה אחת לשנייה, או סתם כשצריך רגע קטן של מחשבה בתוך כל הרעש.

אם הוא הצליח לעניין, לחדש, לאתגר, ולפעמים גם לתת את התחושה המרגיעה הזאת של "אה, אוקיי, אז זה לא רק אני" - מבחינתנו, עשינו משהו טוב.

אבל במקום להמשיך לנחש מה עובד לכם, החלטנו לעשות השבוע את מה שאנשים חכמים עושים - לשאול.

אז לכבוד חגיגות 2,000 מנויים ומנויות לניוזלטר (תוך 5 חודשים יש לציין!), הכנו שאלון קצר, קליל ולא חופר, שיעזור לנו להבין מי אתם.ן, מה הכי עובד לכם.ן, ואיזה תוכן תרצו לראות פה בהמשך.

יש בו 7 שאלות, הוא ייקח לכם פחות מדקה וחצי, ויכול ממש להשפיע על מה שימשיך לנחות לכם באינבוקס.

בקיצור, אם בא לכם לעזור לדייק את ReThink - זה הזמן שלכם ללחוץ כאן ולענות על הסקר 🤓

תודה ענקית על הזמן ועל זה שאתם כאן, קוראים, מגיבים, שואלים ומלמדים אותי כ״כ הרבה בחזרה.

נתראה בניוז הבא 🤍
נעמה

לוחצים ועונים

חג שבועות שמח! 🌾

רגע לפני שמחליפים לבגדים לבנים, מעמיסים פשטידות בארוחת החג (שיש שיגידו שהיא) הכי טעימה בשנה, רציתי לדבר איתכם על משהו שהחג הזה מזכיר לנו, וכמעט אף אחד לא מיישם אותו בעולם העבודה.

כשחושבים על זה, החקלאים של פעם לא חיכו לסוף העונה כדי לחגוג. הם לא אמרו לעצמם, "נדבר על הכל כשהשדה יתמלא, כשיהיה מספיק יבול להצדיק את השמחה". להפך, כבר בהתחלה, כשהפירות הראשונים רק התחילו להבשיל (ה"ביכורים"), הם שמו אותם בסל, עלו לירושלים, וחגגו.

פאסט פורוורד לעולם העבודה המודרני, ואנחנו עושים בדיוק את ההפך.

אנחנו מנהלים את הקריירה, המטרות והצוותים שלנו מתוך המתנה תמידית לאיזה "קציר גדול" - אותה עסקה משמעותית, קידום מיוחל, פרויקט מטורף שייסגר, או כל מיילסטון שירגיש מספיק מרשים כדי להצדיק רגע של סיפוק.

ועד שזה לא קורה, עם חותמת רשמית של הישג "מספיק חשוב", אנחנו ממשיכים לרוץ עם התחושה שעוד לא עשינו משהו ששווה לעצור בשבילו.

והמחיר של זה די ברור - הרבה מאיתנו חיים בתוך סטרס כרוני, שחיקה שקטה, ותחושה של "אני לא עושה מספיק". תחושה שכידוע, לא בדיוק תורמת לוול-ביינג שלנו. וגם לא לחשק לקום לעוד בוקר של משימות.

אז בניוז הקצר של היום נדבר על המלכודת האבולוציונית שבגללה המוח שלנו מוחק הצלחות קטנות כלא היו, ועל כלי אחד קטן, פשוט ומבוסס מחקר, שיעזור לכם לראות את ההתקדמות שלכם קצת יותר ברור.

או אם ננסח את זה ברוח החג - איך להתחיל לחגוג (גם) את הביכורים ולא לחכות כל הזמן לקציר.

תעשו קפה קצר ובואו נצלול,
נעמה

Subscribe now

למה אנחנו כל כך מתעקשים להתעלם מההצלחות של עצמנו?

הנה אמת לא מאד נעימה, אבל מאד שימושית - המוח שלנו שומר קבלות, פשוט מהסוג הלא נכון 🤦🏼‍♀️

בסוף יום עבודה עמוס ומלא בעשייה, רוב הסיכויים שהמוח שלכם לא יבחר להיזכר בשיחה מוצלחת שניהלתם, ברגע מתוק שהיה לכם עם הילדים, בקפה המעולה ששתיתם, או אפילו בעובדה שמישהו פתח לכם דלת, והעולם, לשנייה, הרגיש קצת פחות אגרסיבי.

הוא יתביית דווקא על המייל ההוא שעוד לא הגעתם אליו.
על ההערה הקטנה והמעצבנת שעמית מהפרודקט זרק בישיבה.
או על הפידבק מהמנהלת שלכם, שלא ברור עד עכשיו מאיפה הוא הגיע - למרות שבעשר פעמים אחרות היא דווקא ממש פרגנה.

למה? כי המוח שלנו, עם כל הכבוד, הוא לא תמיד מכונה מאוזנת. הוא קודם כל הישרדותי. וזה אומר שיש לו חולשה מובנית למה שמכונה הטיית השליליות (Negativity Bias).

בגדול, המוח שלנו מתייחס לחוויות שליליות כאילו הן דחופות יותר, חשובות יותר, ורלוונטיות יותר להישרדות שלנו. כי מבחינתו, אם נתעכב מספיק על מה שעלול להשתבש, אולי נצליח להיערך ולהגיב טוב יותר לתרחיש "הגרוע מכל הולך לקרות".

זה היה רעיון מעולה כשהסתובבנו ליד נחשים ואריות. פחות יעיל כשמה שמאיים עלינו זה פידבק מעורפל בזום.

התוצאה היא שחוויות שליליות נצרבות לנו חזק יותר. הן תופסות יותר מקום בזיכרון, יותר זמן בתודעה, ויותר משקל רגשי. ולכן גם כל ההצלחות הקטנות שבדרך (ה”ביכורים" המקצועיים שלנו, אם תרצו), פשוט מתמסמסות.

וזו בעיה. כי אותו מנגנון שאמור להגן עלינו, הופך למלכודת ששוחקת אותנו. כשאנחנו לא רואים את ההתקדמות שלנו, המוח מפרש את זה כ"תקיעות". וכשנדמה לנו שאנחנו תקועים, האנרגיה יורדת, הביטחון העצמי צונח, ויחד איתו המוטיבציה.

וקשה מאד להוביל, ליזום, ליצור או לצמוח לאורך זמן, כשהדלק היחיד במנוע שלנו הוא לחץ, דחיפות, כיבוי שריפות, ותחושת רקע עקשנית של "זה עדיין לא מספיק".

המדע מאחורי זה: מה באמת גורם לנו לרצות לקום לעבודה גם מחר

פרופ’ תרזה אמבייל, מבית הספר למנהל עסקים בהרווארד, יחד עם ד"ר סטיב קרמר, רצו להבין מה באמת מניע אנשים בעבודה.

לא מה נשמע טוב במצגת הנהלה.
לא מה חברות אוהבות להגיד בימי גיבוש ואופסייטים.
אלא מה באמת מזיז בני אדם מבפנים.

הם ניתחו יותר מ-12 אלף דיווחים יומיים של עובדים, והגיעו למסקנות שניפצו לא מעט מיתוסים. המרכזית שבהן הייתה:

שהמנוע החזק ביותר שמשפיע על רמות המוטיבציה והפרודוקטיביות שלנו הוא לא הישגים חומריים (בונוס, העלאה בשכר או טייטל חדש), אלא "תחושת התקדמות יומיומית". מה שהם קראו לו - Small Wins.

במילים אחרות, הנהלות אוהבות לדבר על "חזון", "יעדים גדולים" ו"הובלת שינוי". זה נחמד. אבל בלב של רוב העובדים, זה לא באמת מדליק משהו. מה שרוב האנשים רוצים להרגיש הוא הרבה יותר פשוט - שקרה היום משהו, שהם זזו, התקדמו, קידמו משהו חשוב, הצליחו להזיז את המחט, אפילו קצת.

כשזה קורה, המוח מפריש דופמין. ודופמין, כידוע, הוא לא רק פרס רגעי קטן ומתוק, אלא גם דלק מנטלי שעוזר לנו להמשיך, להאמין שיש טעם, ולרצות לחזור למשימה גם מחר בבוקר.

צמד החוקרים קראו לזה עקרון ההתקדמות (The Progress Principle).

והנה הטוויסט - כשאמבייל וקרמר הלכו לבדוק את ההנהלות בחברות, הם גילו פער די מטורף. רק 5% מהמנהלים זיהו את ההתקדמות היומיומית כגורם שהכי משפיע על המוטיבציה שלנו.

עכשיו תוסיפו לזה את העובדה שבעידן של סלאק, וואטספים, מיילים, נוטיפיקציות, וקשב של דג זהב - גם היכולת שלנו להרגיש התקדמות נשחקת.

כי אם כל עשר דקות מישהו קוטע לנו את הרצף, והמוח צריך בממוצע עוד 20-23 דק׳ כדי לחזור לפוקוס, לא פלא שאנחנו מסיימים ימים עמוסים עם תחושה שלא באמת קרה בהם כלום.

שלוש דקות בשבוע שיכולות להציל לכם את האנרגיה

בתור סאקרית של כלים קטנים, יחסית פשוטים, שאפשר באמת ליישם - הנה כלי אחד, שיעזור למוח שלכם לעקוף את הטיית השליליות.

מיני-טקס שבועי של חגיגת ביכורים, אקטיבית.

הרעיון פשוט, ומבוסס מחקר:

ולא, לא צריך "הישג ענק". גם לא "מהפך" או "סגרתי סבב". מספיקים דברים כמו:

• תובנה או כלי חדש שלמדתם

• שיחה מורכבת שניהלתם טוב יותר מפעם

• באג קטן שפתרתם

• מידע שהצלחתם לאסוף כדי לקדם משימה תקועה

• רגע של נוכחות אמיתית עם הילדים או עם בן/בת הזוג

• התקדמות של 5% במשהו שכבר הרבה זמן יושב לכם בראש
  

אלה הביכורים שלכם. הם ההוכחה האובייקטיבית לכך שאתם בתנועה, שאתם מתקדמים, שמשהו מבשיל ולא הכל תקוע. גם אם רוב השדה לא מוכן "לקציר" המלא.

ואל תתנו לזה להישאר באוויר. תכתבו את זה במסמך, עדיף אחד קבוע שילווה אתכם. כי כשאתם רואים מול העיניים הצטברות של התקדמות, נבנה משהו חשוב הרבה יותר מתחושת "סימנתי וי" - נבנית עדות. עדות לכך שאתם זזים, מתפתחים, והשבוע הזה לא סתם נבלע בתוך רעשי החיים.

ובינינו, לפעמים כל מה שהמוח שלנו צריך כדי להפסיק לספר לעצמו שהוא תקוע זה קצת דופמין, וגם קצת קרדיט.

חג שבועות שמח,
מלא בחגיגות קטנות ומשמעותיות.

נעמה

Share

לא מזמן ישבתי לקפה עם דיוויד כץ. דיוויד הוא אחד החברים הכי טובים שלנו, הבשלן הכי טוב שאני מכירה, וגם בכיר באחד הבנקים הגדולים בארה"ב. אבל מה שהכי מרתק בו זה לא האוכל שהוא מכין, וגם לא הטייטל.

זה סיפור הקריירה הלא טיפוסי שלו.

כי בעולם שבו התרגלנו לחשוב שצריך להחליף עבודה כל שנתיים-שלוש כדי "להתקדם", "להשתדרג", או לפחות להרגיש שלא פספסנו את הרכבת, דיוויד עושה משהו שנראה כמעט כמו מדע בדיוני בעולם העבודה המודרני - הוא עובד באותו מקום כבר 23 שנים, מאז שהיה מתמחה.

כששאלתי אותו מה הסוד שלו, הוא ענה לי:

"אנשים כל הזמן מחפשים את הדשא הירוק בחוץ, אבל שוכחים לפעמים להשקות את הדשא שהם כבר עומדים עליו".

וזה תפס אותי, כי יש משהו מאד מפתה בתנועה. לעבור מקום, להתחדש, לעדכן את הלינקדאין, להרגיש שאנחנו לא נשארים יותר מדי זמן באותו מקום והופכים לדינוזאורים.

ולפעמים, בצדק. יש מקומות שצריך לעזוב. יש ארגונים ומנהלים שלא מאפשרים לצמוח, תפקידים שממצים את עצמם. מקרים שבהם המעבר הבא הוא באמת הצעד הנכון - לשיפור התנאים, להתרחבות מקצועית, וקידום אמיתי בקריירה.

אבל לפעמים, אם להיות כנים, היד שלנו קצת קלה על ההדק. אנחנו עוברים מהר מדי, רק כדי לגלות שגם במקום החדש יש פוליטיקה, גם שם יש שטויות, וגם שם הדשא מגיע עם מערכת השקיה מלאה בבאגים.

וזה בדיוק מה שהופך את הסיפור של דיוויד למעניין כל כך - לא כי כולנו צריכים לשאוף להישאר 23 שנה באותו מקום, אלא כי הוא מאלץ אותנו לשאול שאלה טובה, מתי מעבר הוא צמיחה אמיתית, ומתי הוא פשוט בריחה שמנוסחת יפה?

אז השבוע נלך רגע נגד זרם ה-Job Hopping (שיש לו, אגב, גם לא מעט יתרונות, ושווה להקדיש להם ניוז נפרד) - ונדבר על הקשר בין התמדה לרלוונטיות.

וגם על למה מרחב ארגוני מוכר הוא לא תמיד "אזור נוחות" מרדים, אלא לפעמים תחנת כוח של מומחיות, עומק והשפעה. ומחקרים שמראים ששינוי קריירה אמיתי יכול לקרות גם בלי להחליף מקום, תעשייה או לוגו בלינקדאין.

תעשו קפה ובואו נצלול,
נעמה

Subscribe now

ריבית דריבית על ההתמדה שלכם

דיוויד סיפר לי שהוא התחיל כמתמחה בלי שכר בגיל 19. הוא עבד ככה שנתיים וחצי! בלי משכורת בסוף החודש, רק עם הידיעה שהוא בונה משהו. היום, בגיל 42, הוא עדיין שם. ובואו, לא באיזה תפקיד צדדי - הוא בטופ 25 של הבנק (מתוך ארגון של עשרות אלפים).

ולא, זה לא סיפור על "נאמנות" במובן הישן, המעט מאובק של המילה. זה לא "נשארתי כי ככה חינכו אותי" וגם לא "אני פשוט לא אוהב שינויים". זה סיפור על מה שהחוקרת אנג’לה דאקוורת’ מכנה Grit.

דאקוורת’ מצאה שהמנבא החזק ביותר להצלחה הוא לאו דווקא מנת משכל (IQ), ולא איזה כישרון מולד נוצץ מהסוג שגורם לסביבה לומר "היא גאון" כבר בגיל 14, אלא השילוב בין תשוקה לבין התמדה לאורך זמן. כלומר, לא רק כמה אתם טובים. גם כמה זמן אתם מוכנים להישאר עם משהו, לבנות אותו, להתפתח בתוכו, ולהמשיך להשקות אותו גם אחרי שההתלהבות הראשונית מתאדה.

וכאן יש נקודה חשובה - התמדה לא חייבת להיות סטגנציה.

גם דיוויד אומר שעסק או קריירה שנשארים סטטיים הם דבר רע. הרלוונטיות שלנו לא מגיעה מעצם זה שנשארנו, אלא מהיכולת להתפתח תוך כדי הישארות. להתעדכן, ללמוד, לזוז עם השוק, עם הטכנולוגיה, הארגון ועם עצמנו.

כשאנחנו נשארים במקום אחד מתוך אסטרטגיה של צמיחה, אנחנו בונים "שריר" של מומחיות שלא תמיד קל לשכפל. כלומר, ותק + תנועה = כוח.

וזו כבר משוואה הרבה יותר מעניינת 😏

זה לא רק להישאר, זה לדעת להמציא את עצמך מחדש

אחת התיאוריות שמשלימות את התמונה בהקשר הזה היא זו של החוקרת הרמיניה איברה (Herminia Ibarra) שמדברת על Job Crafting - האפשרות לעצב מחדש את העבודה שלנו מבפנים. הרעיון שלה פשוט, אבל גם די מערער על כל מה שלימדו אותנו לחשוב על קריירה. היא טוענת שלא תמיד צריך להתפטר כדי לעשות שינוי, לפעמים אפשר לשנות קריירה גם בלי לזוז מהכיסא.

איך? אנחנו יכולים לעצב מחדש את התפקיד שלנו.
לשנות את סוג המשימות.
לבקש פרויקטים אחרים.
לפתח קשרים חדשים.
להרחיב את תחומי האחריות.
ולשנות את הדרך שבה אנחנו תופסים את מה שאנחנו עושים.

דיוויד הוא מאסטר בזה. הוא ממש לא עושה היום את מה שעשה לפני עשור. הוא דחף את עצמו שוב ושוב ללמוד, לעבור הכשרות, להכיר עוד אנשים, להגיע לעוד אירועים, לבנות מומחיות, ולהישאר תחרותי מול השוק, המתחרים והטכנולוגיות החדשות. או במילים אחרות, הוא לא פשוט נשאר. הוא השתנה בתוך ההישארות. וזה הבדל עצום.

האם זה מתאים לכולם? ממש לא. יש אנשים שהם יותר "סללומים" בקריירה שלהם. הם צריכים שינוי כל כמה שנים, והמעבר עצמו הוא חלק מהחיות שלהם. ויש גם ארגונים שלא באמת מאפשרים התחדשות מבפנים, ואז לעבור זו כבר לא גחמה - זו הבראה.

אבל יש גם מקרים, כמו אצל דיוויד, שבהם נוצר מאץ'. והמאץ' הזה נולד לא רק מהארגון, אלא גם מהבחירה שלו להמשיך לזוז בתוכו. לא להתיישב על הוותק כמו על כורסה נוחה, אלא להשתמש בו כמקפצה.

התואר מה-Ivy League לא יגדיר אתכם (אבל השילוב הזה כן)

אחת הנקודות הכי מרתקות בשיחה עם דיוויד הייתה הגישה שלו להשכלה מול הצלחה בשטח.

הוא אומר את זה בצורה חדה מאד:

זו אמירה די מפתיעה, במיוחד כששומעים אותה ממישהו שעובד בלב האליטה הפיננסית האמריקאית, מקום שבו תארים מפונפנים נזרקים לאוויר כמו קונפטי. אבל מבחינתו, יש בבנק לא מעט אנשים שכנראה הרבה יותר "חכמים" ממנו על הנייר - והם לא בהכרח אלה שיביאו את העסקאות הכי טובות. ולא תמיד אלה שהוא יבחר לגייס לצוות שלו, שנחשב בין המבוקשים בבנק.

אז מה כן חשוב לו? הוא קורא לזה Skill, Will and Desire. מיומנות, רצון ותשוקה.

לא רק כמה אתם חכמים, אלא גם כמה אתם רוצים. כמה אכפת לכם, וכמה אתם Genuine - אמיתיים, לא מהונדסים או מדוקלמים. לפי דיוויד, השילוב בין שכל חריף, מוסר עבודה, אופי, נאמנות ורצון אמיתי ללמוד, ייקח אתכם הרבה יותר רחוק מלהיות רק Book Smart, עם תואר מהרווארד או ייל. במילים פשוטות, לפעמים מה שחסר לאנשים זה לא עוד תעודה, אלא קצת פחות פוזה וקצת יותר נוכחות.

ודווקא מי שלא הגיעו מהמסלול ה"נכון" והיוקרתי, יכולים לפעמים לבלוט יותר.
איך? פשוט על ידי זה שיהיו אמיתיים עם עצמם ועם הסביבה שלהם. לא למלמל תשובות מוכנות מהסוג של “אני אהיה העובד הכי חרוץ שתפגשו”, ולא לנסות למכור גרסה מהונדסת של עצמם.

כשהוא מראיין אנשים, הוא מחפש לשמוע סיפור.

• האם אתם כאן בשביל ג’וב או בשביל קריירה?

• האם אתם כאן בשביל הכסף, או גם בשביל משהו עמוק יותר?

• האם אתם רוצים ללמוד, או רק לסמן V על עוד תחנה?

• ומה החלום שלכם, אם נהיה רגע כנים?
  
  ובעולם עבודה שהולך ונהיה יותר מלא ברעש, מיתוג עצמי ופוזיציה - יש משהו כמעט רדיקלי בלחפש פשוט אנשים עם אופי.

  ---

מלכודת הדשא של השכן (או: למה לא פשוט לעבור למתחרים?)

כמובן, לא יכולתי שלא לשאול את דיוויד את השאלה הכי מתבקשת. זו שהרבה מאיתנו שואלים את עצמם כשהם מרגישים שהגיעו לסוג של ״שיא״ במקום העבודה הנוכחי:

אם אתה כבר בטופ, ואם ברור לך שבחוץ אתה יכול לקבל שכר גבוה יותר ובונוסים שמנים יותר, למה לא לעבור?

דיוויד לא התחמק. הוא יודע טוב מאד שהוא יכול לצאת לשוק ולקבל פרמיה רצינית רק על עצם המעבר לבנק אחר. כמו שהרבה עושים. אבל מבחינתו, סיפוק אמיתי לא נשען רק על מניעים פיננסיים. ומי שחושב שצ’ק גדול יותר בהכרח יביא לו אושר, לדבריו, סובל מ"חוסר בגרות".

או במילים קצת פחות אמריקאיות ומעודנות - עוד כסף זה נחמד, אבל זה לא תמיד הסיפור.

המשפט שהוא חזר עליו שוב ושוב היה ש"הדשא של השכן לא תמיד ירוק יותר". כי גם במקום החדש יהיו פוליטיקה ובירוקרטיה, גם שם יהיו אנשים מעצבנים, וגם שם תהיה מערכת שתצטרכו ללמוד מאפס, בזמן שמישהו מסביר לכם בהתלהבות מאיפה מזמינים סלט בצהריים.

מבחינתו, יש שלושה דברים ששום סכום כסף לא באמת יכול לקנות מחדש:

1. היכולת To Get Things Done
   אחרי יותר מ-20 שנה בארגון, דיוויד כבר לא צריך להתחיל מאפס. יש לו מערכות יחסים עמוקות שמאפשרות לו להזיז הרים בתוך הבנק עבור הלקוחות שלו. זה הון שלא בונים בן לילה, ולא מקבלים עם חוזה חדש, אפילו אם יש עליו בונוס חתימה מרשים.

2. האחריות כלפי הלקוחות
   הוא רואה בעזיבה סוג של פגיעה באמון של האנשים שבנו עליו. ואם המקום הנוכחי מאפשר לו לתת להם את השירות הכי טוב, אז למה לטלטל את העגלה רק בשביל עוד כמה דולרים?

3. השקט הנפשי
   מבחינתו, אם אתה עושה את מה שאתה אוהב, ומשקיע בזה לאורך זמן, הכסף כבר יסתדר. או כמו שאמר לי, "החיים שלי לא באמת ישתנו רק כי אני ארדוף אחרי עוד צ׳ק".
   
   

   עכשיו, ברור שזה גם קשור לאופי התפקיד שלו. דיוויד הוא Wealth Manager (מנהל עושר) מהבכירים בארה"ב, ובכיר ב-Merrill, חטיבה שמנהלת מעל ל-3 טריליון דולר (תחת ה-Bank of America). יחד עם הצוות שבנה סביבו, הוא מנהל הון של מיליארדי דולרים עבור המשפחות הכי עשירות באמריקה - סלבריטאים, ספורטאים, בנקאים, עורכי דין, ועוד אנשים שיש להם יותר נכסים משלי יש טאבים פתוחים בראש כרגע.
   
   בתפקיד כזה מערכות יחסים הן לא "תוספת", הן התפקיד. אבל גם אם לא כולנו מנהלים מיליארדים, יש פה עיקרון ששווה להתעכב עליו - לפעמים מה שבאמת מחזיק קריירה הוא לא רק תגמול, אלא עומק.

   ---

אז איך בודקים אם אתם בדרך להפוך לדינוזאורים? 🦖

אחת הסיבות שבגללן אנשים עוברים בין עבודות היא לא רק כסף, קידום או מיאוס.
לפעמים זה פשוט פחד. הפחד שאם נישאר במקום אחד יותר מדי זמן, נהפוך ללא רלוונטיים. נאבד חדות, נתיישן, ונהיה "אלה שנשארו מאחור".

אז איך בודקים אם אתם באמת בדרך להפוך לדינוזאורים, או פשוט בונים עומק במקום שאפשר לצמוח בו?

הנה 3 שאלות ששווה לשאול את עצמכם:

#1 האם למדתם משהו חדש ב-90 הימים האחרונים?

לא כי נכחתם בעוד ישיבה, או עשיתם את העבודה הרגילה. הכוונה היא למשהו חדש באמת. מיומנות, כלי, דרך חשיבה, היכרות עם תחום, משהו שרלוונטי לשוק שמשתנה כל הזמן. כי רלוונטיות היא לא תכונה, היא פעולה אקטיבית. היא לא מגיעה מעצם זה שאנחנו עובדים קשה, אלא מזה שאנחנו לא מפסיקים ללמוד.

#2 האם עדיין יש לכם Skill, Will and Desire?

או במילים פשוטות יותר, האם עדיין יש לכם את הרצון להצטיין, או שאתם בעיקר מסמנים V על המשימות? כי אפשר להיות בתפקיד מעולה, בארגון מדהים, עם ותק מכובד, ועדיין להיות כבויים. וזה, בינינו, הרבה יותר מדאיג מלהישאר.

#3 האם אתם משחקים את המשחק הארוך?

סיפוק אמיתי לא תמיד מגיע מרדיפה אחרי עוד כסף. כמה אנשים עשירים מסתובבים בעולם עם תחושת ריקנות? לא חסר. אז תשאלו את עצמכם, עד כמה אתם מחוברים למה שאתם עושים? יש שם תחושת משמעות? הנאה? גאווה? סקרנות? ואם לא, האם יש אלמנטים אחרים בחיים שממלאים אתכם? כי גם את זה חשוב לזכור, לא כל הסיפוק חייב להגיע רק מהעבודה. (וזה, אגב, נושא שניגע בו באחד הניוזים הבאים).

ואם כבר בזה עסקינן, גם לדעת לנוח זו מיומנות. דיוויד למשל הולך למשרד לפעמים גם בימי ראשון, אבל הוא גם יודע לנוח באותה היסודיות שבה הוא עובד. וזה לא פחות מרשים.

ועוד שאלה אחת ששווה להוסיף למשוואה, יש לכם צ’מפיונים בארגון?
אנשים שרואים אתכם, מדברים עליכם טוב בחדרים שאתם לא נמצאים בהם, ודוחפים אתכם קדימה? עבור דיוויד זה היה חלק קריטי מהדרך. ובארגונים גדולים, זו לפעמים מיומנות בפני עצמה.

בשורה התחתונה, לא כולנו צריכים להישאר 20 שנה באותו מקום כדי להצליח.
ולא, אין פה קריאה רומנטית להיאחז בארגון שלא מפתח אתכם רק בשם ה"התמדה".
אין One Size Fits All בדבר הזה שנקרא "קריירה".

אבל כן שווה לבדוק אם לפעמים אנחנו ממהרים מדי לפרש ותק כמשקולת, כשבפועל הוא יכול להיות נכס. כי ותק לא חייב להיות רק קיפאון, הוא יכול להיות עומק, מומחיות, רשת של אמון, הבנה, הקשר והיכולת להזיז הרים.

בתנאי אחד - שלא מפסיקים להשקות את הדשא. ממשיכים ללמוד ולהתפתח. ממשיכים לזוז, גם אם לא בהכרח החוצה. וזה, כידוע, אולי הסקיל הכי חשוב במאה ה-21.

אם בא לכם, תכתבו לי בחזרה. אשמח מאד לקרוא אתכם.

שלכם עד הניוז הבא,
נעמה

Share

לאחרונה עברנו דירה.

ומי שעבר אי פעם דירה יודע שזה רגע מאד מוזר, שבו כל מה שחשבתם שהוא "החיים שלכם" נכנס פתאום לקרטונים, ואז, לרגע אחד, אפשר לראות הכל מבחוץ. את החפצים, את ההרגלים, את העומס, את מה שבאמת מלווה אתכם - וגם את מה שאתם סוחבים בלי לשים לב.

כשסידרתי את פינת העבודה החדשה שלי, נפל לי האסימון שכבר הרבה יותר מדי זמן אני דוחה את העיצוב של המרחב הזה.

התירוץ שלי היה תמיד אותו תירוץ, והוא אפילו נשמע די משכנע - "זה הרי זמני". אנחנו זמניים פה, עוד מעט נשתדרג, נחזור לארץ, חבל להשקיע אנרגיה בחלל שלא ישאר איתנו לנצח.

רק שהמוח שלנו לא מאד מתרשם מהטיעון הזה. הוא לא חי ב"עוד מעט", הוא חי ב"עכשיו". ואם הסביבה שלנו משדרת ארעיות, חוסר סדר, המתנה או תחושה של "אני רק עוברת פה" - זה בדיוק המטען האנרגטי שאנחנו לוקחים איתנו לתוך העבודה, היצירה, המחשבות, ואפילו האופן שבו אנחנו מחזיקים את הגוף שלנו לאורך היום.

זה לא רק עניין של אסתטיקה או "עיצוב פנים". זו השאלה, איזה מסר המרחב שלכם שולח למערכת העצבים שלכם, מהרגע שאתם מתיישבים לעבוד?

אז השבוע נדבר על הקשר בין סביבה, גוף ונפש. על למה המרחב שאנחנו עובדים בו הוא לא רק רקע, אלא שחקן פעיל לגמרי בסיפור. ועל מחקר משוגע אחד שמוכיח ששינוי קטן במה שמקיף אותנו יכול להפוך אותנו, ליטרלי, לחיוניים, חדים ובריאים יותר.

קפה עליכם, הסדר עליי.

נעמה

Subscribe now

מה הסביבה שלנו מספרת למוח?

בשנת 1979, פרופ׳ אלן לנגר מאוניברסיטת הרווארד ערכה ניסוי שנשמע כמעט כמו מדע בדיוני. היא לקחה קבוצת גברים בני 80 ומעלה, ושיכנה אותם למשך חמישה ימים במלון שעוצב מחדש כאילו השנה היא 1959.

לא "בהשראת התקופה", ולא "עם נגיעות וינטג’", ממש 1959.
היה שם הכל - המוזיקה, העיתונים, הסרטים, תכניות הרדיו, השיחות, ואפילו חלק מהבגדים. הכל תוכנן כדי שהמשתתפים לא ירגישו שהם רק מדברים על העבר, אלא ממש חיים בתוכו.

לא היו שם מראות כמובן, אלא רק תמונות על הקירות של המשתתפים (כשהיו צעירים יותר). בקיצור, הסביבה כולה עודדה אותם לא רק להיזכר, אלא ממש להרגיש, כמו שהיו לפני עשרים שנה.

ומה שקרה אחר כך היה די מטורף 🤯

אחרי חמישה ימים בלבד, חלק מהמדדים הפיזיולוגיים שלהם השתנו - הראייה השתפרה, השמיעה התחדדה, הזיכרון התחזק, ואפילו המפרקים נעשו גמישים יותר. אנשים שהגיעו עם מקלות הליכה התחילו לשחק כדורגל בדשא.

המסקנה של לנגר הייתה פשוטה, אבל גם די מהפכנית -

כשהמוח שלנו נמצא בתוך סביבה שמשדרת לו חיות, עצמאות, חיוניות ובריאות - הגוף מתחיל להתאים את עצמו למציאות הזו.

במילים אחרות, הקשר בין סביבה, גוף ונפש, הרבה יותר חזק ממה שנוח לנו לחשוב.

זה לא רק "לחזור בזמן", זה גם לחזור לטבע 🌿

בהמשך ישיר לרעיונות האלה, החוקר אדוארד וילסון ניסח את המושג ביופיליה - ההנחה שלבני אדם יש צורך ביולוגי עמוק בחיבור לטבע. ולא, זה לא רק עניין של "כמה יפה פה".

מחקרים שלו ושל חוקרים אחרים בתחום, הראו שנוכחות של אור יום, חומרים טבעיים, ואפילו צמח קטן אחד על השולחן, יכולים להפחית את רמת הקורטיזול (הורמון הלחץ) בגוף שלנו, לשפר ריכוז ופרודוקטיביות, ולעזור למערכת כולה להירגע.

שזה, אם חושבים על זה, די מדהים.

כי אנחנו כל כך רגילים לחשוב על סביבת העבודה במונחים של ״נוחות פונקציונלית״ - יש שולחן? יש כסא? יש WiFi? יופי. אבל המוח שלנו מחפש משהו נוסף. הוא מחפש סימנים לזה שהמרחב הזה בטוח, חי, מזין, ולא רק "עמדה" שבה צריך להספיק דברים.

וכשאנחנו מכניסים קצת מהחוץ פנימה - אור, עץ, בד, צמח - אנחנו בעצם נותנים למערכת העצבית שלנו אישור להירגע, לנשום ולהתמקד.

אז איך משנים את המסר שהמרחב שלנו משדר לנו?

החדשות הטובות הן שלא צריך לשפץ את הבית, להחליף משרד או להפוך את פינת העבודה למלון בוטיק סקנדינבי. לפעמים דווקא שינויים קטנים הם אלה שמייצרים את האימפקט הכי גדול.

הנה כמה רעיונות ששווה לנסות, בין אם אתם עובדים מהבית, משרד, או מאופן-ספייס (שבו כולם שומעים את כולם נושמים):

#1 תתחילו ממבחן ״המבט הראשון״

מה הדבר הראשון שהעין שלכם פוגשת כשאתם מתיישבים לעבוד?
כי אם התשובה היא "ערימת ניירות", "כבלים", או "בלאגן שכרגע אין לי כח לטפל בו", אז זה בערך כמו לפתוח את הבוקר כמישהו לוחש לכם, "בהצלחה, אבל יהיה קשה!"

טיפ: תנסו לשים בקו הראייה הראשון שלכם משהו שמעלה לכם את הדופק, בצורה חיובית - תמונה אהובה, צמח, ספר ששינה לכם משהו, חפץ קטן עם זיכרון טוב, או סתם משהו שיזכיר לכם שאתם לא (רק) מכונת ביצועים עם פלטופ. לי, למשל, יש קריסטל וצמח Pilea 💎

#2 תכניסו "ביופיליה" למרחב

אם אין לכם חלון עם נוף ליער (ולמי יש, באמת), או לפחות למשהו שהוא לא עוד קיר של בניין, תביאו את הטבע אליכם.

טיפ: לא צריך לגדל ג’ונגל, מספיק צמח אמיתי אחד על השולחן. לא מפלסטיק, ולא "משהו שנראה כמו צמח". משהו חי, שצריך להשקות. יש בזה משהו מרגיע מעצם הנוכחות. מערכת העצבים שלנו מגיבה לחיים לידינו, וזה נכון גם אם החיים האלה מגיעים בעציץ קטן מאיקאה.

#3 תשברו את תחושת ה"אני רק עובר.ת פה"

זה אולי אחד הדברים שהכי תפסו אותי אחרי המעבר. אם פינת העבודה שלכם משדרת משהו זמני, מאולתר, כזה שאומר "עד שנחליט מה באמת עושים", יש סיכוי טוב שגם אתם תרגישו ככה בתוכה.

טיפ: במקום לחכות לדירה הבאה, לשלב הבא, למשרד החלומות או לרגע שבו "יהיה שווה להשקיע" - תשקיעו כבר עכשיו בדבר אחד שיגרום לכם להרגיש שהגעתם. זו יכולה להיות מנורה עם אור חם במקום הפלורוסנט המשרדי, ארגונית יפה, מחברת שאתם אוהבים לפתוח, או אפילו ריח קבוע שמוקדש רק לזמן עבודה (והנה המלצה רותחת). משהו אחד קטן שאומר למוח שלכם שזה לא ״אזור המתנה״, אלא מקום שדברים טובים קורים בו.

#4 תייצרו טקס מעבר קטן

אחת הבעיות הגדולות בעבודה מהבית היא שהסביבה משדרת הכל בבת אחת.
גם עבודה, גם בית, גם משימות, גם כלים בכיור, וגם החיים עצמם. ולכן לפעמים הדבר הכי חכם שאפשר לעשות הוא לא רק לסדר את השולחן, אלא לייצר טקס קטן שעוזר למוח להבין - מה קורה עכשיו?

טיפ: אני למשל יושבת בכל ערב ליד השולחן עבודה אחרי שסיימתי מיילים, עם מחברת קבועה, מדליקה נרות בבית, ומתכננת את היום הבא. ברגע שהמחברת נסגרת, מבחינתי משהו במרחב משתנה. הוא כבר לא "עבודה", אלא חוזר להיות בית.

זה נשמע קטן, אבל למוח שלנו יש חולשה ידועה לטקסים. הם עוזרים לו להבין איפה הוא נמצא, ומה נדרש ממנו עכשיו.

השורה התחתונה היא לא לרוץ ולעצב חלל "מושלם". לא להפוך כל שולחן לסט של מגזין, וגם לא לסיים לקרוא את הניוז הזה ולייצר לעצמכם עוד פרויקט לשאוף אליו ואז להרגיש שלא עמדתם בו.

הרעיון הוא פשוט יותר (ועמוק יותר) - להבין שהסביבה שלנו היא לא רק מיכל, היא גוף תקשורת. והשאלה היא איזה מסר אנחנו רוצים שהיא תשלח אלינו?

אז אני אשאיר אתכם עם שאלה אחת קטנה -

אם בא לכם, תכתבו לי בחזרה. אשמח מאד לקרוא אתכם.

שלכם עד הניוז הבא,
נעמה

נ.ב - למי שמתחשק להעמיק עוד בנושא, אפשר גם להקשיב לפרק שהקלטתי עם חברתי ד"ר מיכל פז שמעוני, על איך עובדים מהבית ונשארים שפויים. כן, זה הוקלט אי שם במעמקי הקורונה, אבל בואו, כמו הרבה דברים טובים, גם הוא לא ממש איבד מהרלוונטיות שלו.

Share

עם היד על הלב, יש משהו אחר שאתם אמורים לעשות עכשיו, חוץ מלקרוא את הניוז הזה?

מייל שמחכה לכם.
מצגת שצריך לסיים.
כביסה שצועקת מהחדר השני.
או סתם משימה שפתחתם בראש כבר לפני שלושה ימים, ומאז אתם מנהלים מולה יחסים דיפלומטיים קרים..?

אם כן, קודם כל תודה שבחרתם לדחות את כל זה לטובת הניוז 😄. ושנית, הגעתם בדיוק למקום הנכון, כי היום נדבר על דחיינות.

אני מכירה את הסיפור הזה מקרוב. קרוב מדי, אם להיות כנה. ובמקרה שלי, דחיינות כמעט אף פעם לא מגיעה לבד. היא נכנסת יד ביד עם פרפקציוניזם, בן הזוג הרשמי שלה, זה שתמיד נראה איכותי מבחוץ, אבל בפועל רק מסבך את העניינים.

וזה הקטע המתעתע, שדווקא אנשים שרוצים לעשות דברים ממש טוב, נוטים לדחות אותם יותר.

למה? כי עבור הפרפקציוניסט המצוי, דחיינות היא לא תקלה, אלא מנגנון הגנה חכם.

דמיינו מין כספת פסיכולוגית שאומרת:

"אם לא באמת עשית, אז לא באמת ניסית. ואם לא באמת ניסית, אז אי אפשר לקבוע שנכשלת!"

טריק יפה, צריך להודות.

במילים אחרות, דחיינות לא תמיד נולדת מעצלנות, לפעמים היא מגיעה דווקא מאכפתיות יתר. מהפחד שהתוצאה תהיה בינונית, מאכזבת, או סתם פחות טובה ממה שקיווינו מעצמנו.

אז אחרי שחקרתי את הנושא לא מעט (גם בספרות וגם על בשרי), ואספתי לאורך השנים מחקרים, רעיונות וטכניקות שעוזרים לי לחזור מהשוטטות המנטלית חזרה לשולחן - החלטתי שהגיע הזמן לדבר עליו כמו שצריך.

תכינו את הקפה, ובואו נצלול למחקרים וכלים שיעזרו לכם ולאני העתידי שלכם.

נעמה

Subscribe now

למרות מה שסיפרו לנו, דחיינות היא (בדרך כלל) לא בעיה של ניהול זמן

וברוב המקרים, היא גם לא הוכחה לזה שאנחנו "לא מספיק ממושמעים". הרבה יותר נכון לחשוב עליה כעל בעיה של ניהול רגשות.

לפי חוקרים כמו ד"ר טימותי פיצ’יל (Timothy Pychyl), כשאנחנו עומדים מול משימה שמעוררת בנו אי-נוחות, חרדה, ספק עצמי, שעמום, עומס או פחד שהיא לא תצא מספיק טוב - המוח לא שואל את עצמו איך לקדם אותנו. במקום זה, הוא שואל איך לחלץ אותנו מהתחושה הלא נעימה הזאת, ועכשיו.

ואז, במקום להתקדם, אנחנו פתאום מוצאים את עצמנו בודקים הודעות בוואטסאפ, מכינים קפה, מארגנים קבצים, או נשאבים לסרטון יוטיוב שהיה אמור להיות “רק שתי דקות”. בפועל, אנחנו לא באמת דוחים את המשימה, אלא מנסים לדחות את הרגש שהיא מעוררת בנו.

במילים אחרות, אנחנו מדחיינים מתוך ניסיון להרגיש קצת יותר טוב עכשיו, גם אם זה בא על חשבון הרווחה שלנו מחר. ופה הסיפור נהיה אפילו יותר מעניין, כי מסתבר שהוא לא רק פסיכולוגי, הוא גם ביולוגי.

הילד בן החמש שבתוכנו מול המבוגר האחראי 🥊

ד”ר פירס סטיל (Piers Steel), שכתב את הספר The Procrastination Equation, מתאר את זה כמעט כמו קרב אגרוף קטן שמתחולל בתוך המוח שלנו.

בפינה אחת עומדת המערכת הלימבית - החלק הקדום, האימפולסיבי, זה שרוצה הקלה מיידית. אם תרצו, זה הילד בן החמש שבתוכנו, חסר הסבלנות, שלא מאד מתרשם מהשלכות ארוכות טווח, ובעיקר רוצה להרגיש טוב עכשיו. לזכותו יאמר שיש לו תפקיד חשוב באבולוציה שלנו, במשך רוב ההיסטוריה האנושית הוא היה עסוק בלהגן עלינו מפני סכנות. היום, לצערו, הוא נדרש להפעיל את אותה מערכת חירום גם מול כתיבת מצגת.

בפינה השנייה, נמצא הקורטקס הפרה-פרונטלי - או בשמו בשני "המבוגר האחראי". זה החלק שאמור לעזור לנו לתכנן, לקבל החלטות, לווסת דחפים ולעשות דברים גם כשלא מתחשק לנו.

וכאן מתחיל הקרב. ברגע שמשימה מסוימת מעוררת בנו אפילו קמצוץ של אי-נוחות, המערכת הלימבית נכנסת מהר מאד לפעולה. היא לא אומרת, "בואי נהרוס לעצמנו את היום", אלא, "יש פה איום רגשי, בואי נחלץ את עצמנו ממנו, מיד".

והחילוץ הזה נראה בדרך כלל מאד יומיומי ולא הירואי, כמו שליחת יד כמעט אוטומטית לנייד, פתיחת טאבים בלי קשר לכלום, או דחף פתאומי לבדוק עוד משהו “קטן” לפני שמתחילים. לפעמים זה אפילו מתלבש יפה על פרודוקטיביות מדומה - לסדר תיקיות קבצים, לענות למייל שולי, או להכין קפה שמיני להיום. בינתיים, המבוגר האחראי, זה שבאמת רוצה שנשב, נתרכז ונקדם את מה שחשוב לנו - פשוט נרדם בשמירה.

וזו בעיניי אולי אחת המחשבות הכי משחררות בסיפור הזה, שלא תמיד חסרה לנו משמעת. לפעמים פשוט יש לנו מוח שמנסה להגן עלינו מפני רגשות שליליים, רק שהוא עושה את זה בקצת יותר מדי בהתלהבות, ובאמצעות זריקת דופמין רגעית.

החדשות הטובות? ברגע שמבינים את זה, משהו במשחק משתנה. כי אם דחיינות היא לא רק בעיית זמן אלא אתגר של ויסות רגשי, אז הפתרון הוא לא רק "להתאפס על עצמנו". הפתרון מתחיל ביכולת לזהות מה בדיוק אנחנו מרגישים מול המשימה, ואיך אפשר לעזור לעצמנו להישאר שם עוד רגע, בלי לברוח אוטומטית לדבר הבא שנראה קל, מהיר, ומנחם יותר.

אז איך עוזרים למבוגר האחראי לנצח? (או לפחות לא להפסיד כבר בסיבוב הראשון)

עכשיו שאנחנו מסכימים שדחיינות היא לא בהכרח עצלנות, אלא הרבה פעמים ניסיון יצירתי של המוח לחמוק מאי נוחות, הנה כמה טכניקות שמצאתי כיעילות במיוחד:

#1 תגידו לעצמכם "רק שתי דקות" (גרסת ההתנעה)

לפעמים, כל מה שצריך כדי להתחיל הוא לשקר למוח שלנו בעדינות. יש את הגרסה המוכרת של החוק - אם המשימה לוקחת פחות מ-2 דקות, עושים אותה עכשיו. מייל קצר, להכניס כלים למדיח, לתאם משהו ביומן. בלי "אחר כך", כי כולנו כבר יודעים מה יקרה.

מצאתי שלחוק הזה יש גרסת התנעה הרבה יותר שימושית. אם מדובר במשימה גדולה, אני לא אומרת לעצמי, "יאללה, תשבי עכשיו שעתיים על הטקסט". במקום, אני מבטיחה לעצמי לשבת 2 דקות מול דף ריק, לכתוב משפט אחד, לפתוח את המצגת, רק כדי להתחיל. ההבטחה הזו של "רק שתי דקות" מורידה למוח את רמת ההתנגדות. פתאום זו כבר לא משימה מאיימת, אלא משהו שאפשר לשרוד. וברגע שמתחילים, סיכוי טוב שנכנס לשוונג ונמשיך עד שנסיים.

הטריק הזה יושב על אפקט זייגרניק - הנטייה של המוח לזכור ולהעדיף משימות שלא הושלמו. במילים אחרות, המוח שונא להשאיר לופים פתוחים. אז אם הצלחנו רק לפתוח את הלופ, יש סיכוי לא רע שהוא כבר ירצה להמשיך בעצמו.

#2 אל תתנו לחתול לשמור על השמנת (הנדסת סביבה)

ובמקרה הזה, אנחנו החתול, כן? לפעמים הבעיה היא בכלל לא כח הרצון שלנו. לפעמים הבעיה היא פשוט שהסביבה שלנו בנויה כמו מלכודת.

ד”ר אדריאן וורד (Adrian F. Ward) מאוניברסיטת טקסס מצא תופעה שהוא מכנה ‘Brain Drain’. עצם הנוכחות של הסמארטפון בטווח הראייה (גם אם הוא הפוך), גוזלת מאיתנו משאבים קוגניטיביים יקרים. כלומר, גם אם אנחנו לא בודקים אותו, המוח משקיע אנרגיה בלא לבדוק אותו. והתוצאה היא, שנשאר לנו פחות דלק למשימות החשובות באמת.

החדשות הטובות הן שהפתרון לא מורכב. מספיק לשים את הנייד בחדר אחר, וכבר הביצועים עולים פלאים. מה שנקרא - Out of sight, out of mind. או בעברית, אם אתם לא רואים אותו, יש סיכוי טוב שגם המוח שלכם יפסיק לנהל איתו רומן צדדי.

#3 שחררו את עצמכם בחוכמה (Temptation Bundling)

או: איך להפוך משימה מעיקה למשהו שבא לך להתקרב אליו. אם גם אתם מאלה שמתכננים להתחיל מחר בבוקר להתאמן, לסדר או לכתוב - וכשמגיע רגע האמת שוב מדחיינים למחר, הטכניקה הבאה בשבילכם.

החוקרת קייטי מילקמן (Katherine L Milkman) מאוניברסיטת פנסילבניה שנאה ללכת לחדר כושר. אז היא עשתה עם עצמה דיל, ואפשרה לעצמה לשמוע את הספר שהיא אוהבת (משחקי הרעב) רק בזמן אימון. לא רק שזה עבד עליה, היא גם בדקה את זה מחקרית וגילתה שכמצמידים פעילות שפחות בא לנו לעשות (למשל להתאמן) לפעולה שאנחנו ממש נהנים לעשות (להאזין לפודקאסט אהוב, בינג’ בסדרה אהובה), המוטיבציה להתאמן עולה ב-51%! המתאמנים גם דיווחו שהם נהנים להתאמן, מה שממש לא היה המצב לפני הניסוי.

במחקר קוראים לזה Temptation Bundling, אבל אפשר לקרוא לזה גם בשם היותר פשוט, "שוחד רגשי". פודקאסט אהוב רק בזמן קיפול כביסה, קפה מעולה רק כשפותחים את האקסל, וסדרה מטופשת ומנחמת רק בזמן הליכה על ההליכון.

במילים אחרות, במקום לנסות להכריח את עצמנו לסבול באצילות, אנחנו הופכים את המטלה למשהו שהמערכת הלימבית יכולה לחיות איתו, אולי אפילו לצפות לו. בתור אחת שאימצה את ההרגל הזה די עמוק לחייה, אני יכולה לאשר את הממצאים המופלאים פה גם ברמתי.

#4 תפסיקו לסמוך רק על עצמכם (התחייבות פומבית)

כי לפעמים הדרך הכי טובה לעמוד בדדליין היא לערב עוד בן אדם. וידוי קטן - זה בדיוק מה שאני עושה עם העורכת שלי, מוריאל. כשאני מרגישה שאני מתבחבשת עם הטיוטה השבועית (למרות שזה משהו שאני מאד אוהבת לעשות, ואולי דווקא בגלל זה), אני פשוט שולחת לה הודעה, "עד מחר בבוקר הטיוטה אצלך".

זהו. קבעתי דדליין והצהרתי עליו בקול 🔊, אין דרך חזרה.

ולמה זה עובד? למדתי לפי ה-ASTD שברגע שאנחנו אומרים למישהו אחר מה אנחנו הולכים לעשות, משהו משתנה. פתאום זו כבר לא רק הבטחה שקטה בינינו לבין עצמנו, מהסוג שמאד קל לכופף אח״כ.

פתאום נכנסים לתמונה גם מחויבות, המוניטין שלנו, וגם העובדה הלא מבוטלת שמישהו עלול לשאול אותנו אם זה קרה. בהתחייבות פומבית, אנחנו מעלים את הסיכוי שנבצע את מה שאנחנו רוצים ב-65%, ובמידה וקבענו עם אותו אדם פגישת עדכון (Check-in), הסיכוי קופץ ל-95%!

בקיצור, המחויבות החברתית והמוניטין שלנו הם מנוע חזק מאוד. היופי הוא שלא צריך להפוך את זה להכרזה פומבית בלינקדאין, בסטורי ובקבוצת ההורים של הגן. מספיק מישהו אחד שאתם סומכים עליו, שידע לשאול "נו?" בטון הנכון.

אז מה מכל זה באמת שווה לקחת איתנו?

אולי קודם כל את ההבנה שדחיינות היא לא תמיד האויב. לפעמים היא פשוט סימפטום, סימן לזה שמשהו במשימה מרגיש לנו גדול מדי, מאיים מדי, משעמם או טעון. וברגע שמפסיקים להתייחס אליה כאל פגם באופי, ומתחילים לראות בה תגובה אנושית לגמרי - נהיה הרבה יותר קל לעבוד איתה.

אז בפעם הבאה שאתם תופסים את עצמכם גוללים בפיד במקום להתחיל את המשימה שכבר יושבת לכם על המצפון שלושה ימים, תנסו לעצור לשנייה.

לא כדי לכעוס על עצמכם, אלא כדי לשאול - מה בעצם קורה פה?
לא מעט פעמים נגלה שמה שיושב מתחת לדחיינות הוא לא עצלנות, אלא משהו אחר לגמרי:

• פחד - שהתוצאה לא תהיה מספיק טובה.

• הצפה - כי המשימה מרגישה גדולה מדי.

• או פשוט התנגדות - כי בינינו, יש דברים שפשוט אין לנו שום חשק לעשות.

וברגע שמבינים על מה זה יושב, נהיה הרבה יותר קל לבחור מה עושים עם זה. אפשר להרחיק את הנייד מהחדר, להבטיח לעצמכם רק שתי דקות של התנעה, לפרק את המשימה לחתיכה קטנה מספיק כדי שהמוח לא יכריז עליה כעל אסון לאומי. ולזכור שגם התקדמות קטנה היא עדיין התקדמות, ואפילו ניצחון קטן ✌️

אז מה המשימה שאתם גוררים כבר יותר מדי זמן?
מוזמנים.ות לשלוח לי אותה בתגובה למייל הזה (או בתגובות), יחד עם הרגש שגיליתם שמסתתר מאחוריה. כי כמו שראינו, לפעמים עצם זה שאומרים את זה בקול, או כותבים למישהו אחר, כבר מעלה משמעותית את הסיכוי שבאמת ניגש לזה.

לא תמיד ננצח את הילד בן החמש שבתוכנו. אבל אפשר, עם קצת תחכום, לעזור למבוגר האחראי להישאר ערני יותר.

שלכם,
נעמה

Share

נפתח בגילוי נאות, אני שונאת עימותים.

האינסטינקט הראשוני שלי הוא לנסות לעקוף אותם. לרכך, למצוא ניסוח חלופי, דלת צדדית, מסלול עוקף חיכוך. בגדול, אם אפשר לפתור את העניין בלי להיכנס לעימות, מבחינתי זה כמעט תמיד עדיף.

אבל לצד מי מכם שמזדהים עם התחושה הזאת, מסתובבים בכל ארגון עוד שני טיפוסים די קבועים:

• אלה שלא בהכרח נהנים מוויכוחים, אבל גם לא נבהלים מהם. הם יגידו בדיוק מה הם חושבים, גם אם ברור לכולם שזה עומד לייצר אי-נוחות.

• ויש את הסוג השלישי, אלה שלא רק שלא נרתעים מעימותים, אלא ממש רואים בהם כלי עבודה, לפעמים אפילו מנוע. מבחינתם, חיכוך הוא לא תקלה במערכת, אלא פיצ’ר - דרך לבחון רעיונות, לחשוף חולשות בטיעון, לשבור קונספציות ולהגיע להחלטות טובות יותר.

זה מזכיר לי משהו שאמר לי פעם מנכ"ל שאהב לייצר עימותים יזומים בין חברי ההנהלה שלו - שדווקא שם, כשמייצרים את העימות, מתחילה חשיבה אמיתית בצוות. זה גם מתחבר לציטוט המפורסם של ויליאם ריגלי ג’וניור (האיש מאחורי אימפריית המסטיקים ריגלי):

ואולי זה המשפט שהכי שווה להתעכב עליו, שעימות הוא לא בהכרח כישלון בתקשורת, לפעמים הוא דווקא סימן לזה שמשהו אמיתי קורה בחדר. ושווה לזכור שלא התכנסנו הבוקר כדי לחלק ציונים למי ש"טוב" בעימותים ומי פחות. אנחנו כאן כדי להסתכל על כל זה בעיניים לומדות וסקרניות.

כי דינמיקות כאלה הן חלק בלתי נמנע מכל מקום שבו בני אדם עובדים עם בני אדם אחרים. והשאלה היא לא איך להעלים אותן - אלא איך לנהל אותן טוב יותר, בשבילנו, בשביל מי שמולנו, ובשביל הארגון כולו.

למזלנו, יש מחקרים, כלים וחוקרות מרתקות כמו פרופ׳ Julia Minson מהרווארד, שפרסמה לאחרונה ספר על איך להתווכח טוב יותר בלי להפוך כל אי הסכמה לקרב אגו.

יאללה, תכינו את הקשב ובואו נצלול.
נעמה

Subscribe now

אם לא רציתם לשמוע דעות שונות, למה גייסתם צוות?

בתור התחלה, שווה לזכור שזו בדיוק הסיבה שבשבילה בונים צוותים.

הרי אם לא היה ערך בזה שאנשים שונים חושבים אחרת, רואים אחרת, ומביאים לשולחן זוויות שונות - לא היה שום היגיון לגייס כמה אנשים. מספיק היה אדם אחד, עם דעה אחת ושקופית אחת, ושלום על ישראל.

אבל ארגונים מגייסים צוותים כי הם רוצים להכניס מורכבות, מגוון של מחשבות, פרשנויות, סדרי עדיפויות שונים ורעיונות יצירתיים. במילים אחרות, הם רוצים להרוויח מההבדלים.

הבעיה היא שבפועל, לא מעט צוותים נופלים לאחד משני הקצוות:

• צוותים שלא מתווכחים מספיק

• צוותים שמתווכחים, אבל בצורה ממש לא בריאה

בשני המקרים, אגב, המחיר הארגוני גבוה. כי אם אני מרגישה שהרעיון שלי לא יתקבל בפתיחות, או שהתגובה עליו תהיה מזלזלת, מתגוננת או תוקפנית - יש סיכוי לא רע שבפעם הבאה פשוט אשתוק.

ואם מספיק אנשים שותקים מספיק פעמים, הארגון לא נהיה הרמוני. הוא פשוט נהיה פחות חכם.

מה אם אני פשוט "לא טוב.ה בויכוחים"?
בשלב הזה בדרך כלל עולה השאלה המתבקשת - מה לגבי הבדלים באישיות, או הבדלים תרבותיים? האם לאנשים מסוימים פשוט קל יותר להתווכח?

והתשובה היא שכן, ברור! תמיד יהיו גורמים שישפיעו על היכולת שלנו להצטיין במיומנות מסוימת. יש מי שעימותים באים להם באופן טבעי יותר, ויש מי שהלב שלהם מתחיל לדפוק רק מהמחשבה על שיחת אי הסכמה קטנה.

אבל, זו עדיין מיומנות ולא גזירת גורל. וכמו כמעט כל מיומנות, גם כאן חלק יבואו עם יתרון טבעי, אבל כמעט כולנו יכולים להשתפר עם קצת אימון, יותר מודעות, ותשומת לב לא רק למה שאנחנו אומרים, אלא גם לאיך.

הבעיה היא לא רק מה שנאמר, אלא הסרט שאנחנו מריצים בראש

העבודה של פרופ׳ מינסון נשענת על תיאוריה שדיברנו עליה כאן בעבר, ריאליזם נאיבי.

בגרסה הפשוטה שלה, זו הנטייה האנושית והכה חיננית לחשוב שאנחנו רואים את העולם כמו שהוא באמת - בצורה מפוכחת, הגיונית ועניינית. ושכל אדם סביר, אם רק יסתכל נכון על העובדות, אמור פחות או יותר להגיע לאותה המסקנה שלנו.

במילים אחרות, אנחנו לא חושבים רק שיש לנו דעה, אלא שהדעה שלנו היא הקריאה הכי מדויקת של המציאות.

וכאן, כמובן, מתחילה הבעיה. כי כשמישהו לא מסכים איתנו, קשה לנו לדמיין שהוא אדם חכם ורציני שפשוט רואה את הדברים אחרת. הרבה יותר קל להסיק שהוא פשוט "לא מבין כלום", מוטה, מתבלבל, או מחובר פחות מאיתנו למציאות. תמיד מדהים לראות כמה מהר אנשים אחרים נהיים "לא אסטרטגיים" בדיוק כשלא מסכימים איתנו 😉

ואז מתחיל שלב ה"תיקון". נשלוף עוד טיעון, נוסיף נתון, נביא דוח, נצטט לקוחות, נחדד את ההסבר שלנו בעוד חצי טון. בתקווה שאם רק נסביר את עצמנו מספיק טוב - הצד השני יתעשת סוף סוף ויבין שאנחנו צודקים.

אלא שבדיוק באותו הזמן, יש סיכוי לא רע שגם הוא חווה את אותה אשליה בדיוק. וגם הוא, מבחינתו, לא יושב מול אדם עם פרשנות אחרת, אלא מול מישהו שפשוט לא קולט את התמונה.

ואתם כבר מבינים לאן מעגל הקסמים הזה הולך..

והאמת, לפעמים הצד השני בכלל לא טועה, הוא פשוט מתעדף דברים אחרת.
אולי לנו הכי חשוב דיוק, ולו הכי חשוב קצב.
אולי אנחנו ממוקדים בחווית המשתמש, והוא עסוק בסיכון העסקי.
אולי שנינו מבינים היטב את הנתונים ופשוט נותנים להם משמעות אחרת.

רק שברגע שאנחנו מספרים לעצמנו בראש סיפור אחר (שהוא "לא כזה חכם", שהוא "מונע מאגו", שהוא "לעולם לא יודה שאני צודקת כי זה יחליש אותו מול הצוות שלו"), נהיה כמעט בלתי אפשרי לנהל שיחה אמיתית בין שני מבוגרים.

כי מאותו הרגע, אני כבר לא באמת מקשיבה לו. אני בעיקר מגיבה לדמות שיצרתי לו בתוך הראש שלי.

אז מה בעצם המטרה בוויכוח?

אולי נניח רגע על השולחן אמת קצת לא נוחה:

המטרה “לנצח” בוויכוח היא בדרך כלל לא מאד ריאלית.

תנו לזה רגע לשקוע.

הסצנה הזאת שאנחנו לפעמים מריצים בראש, שבה האדם שמולנו עוצר, נושם עמוק ואומר, "וואו, את צודקת. טעיתי. תודה שהארת את עיניי" - היא לא בדיוק התסריט השכיח בעולם העבודה. אולי בזוגיות נדירה ומופלאה זה עוד קורה לפעמים. אבל בארגונים? פחות.

וברוב המקרים, גם כשאנחנו בטוחים לחלוטין שאנחנו צודקים, אם האדם שמולנו מרגיש שדוחקים אותו לפינה, מבטלים אותו או מנסים "לנצח אותו", הוא לא באמת ייפתח. הוא פשוט ייסגר. לפעמים בשקט, לפעמים בנימוס, ולפעמים עם חיוך שמסתיר טינה שתימשך שבועיים, וחיפוש דיסקרטי בלינקדאין.

וזה משהו שאנחנו נוטים לשכוח, שגם שיחות קשות הן במובן מסוים פעילות התנדבותית. אף אחד לא באמת חייב להישאר פתוח, סקרן ומעורב, אם הוא מרגיש שמדברים אליו בצורה מקטינה או כוחנית.

אז נכון, בסביבת העבודה אולי אנשים לא יקומו וילכו פיזית באמצע השיחה. אבל הם בהחלט יכולים לעזוב מנטלית, לצאת מהחדר בעלבון, להיסגר בפעם הבאה, להתחיל לדבר מאחורי הגב על אותו מנהל או קולגה, או בסוף פשוט לעזוב באמת. ולזה כבר יש מחיר ארגוני כבד.

לפי פרופ’ מינסון, המפתח לשיחות טובות יותר הוא לא "לנצח", אלא לפתח את מה שהיא מכנה - פתיחות לדעות מנוגדות (Receptiveness to opposing viewpoints). אני יודעת, זה עלול נשמע כמו עוד קלישאה ניהולית עטופה בצלופן, אבל בפועל מדובר במיומנות אסטרטגית לגמרי. לא מספיק להגיד "חשוב לי לשמוע אתכם", אנשים צריכים להרגיש דרך המילים שלנו שאנחנו באמת שוקלים את מה שנאמר.

והנה עוד כלל ששווה לזכור, ויכוח קונסטרוקטיבי (בונה) הוא כזה שגורם לשני הצדדים לרצות לדבר שוב. לא חייבים קונצנזוס, לא חייבים להגיע לפשרה, או לצאת מהחדר עם ידיים משולבות ופלייליסט העצמה ברקע. המטרה היא לנהל את הרגע הזה באופן שמשאיר דלת פתוחה לשיחה הבאה.

לא כל ויכוח צריך מנצח, לפעמים צריך רק שיחה טובה יותר. ראיון עם פרופ’ מינסון ל-HBR.

אז איך להתווכח ולהישאר בחיים (שלושה מעברים קטנים משכנוע לחקירה)

אז איך מאמנים את השריר הזה? אולי הדרך הכי טובה לחשוב על זה היא כעל מעבר ממצב של שכנוע למצב של חקירה, דרך שלושה צעדים:

#1 לעצור את רפלקס ה"תיקון"

כשמישהו אומר משהו שנראה לנו שגוי, האינסטינקט שלנו הוא לא פעם לתקן אותו מיד - עם עובדות, נתונים, דוגמאות והוכחות. אבל זה בדיוק הרגע שבו הריאליזם הנאיבי נכנס לפעולה, התחושה שרק אני רואה את המציאות כפי שהיא, והוא פשוט לא מבין.

• מה עושים? במקום זה, שווה לנסות הנחת עבודה אחרת - אולי עדיין אין לי באמת מושג מאיפה הוא בא.

• איך זה נשמע בפועל? "אני אשמח להבין רגע טוב יותר את הפרספקטיבה שלך לפני שאני מגיבה. מה מוביל אותך למסקנה הזאת?"
  

#2 לשאול שאלות חקירה דווקא כשהצד השני הרתיח אותנו

נניח שמנהל שואל, "למה זה לא מוכן תוך שבוע?". קל מאד להיכנס מיד למגננה, להסביר, להתווכח, להרגיש מותקפים. אבל לפעמים הרבה יותר חכם לעצור ולברר מה יושב מתחת לשאלה.

• מה עושים? במקום לקחת את הפיתיון, תנסו להיות סקרנים לגבי ה”למה” שלו.

• איך זה נשמע בפועל? "חשוב לי להבין רגע מה ה-priority כאן? מה יהיו ההשלכות ברמה הארגונית אם יהיה עיכוב של כמה ימים? ביחס לדברים דחופים אחרים שאנחנו עובדים עליהם".
  

#3 להראות פתיחות בקול רם, לא רק בלב

לא מספיק להיות פתוחים בלב, הצד השני צריך לשמוע את הפתיחות הזאת במילים עצמן, מה שנקרא “פתיחות נצפית” (Conversational Receptiveness). זה מה שבונה אמון, וגורם לאחרים להקשיב לכם בחזרה.

• מה עושים? תנסו לתת תוקף לניסיון, לשיקול או לכוונה של מי שמולכם, גם אם אתם לא מסכימים עם הדרך.

• איך זה נשמע בפועל? "אני שמחה שאנחנו מדברים על זה. אתה מוביל את התחום הזה הרבה זמן, וחשוב לי להבין איך אתה רואה את זה קורה בפועל, לצד החששות שעולים אצלנו".

למה זה עובד? כי כשאנחנו מדברים בשפה של סקרנות במקום בשפה של שכנוע, אנחנו מורידים לצד השני את המגננה. לא כי ויתרנו על העמדה שלנו, אלא כי יצרנו תנאים שבהם אפשר באמת להקשיב.

מה רוב האנשים באמת רוצים משיחה קשה? נתון ששווה להכיר

והנה אולי הטייק אווי הכי חשוב מכל הניוזלטר הזה, וגם זה שיכול להוריד קצת את מפלס החרדה - רוב האנשים הרבה יותר רציונליים ממה שאנחנו נוטים לחשוב.

הם מבינים שלמנהל, לקולגה או לשותף לדיון, יש עוד שיקולים. הם לא באמת מצפים ל-100% הסכמה. מה שהם כן מצפים לו, והרבה פעמים כמהים אליו, הוא 100% תיקוף. כלומר, לא שתסכימו איתי, אלא שארגיש ששמעתם אותי. שהעמדה שלי נשקלה. שאני לא שקופה בתוך החדר.

אלא אם כן אתם עובדים עבור דיקטטור, ופה לצערי אין לי הרבה איך לעזור 🤷🏼‍♀️

וזה גם מה שמראים המחקרים, כשמנהלים משתמשים בשפה שמבהירה שהם באמת שקלו את הדעות המנוגדות שעלו - למשל, "אני שומעת את החששות שלכם לגבי הלו״ז, וזה שיקול רציני ולגמרי לגיטימי", אנשים מדווחים על שביעות רצון גבוהה יותר מהשיחה, גם כשההחלטה הסופית התקבלה בניגוד לעמדה שלהם.

למה? כי הצורך האנושי הבסיסי של רובנו הוא לא רק לנצח, אלא להרגיש בעלי ערך. וכשאני מרגישה ששמעתם אותי, שראיתם אותי, שהדעה שלי נלקחה ברצינות, הרבה יותר קל לי לא לקבל את מה שרציתי, בלי להרגיש מושפלת, מבוטלת או מיותרת.

אז אולי זו השאיפה האמיתית שלנו - לא לצאת מכל ויכוח כמנצחים, אלא לצאת ממנו בלי לרמוס, בלי להיסגר, ובלי לאבד את האפשרות לחשוב יחד גם בפעם הבאה.

שיהיה סופ״ש נעים, מלא בניצחונות קטנים על האוטומטים שלנו.

שלכם,
נעמה

Share